מבוא

התרחבות השימוש של הציבור הרחב בתקשורת בכלל ובאינטרנט וברשתות החברתיות בפרט, טומנת בחובה הזדמנויות חדשות ואתגרים חדשים. כך למשל, כאשר אלה שעושים שימוש ברשתות החברתיות נהנים ממעמד בכיר בחברה – נכון לבחון הטלת אחריות עליהם כדי לוודא שימוש נכון ומבוקר בכוח הרב שבידם.[1] הטלת האחריות נכונה שבעתיים כאשר התבטאויותיהם יוצרות אדוות השפעה על מעגלים רחבים יותר.

סוגיה זו טרם נדונה בישראל. המאמר הנוכחי בוחן לראשונה את המתח שמתקיים בין חופש הביטוי של נושאי משרה בחברות בהתבטאויות באינטרנט וברשתות החברתיות, ובין אחריותם כנושאי משרה לפי חוק החברות.[2]

בפרק הראשון, אבחן מהו הדין הקיים ביחס לחופש הביטוי. בפרק השני, אסקור מהו הדין הקיים ביחס לחובות שמוטלות על נושאי משרה לפי חוק החברות. בפרק השלישי, אדון באחריות נושאי משרה להתבטאויותיהם באינטרנט וברשתות החברתיות, אפרט שיקולי מדיניות רלוונטיים ואגבש קריטריונים לבחינת הטלת אחריות על נושאי המשרה לפי חוק החברות. לבסוף, אסכם את הדיון.

א. הדין הקיים – חופש הביטוי

חופש הביטוי הוא זכות יסודית שהוכרה כבר בסמוך לקום המדינה.[3] חשיבות חופש הביטוי נשזרה בפסיקה כחוט השני לאורך השנים:

"חופש הביטוי הוא מהערכים המרכזיים והחשובים ביותר במשטר הדמוקרטי. הוא הוגדר כ'זכות עילאית' (בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(2) 871, 878 (1953)) וכ'ציפור נפשה' של הדמוקרטיה (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968)). כך לפני חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכך גם לאחריו […] כשלעצמי הזדמן לי לציין, כי 'חופש הביטוי הוא זכות עילאית, העומדת לאדם כחברה דמוקרטית כדי ליתן חרות לרוח האנוש, כדי להיאבק בעריצות ובסתימת פיות, כדי לאפשר שיח ציבורי בשוק הדעות, כדי לסייע לחרות לגבור על הרודנות ועל הטוטליטריזם' (רע"פ 10462/03 הנזכר, בעמ' 90)".[4]

לאחר חקיקת חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק־היסוד), התעוררה מחלוקת האם חופש הביטוי, שלא נחקק במפורש בחוק־היסוד, התעלה לכדי זכות חוקתית. כיום אין מחלוקת שעסקינן בזכות שהיא כפני יאנוס – יש בה פן שמוגן על ידי חוק היסוד כחלק מהזכות החוקתית לכבוד שנחקקה בסעיף 2 לחוק היסוד, ופן אחר שנותר כזכות הלכתית בלבד. החלוקה המקובלת בין גוונים שונים אלו של חופש הביטוי מבחינה בין חופש ביטוי פוליטי, שנתפס כחלק מהזכות החוקתית המוגנת לכבוד, לחופש ביטוי מסחרי, שאינו מוגן כזכות חוקתית.[5]

מהפכת האינטרנט יצרה את הפלטפורמה לעליית הרשתות החברתיות, שהפכו חלק משמעותי בחיי רבים בחברה הישראלית וששימשו כבמה למימוש חופש הביטוי באמצעות העברת מידע והחלפת דעות.[6] הרשתות החברתיות העצימו את חופש הביטוי – עם מעלותיו ומגרעותיו – כפי שהודגש באחת הפרשות:

