|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
מבוא
בשנת 2007 העלה המחוקק את דוקטרינת ההגנה מן הצדק מן הפסיקה עלי ספר החוקים. סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי מונה, בין הטענות המקדמיות שנאשם רשאי להעלות בפתח משפטו, את הטענה כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".[1] הדוקטרינה נקלטה במשפטנו מן המשפט האנגלי בעניין יפת, והורחבה בעניין בורוביץ, שבו נקבע מבחן תלת־שלבי.[2] המחוקק, שבחר בנוסח המרחיב "סתירה מהותית" ודחה את הנוסח המצמצם "סתירה קיצונית" שביקשו רשויות התביעה, ביקש להנגיש את ההגנה.[3] בפרקטיקה משמשת הטענה בעיקר במקרים של פגמים בחקירה, שיהוי בהעמדה לדין, הפרת הבטחה שלטונית, הדחה ואכיפה בררנית.
מאמר זה אינו עוסק בשאלות המהות. איני מבקש להצדיק את הדוקטרינה, לתחום את היקפה או להציע נוסחה חלופית. השאלה שתיבחן צרה יותר: באיזה שלב של ההליך ראוי להכריע בטענה. אטען כי הטענה, שהמחוקק מיקם בפתח המשפט, נדחית בפועל לסופו; אראה כי ההצדקה שניתנה לדחייה, הצורך בתשתית עובדתית, נשענת על כשל דוקטרינרי במבחן שבעניין בורוביץ (להלן: מבחן בורוביץ); אבחן כיצד מכריעות שיטות משפט אחרות בשאלות דומות; ואציע מודל של הכרעת סף מחייבת, המפצל בין שאלת הביטול לבין הסעדים המדורגים.
א. הבעיה: הכלל שנבלע בחריג
במבנה החוק, ההגנה מן הצדק היא טענה מקדמית, וסעיף 150 לחוק מורה כי משנטענה טענה כזו "בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט".[4] דברי ההסבר להצעת החוק תיארו את הטענה ככזו העשויה לעמוד לרשות הנאשם "בפתח הדיון במשפטו".[5] אלא שבפועל התהפכו הכלל והחריג.
עוד בטרם נחקק הסעיף קבע בית המשפט בעניין ניר עם כי "דרך המלך" להעלאת טענות נגד פגמים שנפלו בהגשת כתב האישום היא ההליך הפלילי גופו, משלושה נימוקים: מניעת פיצול הדיון, הצורך בבירור עובדתי, וגיוון הסעדים.[6] בדיון הנוסף בעניין רותם שב השופט פוגלמן ואימץ נימוקים אלה, "כאז כן היום", וקבע כי האכסניה לביקורת על שיקול דעת התביעה היא טענת ההגנה מן הצדק בהליך העיקרי.[7] השופט אלרון הוסיף כי אף שראוי שהטענה תתברר "מוקדם ככל הניתן", מוסמך בית המשפט לדון בה בשלב מאוחר, "לאחר שנפרסה בפניו התשתית העובדתית הנדרשת".[8] התוצאה המצטברת: הטענה המקדמית העשירית היא מקדמית להלכה וסופית למעשה.
מדוע נדרשת תשתית עובדתית? התשובה נעוצה בהתניה הכפולה שיצר מבחן בורוביץ. הטענה מותנית בעוצמת הפגם ובמידת הסתירה לעקרונות הצדק; והיא מותנית גם בנאשם עצמו, בקשר סיבתי בין הפגם לפגיעה בו, בניקיון כפיו, ולפי הפסיקה אף בחומרת העבירה המיוחסת לו ובעוצמת הראיות נגדו. את אלו, כך נפסק, אין להעריך אלא לאחר שמיעת הראיות.