"האינטרנט חולל תמורות נכבדות בהיבטים רבים של חיינו, ובכלל זה בתחום של איסוף מידע, היחשפות לו, תקשורת בין בני אדם והתבטאות חופשית. כך, למשל, ניתן בהחלט לומר כי חופש הביטוי של עידן האינטרנט אינו כחופש הביטוי של העידן הקדם-אינטרנטי (כפי שיש הסופרים את מניין השנים תוך הבחנה בין התקופה ה'קדם-גוגל'(BG)  לבין התקופה שלאחר גוגל (AG)). חופש הביטוי הפך לזכות מוחשית הרבה יותר. אם בעבר היכולת להעביר מסרים בתפוצה רחבה, וליטול חלק משמעותי בשיח הציבורי, הייתה שמורה בפועל למתי מעט, ובעיקר לאמצעי התקשורת עצמם או לאלה שהיו בעלי גישה אליהם, בא האינטרנט ופתח את שעריו לכל. .. האינטרנט הוא 'כיכר העיר' החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם 'חדרי השיח', הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, 'האזנה' לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי".[7]

ב. הדין הקיים – החובות שמוטלות על נושאי משרה בחברה לפי חוק החברות

נושא משרה בחברה מוגדר בסעיף 1 לחוק החברות כך: "מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור, או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי".[8]

על נושא משרה בחברה מוטלות שתי חובות מרכזיות לפי חוק החברות: חובת זהירות וחובת אמונים.[9] חובת האמונים נועדה למנוע מנושא המשרה להעדיף את טובתו האישית על פני טובת החברה;[10] חובת הזהירות נועדה למנוע מנושא המשרה לגרום נזק לחברה, בין היתר במניעת פעולות מזיקות או מחדלים רשלניים,[11] אף אם נושא המשרה אינו מפיק טובת הנאה.[12] מקור חובת האמונים הוא בדיני הנאמנות ובדיני עשיית עושר ולא במשפט, ואילו מקור חובת הזהירות הוא בדיני הנזיקין.[13]

יש ייחוד ומורכבות בחובות המוטלות מכוח חוק החברות המצדיקים ריסון שיפוטי בהטלת אחריות:[14] בניגוד לבעלי מקצוע אחרים, המשפט מבקש לעודד נושאי משרה ליטול סיכונים עסקיים (מושכלים) כדי לנסות לקדם את טובת החברה;[15] בחברות קיימים מנגנונים חלופיים, כגון מנגנון השוק, בכדי להסדיר ולתמרץ נכונה את התנהגות נושאי המשרה, כך שאין חובה לעשות שימוש באמצעים משפטיים להרתעת נושא המשרה; התפיסה כי בית המשפט אינו מנהל עסקים טוב יותר ממוסדות החברה ולכן בית המשפט אינו נהנה מעדיפות מובנית על פני מנהלי החברה; וחשש מפני הטיה בדיעבד (hindsight bias) נגד נושאי המשרה בהתבססות על התוצאה ולא על המידע שהיה בפניהם בזמן אמת.[16]

כאשר ישנה טענה להפרה של חובות נושאי המשרה, יש לבחון מהי החובה שנטען להפרתה.[17] חובת אמונים, שבחינתה סובייקטיבית,[18] נתפסת כחובה מחמירה וככזו בית המשפט רואה חשיבות לקידום הרתעה מפני הפרתה.[19] חובת זהירות, לעומתה, בוחנת רף אובייקטיבי ואינה דורשת אשם אישי.[20] כמו כן, שיקולי המדיניות שפורטו ביחס למורכבות הבחינה השיפוטית בדיני החברות תומכים בצמצום הטלת אחריות בגין חובת זהירות.

לכן, בית המשפט פיתח מנעד סטנדרטים אפשריים לביקורת שיפוטית. הסטנדרט שמשמש כברירת מחדל (לרוב בטענות להפרת חובת הזהירות)[21] הוא כלל שיקול הדעת העסקי, שלפיו אם ההחלטה או הפעולה התקבלו או בוצעו בתום לב, באופן מיודע וללא ניגוד עניינים, בית המשפט לא יתערב בהם; והנטל להפרכת כלל שיקול הדעת העסקי מוטל על התובע. כאשר בפעולה או בהחלטה שעומדת לבחינה מתערבבים מרכיבים שעשויים לערב גם הפרת חובת אמונים, בית המשפט יחמיר את הביקורת השיפוטית. כך, אם עסקינן בפעולה שבה קיים ניגוד עניינים ישיר, בית המשפט יבחן באמצעות הסטנדרט המחמיר של הגינות מלאה שבו הנטל עובר לנושאי המשרה להוכיח תהליך הוגן ומחיר הוגן.[22] במקרי ביניים שבהם קיים חשש מפני ניקיון שיקול הדעת של נושא המשרה אך הפגם אינו עולה לכדי ניגוד עניינים ישיר, בית המשפט יפעיל סטנדרט ביקורת שיפוטית מסוג בחינה מוגברת, שתעביר לנושא המשרה את הנטל להסביר את סבירות החלטתו או פעולתו.[23]

ג. אחריות נושאי משרה להתבטאויות באינטרנט וברשתות חברתיות

נושאי משרה בחברות עשויים להתבטא בתחומים פוליטיים, כלכליים, חברתיים וכיוצא באלו, שעשויים להיות שנויים במחלוקת. התבטאויות אלו עלולות להסית את דעת קהל נגד החברה ואף להסב נזקים. לפיכך, יש לחקור האם יש להטיל אחריות על נושא משרה, מהם שיקולי המדיניות הרלוונטיים, ואם יש להטיל אחריות – מהם הקריטריונים להטלתה.

באופן מפתיע, לא אותרו ספרות או פסיקה המתייחסות להיבט זה – למרות הגידול בשימוש ברשתות החברתיות ולמרות התגברות נקיטת הליכים בתחום התביעות הנגזרות והתביעות הייצוגיות.[24] שאלה זו אפוא נדונה לראשונה במאמר זה.

ישאל השואל, הכיצד ניתן להגביל את חופש הביטוי של אדם מכוח משרתו. התשובה היא שאין בכך קושי. ראשית, חופש הביטוי של נושאי משרה ציבורית נתון למגבלות הבאות לידי ביטוי, בין היתר, באיסור הפגנות בעלות אופי מדיני, איסור לבקר את מדיניות משרדי הממשלה בבמות העיתונות, בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון או בספר ועוד.[25] שנית, על נושא משרה מוטלות חובות זהירות ואמונים. חובות אלו מרחפות מעל פעולותיו ומחדליו, ומכוחן ניתן להטיל, במקרים המתאימים, אחריות.

קשת האפשרויות של המקרים שבהם נושא משרה עלול לגרום נזקים כלשהם רחבה מאוד. טלו לדוגמה מקרה בו נושא משרה בחברת אנרגיה מתבטא בעד מלחמה נגד מדינה עוינת, והמדינה העוינת בוחרת לתקוף את מתקני החברה בתגובה לפרסומי נושא המשרה. מקרה אפשרי אחר הוא כי נושא משרה בחברה שעוסקת בתחום הנדל"ן משתתף ונואם בהפגנה נגד הממשלה בשל מדיניותה האקלימית, ומיד לאחר מכן משקיע מוסדי מחליט לסגת מהשקעותיו בחברה בשל התבטאויות אלו.[26] מקרה אחר יכול להתרחש כאשר יו"ר הדירקטוריון בחברת תקשורת מתבטא נגד הרעיון של התאגדות עובדים בארגון עובדים יציג. במענה לכך, העובדים של החברה שובתים שבועות רבים ונגרם נזק לחברה.