אלא שהמחיר כבד. ההליך הפלילי עצמו הוא פגיעה: במעמדו של הנאשם, בשמו הטוב, בפרנסתו, ובשלומו הנפשי. The process is the punishment, לימד פילי.[9] נאשם שבידו טענת סף אמיתית נדרש לשאת את מלוא המשפט כדי לזכות בסעד שנועד לחסוך ממנו את המשפט. ההמתנה אף אינה מתחלקת שווה בשווה: הטענה זוכה לדיון מעמיק דווקא בפרשות הגדולות והמיוצגות היטב, יפת ובורוביץ, ואילו הנאשם מן השורה ממתין עמה לסוף.[10]
עדות חיה למחיר סופקה לאחרונה בעניין פישר. בית המשפט קיבל את טענת ההגנה מן הצדק לאחר יותר מעשור של משפט, שבמהלכו הוסיפו להיחשף מסמכי ליבה שהוסתרו; בית המשפט, שלדבריו נאלץ לנהל את הדיונים "כסומא באפלה", קבע כי נסתרה חזקת התקינות של מח״ש וכן העיד על עצמו כי החלטתו המוקדמת בטענות המקדמיות ניתנה במתכונת שונה מזו שצריכה הייתה להינתן. במסגרת הסדר טיעון שכלל תיקון משמעותי של כתב האישום, הוכרו הפגמים, וטענת ההגנה מן הצדק הקימה סעד של הקלה בעונש. אולם הכרה בפגמים אלו הגיעה בשלב מאוחר. איש לא יחזיר לרונאל פישר, עד לחקירותיו עיתונאי בולט, מנחה טלוויזיה ועורך דין מצליח, את המחירים ששילם על שנים רבות של ניהול המשפט.[11]
ב. בחינת הדין הקיים: הסתירה במבחן בורוביץ
ההצדקה של "התשתית העובדתית הנדרשת" מניחה שההכרעה בטענה תלויה במה שיתברר במשפט. בחינה של הנחה זו מגלה שהיא נשענת על סתירה פנימית במבחן בורוביץ עצמו.
מבחן בורוביץ בנוי משלושה שלבים עוקבים. בשלב הראשון מזהה בית המשפט את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם, ועומד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני בוחן בית המשפט אם קיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; בשלב זה נערך איזון בין האינטרסים התומכים בהמשך ההליך, ובהם מיצוי הדין עם עבריינים והגנה על נפגעי העבירה, לבין האינטרסים השוללים את המשכו, ובהם הגנה על זכויות הנאשם והרתעת הרשות ממהלכים נפסדים, והכול על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. בשלב השלישי, משנמצא כי קיום ההליך אכן פוגע פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, בוחן בית המשפט אם לא ניתן לרפא את הפגיעה באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כגון מתן משקל לפגם בגזירת העונש.[12]
השלב הראשון של המבחן מוגדר בלשון פסק הדין כבלתי תלוי באשמה: על בית המשפט "לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו".[13] ברוח זו כתב השופט קדמי כבר בעניין כץ כי יש לבחון את נפסדות התנהגות הרשות "בנפרד משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם", שהרי גם אם אשמתו גלויה וברורה, אין בכך כדי למנוע ממנו ליהנות מן ההגנה.[14]