שיקולי המדיניות בהטלת אחריות מעין זו מורכבים. מחד גיסא, המעמד הרם של חופש הביטוי מכתיב נקיטת זהירות רבה בהטלת אחריות על נושא משרה, שמא נושאי משרה יחששו מלהביע דעתם. הגבלה כזו מתעצמת לאור הטלת האחריות גם כאשר נושאי המשרה מתבטאים באופן פרטי וללא זדון. יתרה מכך, לעתים גם שתיקה תקשורתית עשויה להתפרש כהסכמה ולגרור תגובות שליליות, כך שספק האם השתקת נושאי משרה תשיג את המטרה הרצויה. מאידך גיסא, אדם כיצור תבוני וחופשי לא רשאי לנצל את החירות הנתונה לו כדי להזיק לצדדים שלישיים, ללא מתן דין וחשבון. בהיעדר הגנות וללא שהמחוקק הגביל במפורש אחריות, לא ראוי לחסן נושא משרה מפני הטלת אחריות בגין התבטאויותיו באינטרנט וברשתות החברתיות.[27] החצנה שלילית זו עלולה ליצור אדישות לנזקים וזילות לחובות נושאי המשרה.

לאור שיקולי המדיניות שפורטו לעיל, אני מציע את הקריטריונים הבאים לבחינת התבטאות נושא המשרה:

התבטאות בנושאים פוליטיים־מדיניים או התבטאות בנושא מסחרי – חוקי היסוד משפיעים על האיזונים והפרשנות שיש לפרש גם בחיקוקים חיצוניים שחלים בין אדם לחברו ולא רק בין אדם למדינתו.[28] בהתאם, יש לבחון האם התבטאות נושא המשרה הייתה בנושא פוליטי־מדיני או שמא בנושא מסחרי. כך למשל, לא דומה התבטאות נגד שר או נגד ראש הממשלה, כהתבטאות נגד חברה מתחרה. בהתאם להלכה הפסוקה שסקרנו לעיל, חופש הביטוי בנושאים פוליטיים מוגן כזכות חוקתית ולכן יש חשיבות לשמור עליו. לעומת זאת, חופש הביטוי בנושאים מסחריים אינו נהנה מהגנה חוקתית ולכן ההגנה עליו מוגבלת.

התבטאות בכובע אישי או בכובע של נושא משרה בחברה – יש לבחון האם נושא המשרה התבטא בכובע אישי או בכובעו כנושא משרה. לשם כך, ניתן לבחון למשל האם נושא המשרה התבטא תוך שימוש בנכסי החברה, דהיינו ממחשב שבבעלותה, מפרופיל עסקי של החברה ברשתות חברתיות וכדומה.[29] ודוק, גם אם נושא המשרה לא השתמש בנכסי החברה, אין משמעות הדבר פטור אוטומטי מאחריות. נושא המשרה, בוודאי נושאי משרה בכירים וכריזמטיים, נדרשים להכיר בציפיות הקהל שנחשף להתבטאויותיהם, להשפעה הרבה שלהם ובכך שהם נושאים עמם "הילה" מסוימת כך שמעשיהם משפיעים על החברה (להלן: מבחן הציפיות).[30] לכן יש לבחון גם האם ההתבטאות כללה את שם החברה והאם נושא המשרה בכיר דיו ונתפס כמי שמדבר בשם החברה. בחינת מבחן הציפיות תהיה גם סובייקטיבית וגם אובייקטיבית.

הפרה של חובת הזהירות או של חובת האמונים – יש לבחון האם התבטאות נושא המשרה הייתה הפרה של חובת הזהירות או חובת האמונים. ככל שעסקינן בחובת הזהירות, יש לבחון האם נכון להטיל חובת זהירות מושגית באותו מקרה על נושא המשרה. בהקשר זה, יש לבחון גם את שיקולי המדיניות המיוחדים להטלת אחריות על נושא משרה בחברה וגם את שיקולי המדיניות של חיזוק חופש הביטוי. יתרה מכך, יש לדון מהו רף הביקורת השיפוטית שיש להחיל. ישנם ביטויים שבהם עשויה לחול כלל שיקול הדעת העסקי שיחסן מפני התערבות שיפוטית. בהפרות שבהן הנסיבות מצדיקות ביקורת שיפוטית מחמירה מכלל שיקול הדעת העסקי או כשיש חומרה של הפרת חובת האמונים – בית המשפט לא יחלץ להגן על נושא המשרה מפני הטלת אחריות.

אופי ההתבטאות – יש לבחון היכן פרסם נושא המשרה את התבטאותו, האם ההתבטאות נועדה רק לחוג מקורביו או שמא לקהל הרחב, האם ההתבטאות סחפה תגובות (like, share, retweet וכדומה) או שמא ההתבטאות נותרה "מיותמת", האם עסקינן בהתבטאות חריפה שיש בה מאפיינים פסולים כשלעצמם כגון השפלה, ביזוי או גזענות, לבין התבטאות מותרת אך כזו שמציתה מחלוקת; האם ההתבטאות הייתה עניינית ולגופו של עניין, או משתלחת ולגופו של אדם, והאם מדובר בהתבטאות בודדת או שמא בסדרת התבטאויות וכן הלאה.

אני סבור כי יש לקיים יחסי גומלין בדרך של מקבילית כוחות בין השיקולים השונים.

כמו כן, שיקולים אלו יפים הן בהתוויית מדיניות על ידי החברה מראש (למשל במסגרת קוד אתי),[31] או בדיעבד – בין אם במסגרת עבודת ועדה בלתי תלויה (Special litigation Committee) ובין אם על ידי בית המשפט.[32]

סיכום

התבטאויות נושא משרה בחברה באינטרנט וברשתות החברתיות, וההשפעה הרבה שעשויה להיות להתבטאויות אלו על החברה ובעלי עניין שונים בה, מצריכות איזון עדין בין חופש הביטוי לבין מניעת פגיעה בחברה ולמצער – השבת המצב לקדמותו ומניעת התעשרות על חשבונה.

לאחר חקירה בטיב החובות וברף הביקורת השיפוטית, ולאחר דיון בשיקולי מדיניות, הצעתי מבחן מרובד שיבחין בין זכויות מוגנות באופן חוקתי לבין כאלו שלא; בין התבטאות בכובע אישי ובין התבטאות בכובע של נושא משרה; בין התבטאות שהפרה את חובת הזהירות לבין התבטאות שהפרה את חובת האמונים; ובחינת אופי ההתבטאות.

המאמר הנוכחי הוא צעד ראשון שאינו מתיימר למצות את הנושא. כך למשל, יש צורך לערוך מחקר אמפירי של השפעת התבטאויות נושאי משרה בכירים בחברות ציבוריות שמניותיהם נסחרות בישראל או בחו"ל, וההשפעה של התבטאויות אלו על מחיר המניה.

מטרת המאמר, אפוא, היא להעלות למודעות את הסוגייה שעד כה נותרה בקרן זווית, את מורכבותה ואת השיקולים שראוי לשקול בהתוויית מדיניות על ידי החברה מראש או בדיעבד (במסגרת עבודת ועדה בלתי תלויה) וכאשר מקרה מעין זה מגיע לפתחו של בית המשפט, ולצעוד צעדים ראשונים שיסללו את הדרך למחקרים עתידיים.

אזכור מוצע: עמיחי טסלר "התבטאויות נושאי משרה ברשתות חברתיות: בין חופש הביטוי לבין אחריות נושאי משרה לפי חוק החברות" רשות הרבים (22.12.2025).

* הדעות במאמר זה של המחבר בלבד, ולא של משרדו או לקוחותיו. תודתי למערכת כתב העת "רשות הרבים" על עבודתם המבורכת על טיוטה מוקדמת של מאמר זה.

[1] בג"ץ 5474/23 חברת דואר ישראל בע"מ נ' שר התקשורת, פס' 13 לפסק דינו של כב' השופט כבוב (נבו 7.3.2024); ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, פס' 254 (נבו 12.1.2016) (להלן: עניין הבי); ת"פ (כלכלית תל אביב־יפו) 8256-05-11 מדינת ישראל נ' קדץ, פס' 46 (נבו 6.9.2012).