אלא שהשלב השני מחזיר בדלת האחורית את שהוצא מן הדלת הראשית. כאמור, בין השיקולים שבית המשפט נדרש לאזן נמנים "חומרת העבירה המיוחסת לנאשם" ו"עוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו".[15] ההבחנה הקיימת בין השלב הראשון, בו נבחן הפגם כשלעצמו, והשלב השני בו נבחן איזון אינטרסים רחב יותר, סותרת לטענת רבים את הגיונה המהותי של טענת ההגנה מן הצדק. בספרות כבר הצביעו על כך שדרישה זו אינה מתיישבת עם הדרישה להפריד בין בחינת הפגם לבין שאלת האשמה: אם עוצמת הראיות לאשמה היא שקובעת אם ההליך יבוטל, הניתוק מן האשמה בשלב הראשון נותר הצהרתי, וההגנה, שנועדה לחול גם כשאשמתו של הנאשם גלויה וברורה, נחלשת ככל שהראיות נגדו חזקות יותר. מבחן שנקודת המוצא שלו היא ניתוק מן האשמה אינו יכול להכריע על פי עוצמת הראיות וחומרת העבירות, וכריכת אלו בהכרעה אף עלולה לשמר את ההגנה לעבירות קלות בלבד.[16]
לסתירה זו נפקות פרוצדורלית שטרם זכתה לתשומת לב. אם מטהרים את השלב השני מן השיקולים תלויי האשמה, כפי שמתחייב מן הביקורת, כי אז מה שנותר משני השלבים הראשונים, קיומו של פגם בהתנהלות הרשות ועוצמת פגיעתו בתחושת הצדק וההגינות, נשען רובו ככולו על חומר החקירה: מסמכי התיק, נסיבות האכיפה ומדיניותה, מועדים, מצגים והבטחות. חומר זה קיים, ככלל, כבר בפתח המשפט, אם לא בידי הנאשם, הרי בידי הפרקליטות והגוף החוקר. לכן, במקרים רבים אפשר להכריע בפגם על יסוד החומר הקיים או לבררו בהליך סף, גם בלי להמתין לבירור בשאלת האשמה. נמצא כי התשתית העובדתית הנדרשת בשלב השני נדרשת רק במידה שהמבחן נותר ״מזוהם״ בשיקולי האשמה. טהר את המבחן, והתשתית זמינה ברוב המקרים, כבר בשלב הסף.
יוער כי הדין הישראלי כבר מקיים בירור עצמאי ונפרד של התנהלות חוקרים: במשפט הזוטא נבחנות נסיבות גביית ההודאה בהליך־משנה, לפני שבית המשפט שוקל את ההודאה לגופה.[17] משפט הזוטא אינו זהה להליך הסף המוצע להלן. הוא עוסק בעיקר בקבילות, כאשר עשויות להתברר בו גם נסיבות הנוגעות למהימנות, והוא לא נערך בהכרח בפתח המשפט. אך הוא מלמד שבירור עובדתי ממוקד בהתנהלות הרשות, כשאלה נפרדת מן ההכרעה באשמה, אינו זר לשיטתנו.
ג. מבט משווה
אבחן כללים מן המשפט האנגלי, הגרמני והאמריקני על שלושה צירים: מתי מוכרעת טענה נגד התנהלות הרשות, מי מכריע בה, ומהו הסעד הניתן בגינה.
אנגליה. דוקטרינת ה־abuse of process, שממנה נקלטה ההגנה מן הצדק אצלנו, מבחינה בין שתי קטגוריות: מקרים שבהם לא ניתן עוד לקיים משפט הוגן, ומקרים שבהם עצם קיום המשפט יפגע ביושרת ההליך בשל התנהלות הרשות, אף אם משפט הוגן עודנו אפשרי.[18] הקטגוריה השנייה היא מקבילתו של סעיף 149(10). טענה כזו נדונה כשאלה מקדמית, מוכרעת בידי השופט המקצועי בטרם הושבע חבר המושבעים, וסעדה עיכוב ההליך. בעניין Bennett עוכב הליך בשל נסיבות הבאתו הפסולה של הנאשם לתחום השיפוט, בלי שנדונה אשמתו כלל.[19] יש לציין כי בעניין יפת ובעניין בורוביץ ייבאנו מאנגליה את מהותה של דוקטרינה זו, אך השארנו מאחור את עוקצה, הטמון במועדה המוקדם.