[2] חוק החברות, התשנ"ט־1999, ס"ח 189.

[3] בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953).

[4] דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667, 797-796 (2014) (להלן: עניין דיין אורבך).

[5] ראו מני רבים: בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008); עניין דיין אורבך, לעיל ה"ש 4, עמ' 802; יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך א – המינהל הציבורי 182-179 (מהדורה שנייה מורחבת, 2010); אהרן ברק חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק־יסוד: חופש העיסוק, כרך ב – הזכות לכבוד האדם 959-956 (מסדרת פירוש לחוקי היסוד, יצחק זמיר עורך, 2023‏).

[6] ראו נתונים על כך למשל בבג"ץ 748/24 אביטל נ' היועצת המשפטית לממשלה, פס' 14 (נבו 12.11.2024).

[7] רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג(3) 664, 679-678 (2010).

[8] כעולה מהסיפא של הגדרת "נושא משרה", היותו של אדם "נושא משרה" יבחן מהותית בהתאם לפונקציה שהוא ממלא בחברה, כך שהתואר שניתן לו אינו מהווה סוף פסוק. ראו הרחבה בסוגיה זו והצעה למבחני משנה: עניין הבי, לעיל ה"ש 1, פס' 207-169; זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 230-229 (2023).

[9] להרחבה על חובות אלו ראו גושן ואקשטיין, שם, עמ' 263-238. ישנן חובות נוספות שמוטלות על נושאי משרה בתנאים מסוימים, כגון החובה המוטלת לפי סעיף 288 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח־2018 אולם בשל קוצר היריעה לא אדון בהן במאמר הנוכחי. להרחבה ראו עמיחי טסלר "תחולת כלל שיקול הדעת העסקי באגודות שיתופיות" אגודות שיתופיות – אסופת מאמרים לזכרו של חיים נועם (עתיד להתפרסם, 2026).

[10] חובת האמונים של נושא משרה מעוגנת בסעיף 254 לחוק החברות, אולם הרשימה המפורטת בסעיף 254 לחוק החברות אינה רשימה סגורה (ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל, פס' 94 (נבו 5.5.2025) (להלן: עניין דרעי); תנ"ג (מחוזי תל אביב־יפו) 61475-07-14 דהן נ' דהן, פס' 15 (נבו 16.5.2019)) וזו עשויה לחול במקרים נוספים, כגון חובת הדירקטור להפעיל שיקול דעת עצמאי (סעיף 106 לחוק החברות) וחובת מתן גילוי נרחב במקרים מסוימים (ראו סעיפים 234 ו־283(א) לחוק החברות). אותיר לרשימה אחרת חובות אמון אפשריות נוספות שטרם נדונו בפסיקה או בספרות בישראל. בדיני החברות, קיומה של חובת האמונים הוכרה הן כלפי החברה והן כלפי בעלי המניות במקרים מסוימים (ראו למשל: ע"א 741/01 קוט נ' עיזבון איתן, פ"ד נז(4) 171 (2003)). הקושיה האם חובת אמונים חלה כלפי נושים הועמדה בסימן שאלה בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 280 (1984) והיא שנויה במחלוקת – יש שהשיבו לכך בחיוב (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696-695 (1983); אוריאל פרוקצ'יה "הבעלות על הפירמה וסייגיה – נושים, עובדים, אלמנות ויתומים בדיני-החברות" משפטים כב 301 (תשנ"ג); ראו גם גישה חיובית מסויגת: עמיר ליכט "צמצום שלא כפשוטו: אחריותם של נושאי משרה בחברה בסמיכות לחדלות פירעון" משפט ועסקים כד(2) 685 (2021)) ויש שהשיבו לכך בשלילה (דנ"א 5286/04 עו"ד שחר הררי, מפרק החברה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פס' 4 (נבו 24.1.2006); ע"פ 6790/18 טטרו נ' מדינת ישראל, פס' 32 לפסק דינו של כב' השופט מינץ (נבו 29.7.2020); ע"א 7594/16 עו"ד יצחק מולכו, המנהל המיוחד נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פס' 53 (נבו 25.3.2021); אירית חביב־סגל דיני חברות ב 73 (2004)). סבורני שלשון החוק סובלת פרשנות שלפיה נושא המשרה עשוי לחוב אמונים גם לאדם אחר ללא הגבלה מפני נושים (סעיף 254(ב) לחוק החברות), אולם כמדיניות משפטית, וכאשר עסקינן בחברה סולבנטית, אני סבור שיש לצמצם את מושאי חובות האמונים של נושאי המשרה כדי למנוע התנגשות בין נאמנויות סותרות ולספק וודאות (ראו גישה דומה: עמית ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173, 185-183 (תשס"ד); איל בן זקן "תכלית החברה על ציר חדלות הפירעון" המשפט כו 181, 189 (תשפ"א)). לכן, אני סבור שיש להכיר ביחסי נאמנות כלפי נושים, רק אם אלו נוצרו ללא תלות בכהונת נושא המשרה בחברה, למשל באמצעות הדין (כגון כהונה בתאגיד אחר, הידועה גם כ־Dual Fiduciary) או באמצעות הסכם שקובע במפורש יחסי נאמנות (סעיף 2 לחוק הנאמנות, התשל"ט־1979). עם זאת, אותיר דיון מעמיק בסוגיה זו לעת אחרת.