גרמניה. ניתן לטעון שההפרדה האנגלית אינה אלא כורח הנובע משיטת המושבעים. גרמניה, שאין בה חבר מושבעים נפרד, מכירה במחסומים דיוניים המוכרעים כשאלת סף ומסיימים את ההליך בפסק דיוני; בסוגיית ההדחה השלטונית, שטופלה שם מסורתית במישור הענישה בלבד, ביקש בית המשפט הפדרלי, בעקבות פסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם, להשתמש בכלים חריפים יותר, עד כדי מחסום דיוני במקרים חמורים.[20] ההסדר הגרמני אף מלמד שפיצול סעדים, מחסום סף לפגם החמור וסעד עונשי לפגם המתון, הוא הסדר עובד. שנית, ובעיקר: היעדר המושבעים אינו מקהה את הצורך בהכרעה מוקדמת אלא מחדד אותו. באנגליה, גם אם נדחתה טענת הסף, מי שיכריע באשמה הוא חבר מושבעים שלא נחשף לחומר הפגם. בישראל, אותו שופט ששמע את מסכת הפגמים לאורך המשפט כולו הוא שיכריע באשמה. החיץ המבני חסר אצלנו, ועמו נחלש טעמה של ההמתנה.
ארצות הברית מספקת דוגמה נוספת למקדמיותו של הליך בחינת פגמי הרשות המנהלית בחקירה: ברוב המקרים ולמעט נסיבות חריגות, בקשה לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין מועלית לפני המשפט, בהליך מקדים ייעודי; הכלל הפדרלי מורה כי על בית המשפט להכריע בכל בקשה מקדמית לפני המשפט, אלא אם מצא טעם טוב לדחות את ההכרעה, הסדר המקביל עד מאוד למוצע במאמר זה.[21] כאשר נפסלת ראיה מרכזית, נעצר התיק בלא שנוהל משפט מלא. ודוק: איני טוען שהכול מוכרע בארה״ב מוקדם, וטענת ההדחה, למשל, נדונה לפני חבר המושבעים במשפט גופו. אך חוקיות החקירה מוכרעת בפתח.
ד. ההצעה: הכרעת סף מחייבת, סעד מפוצל
על יסוד האמור אציע לצמצם את שיקול הדעת שבסעיף 150 ביחס לטענת הגנה מן הצדק שהסעד המבוקש בה הוא ביטול כתב האישום: בטענה כזו יכריע בית המשפט לאלתר, ולא יהיה רשאי להשהות את ההכרעה אלא ביחס לרכיבי הטענה הטעונים ראיות המתבררות במהלך המשפט. ומקום שבו עצם התנהלות הרשות שנויה במחלוקת עובדתית, יקיים בית המשפט הליך הוכחות סף ממוקד, שבגדרו רשאי הנאשם לזמן את גורמי החקירה ולחקור אותם על ההתנהלות בלבד, כדרך שהדבר נעשה במשפט הזוטא אצלנו ובהליכים המקדימים באנגליה ובארצות הברית.
ההכרעה תיעשה על יסוד שלושה מקורות: כתב האישום, חומר החקירה, והתשתית העובדתית שיניח הנאשם בתמיכה בטענתו. חשוב להדגיש את שאין בהצעה. אין בה כתב הגנה, מוסד הזר לסדר הדין הפלילי; ואין בה פגיעה בזכות השתיקה. הנאשם אינו נדרש לחשוף את קו הגנתו לגופו של אישום. הוא בוחר, אם רצונו בכך, להניח תשתית לטענת הסף בלבד, כפי שנעשה ממילא כל אימת שנטענת טענה מקדמית.
בתום הבחינה יעמדו לפני בית המשפט שני מוצאים. האחד, ביטול כתב האישום, הסעד היחיד שהוא עצמו אינו תלוי בשאלת האשמה. השני, ממצא נעול: קביעה מנומקת ומחייבת כי נפל פגם מזכה שאינו מצדיק ביטול. ממצא זה יילקח כנתון בגזר הדין, שבו ממילא מוסמך בית המשפט להתחשב ב"התנהגות רשויות אכיפת החוק",[22] ואף לקבוע על פיו את מתחם הענישה עצמו.[23] ההבדל בין ממצא נעול לבין הנוהג הקיים אינו סמנטי. הבטחה כי הטעמים "יישקלו בהמשך" נוטה להתאייד; הפסיקה כבר דחתה ביטול אישום נוכח האפשרות להתחשב בפגם בגזירת הדין, התחשבות שאיש אינו ערב לה.[24] ממצא שנקבע מראש, מנומק ופומבי, אינו מתאייד.
ההצעה אף משיבה לשלושת הנימוקים שהועלו בעניין ניר עם באופן ישיר. מניעת פיצול הדיון? פיצול מעין זה קיים בדיננו מימים ימימה, במשפט הזוטא, והשיטה חיה עמו בשלום. זכויות הנאשמים חשובות יותר משיקולים דיוניים של השופטים. הצורך בבירור עובדתי נדרש רק לרכיב תלוי האשמה, שאותו ההצעה ממילא מותירה לסוף המשפט. גיוון הסעדים נשמר במלואו; ההצעה רק מחלקת אותו נכונה: ביטול בפתח ההליך, סעד מדורג בגזר הדין.
סיכום
ההתנגדות הצפויה היא ההצפה: כל נאשם יעלה את הטענה, וההליך הפלילי, שכבר עתה "הנאשם קם מכיסאו והופך לקטיגור" בו, יוסיף להסתרבל.[25] התשובה כפולה. ראשית, הכרעת סף אינה מוסיפה בירור אלא מקדימה בירור שממילא מתקיים; ובכך היא דווקא מקצרת את חייהן של הטענות הקנטרניות, שיידחו בפתח, בזול, ולא ירחפו עוד על פני המשפט כולו. ואשר לחשש מפני פגמים מוסתרים שיתגלו רק בהמשך, עניין פישר מלמד כי דווקא היעדרו של בירור סף אדוורסרי הוא שאפשר לפגם המוסתר לשרוד עשור. שנית, וחשוב מזה: גם אם כרוכה ההצעה בעלות, השאלה אינה שאלה של יעילות. נאשם שהמשפט עצמו הפך לחלק מעונשו אינו צד למשא ומתן על משאבים שיפוטיים. כבודו אינו עומד למקח וממכר.
לא ביקשתי במאמר זה להכריע בשאלות ההיקף והנוסחה של ההגנה מן הצדק, והן נכבדות. ביקשתי להאיר על פגם פרוצדורלי, המשפיע על חיי אדם באופן יום־יומי. טענה מקדמית שנועדה למנוע קיומו של הליך פסול אינה יכולה למלא את ייעודה כשהיא מוכרעת לאחר שההליך תם.
אזכור מוצע: יוחאי סגל "מקדמית להלכה, סופית למעשה: על מועד ההכרעה בטענת ההגנה מן הצדק" רשות הרבים (1.11.2026)
[1] ס׳ 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982; הוסף בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס׳ 51), התשס״ז-2007.
[2] ע״פ 2910/94 יפת נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נ(2) 221 (1996) (להלן: עניין יפת); ע״פ 4855/02 מדינת ישראל נ׳ בורוביץ, פ״ד נט(6) 776, 807 (2005) (להלן: עניין בורוביץ).
[3] ישגב נקדימון הגנה מן הצדק פרק חמישי (מהדורה שלישית, 2021); בועז סנג׳רו "היש בכוחה של ה׳הגנה מן הצדק׳ לעשות צדק? (בעקבות הסדרת ההגנה בחוק סדר הדין הפלילי)" הסניגור 125, 4 (2007).
[4] ס׳ 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982. הסעיף אף מסמיך את בית המשפט, בקבלו את הטענה, לתקן את כתב האישום או לבטלו.
[5] הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס׳ 51) (הגנה מן הצדק), התשס״ז-2007, ה״ח 138; וראו גם: דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, פס׳ 114 לחוות דעתה של הנשיאה חיות (נבו 11.1.2022)
[6] בג״ץ 9131/05 ניר עם כהן נ׳ מדינת ישראל, פס׳ 4–5 (נבו 6.2.2006) (להלן: עניין ניר עם).
[7] דנ״פ 5387/20 רותם נ׳ מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט פוגלמן (נבו 15.12.2021).
[8] שם, חוות דעתו של השופט אלרון (המפנה לסעיפים 150–151 לחוק סדר הדין הפלילי).
[9] Malcolm M. Feeley, The Process is the Punishment: Handling Cases in a Lower Criminal Court (1979).
[10] סנג׳רו, לעיל ה״ש 3, בעמ׳ 6.
[11] ת״פ (מחוזי י-ם) 28759-05-15 מדינת ישראל נ׳ מלכה, גזר דינו של הנאשם 2 (רונאל פישר) (נבו 13.1.2026) (להלן: עניין פישר). והשוו ע״פ 7218/22 אלמלח נ׳ מדינת ישראל, פסקאות 2 ו-46 לחוות דעתו של השופט אלרון (נבו 29.1.2025), שבו מחדל באי-העברת חומר חקירה במשך שנתיים "נתן את אותותיו על ההליך מתחילתו ועד סופו", והקים הגנה מן הצדק שבכוחה להוביל לביטול האישום.
[12] עניין בורוביץ, לעיל ה״ש 2.
[13] שם, בעמ׳ 807.
[14] בג״ץ 1563/96 כץ נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד נה(1) 529, 549–550 (1997) (להלן: עניין כץ).
[15] עניין בורוביץ, לעיל ה״ש 2, בעמ׳ 807–808.
[16] נקדימון, לעיל ה״ש 3, פרק חמישי, בפס' 14: "האומנם יש להתחשב בחומרת העבירה ובעוצמת הראיות המפלילות?".
[17] ס׳ 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל״א-1971; והשוו לכלל הפסילה הפסיקתי: ע״פ 5121/98 יששכרוב נ׳ התובע הצבאי הראשי, פ״ד סא(1) 461 (2006).
[18] R v Maxwell [2010] UKSC 48, [13], [2011] 1 WLR 1837.
[19] R v Horseferry Road Magistrates’ Court, ex parte Bennett [1994] 1 AC 42 (HL) (להלן: עניין Bennett).
[20] Furcht v. Germany, no. 54648/09 (ECtHR, 23.10.2014); ובעקבותיה קבע הסנאט הפלילי השני של בית המשפט הפדרלי הגרמני כי במקרים חמורים של הדחה שלטונית קם מחסום דיוני (Verfahrenshindernis): BGH, 2 StR 97/14 (10.6.2015). לכלל בדבר סיום ההליך בפסק דיוני עקב מחסום דיוני ראו: § 260 Abs. 3 StPO. לסקירה השוואתית: Franziska Görlitz, Juliane Hubert, Jasmin Kucher, Moritz Scheffer & Patrick Wieser, "Tatprovokation" – The Legal Issue of Entrapment in Germany and Possible Solutions, 20 German Law Journal 496 (2019).
[21] Fed. R. Crim. P. 12(b)(3)(C) (חובת העלאת בקשת פסילה לפני המשפט); שם, 12(d) (על בית המשפט להכריע בבקשה מקדמית לפני המשפט אלא אם מצא טעם טוב לדחות); Mapp v. Ohio, 367 U.S. 643 (1961). לחובת הגילוי הקדם־משפטית של חומר מזכה ושל הסכמים עם עדי תביעה ראו: Brady v. Maryland, 373 U.S. 83 (1963); Giglio v. United States, 405 U.S. 150 (1972).
[22] ס׳ 40יא(9) לחוק העונשין, התשל״ז-1977.
[23] ע״פ 7621/14 גוטסדינר נ׳ מדינת ישראל, פס' 50 לחוות דעתו של השופט הנדל (נבו 1.3.2017).
[24] ע״פ 4347/23 פלונית נ׳ מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט גרוסקופף (נבו 11.12.2025).
[25] ע״פ 4039/19 נחמני נ׳ מדינת ישראל, פס' 83 לחוות דעתו של השופט עמית (נבו 17.3.2021); וראו שם גם חוות דעתו של השופט גרוסקופף.