[11] חובת הזהירות של נושא משרה מוסדרת בסעיפים 253-252 לחוק החברות. דוגמה למחדל שנושא משרה עלול להיכשל בו, במיוחד בענייננו, הוא כשל פיקוחי על התבטאויות עמיתיו נושאי המשרה. סוגיית הכשל הפיקוחי, שלא זכתה לדיון ענף בפסיקה בישראל, נדונה בספרות, כאשר דומה כי המלומדים סברו, או הניחו, כי חובת הפיקוח חלה בישראל על דירקטורים בלבד, בהסתמך על סעיפים 92(א) ו־121 לחוק החברות (ת"צ (כלכלית תל אביב־יפו) 13382-04-20 גבריאלי נ' קבוצת דלק בע"מ, פס' 107 (נבו 15.11.2022); יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי 248 (מהדורה חמישית, 2018); גושן ואקשטיין, לעיל ה"ש 8, עמ' 251-248; רועי שפירא "מחדל בפיקוח וחובת ההשגחה" משפט ועסקים כד 559 (תשפ"א); עדי ליבזון וגדעון פרחומובסקי "ההבחנה בין סיכון משפטי לסיכון מסחרי – האם היא מוצדקת" משפט ועסקים כד 613 (תשפ"א)). בניגוד לישראל, בבית המשפט בדלוור עילת הכשל הפיקוחי של נושאי משרה זוכה לדיונים נרחבים. ראו בין היתר: .In re Caremark International Inc. Derivative Litigation, 698 A.2d 959 (Del.Ch. 1996); Marchand v. Barnhill, 212 A.3d 805 (Del. 2019)). אומנם הלכת Caremark אומצה בישראל (תנ"ג (כלכלית תל אביב־יפו) 17044-12-14 אהרוני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (נבו 11.5.2021)), אך זאת נעשה בפסק דין לקוני כך שספק האם היא חלה במלואה ואם ניתן לראות בכך כהלכה מנחה (ראו הותרת תחולת הלכת Caremark ללא מסמרות: תנ"ג ‏(‏מחוזי חיפה‏)‏ 64048-07-24 עמית גנסין חברת עורכי דין נ' בתי זקוק לנפט בע"מ ‏(‏נבו 13.7.2025‏)‏‏). בפסק דין אחר נערך דיון נרחב בהלכת Caremark אולם לא ניתנה התייחסות ברורה באיזו מידה יש לאמץ הלכה זו בישראל (תנ"ג ‏(‏מחוזי תל אביב־יפו‏)‏ 43733-04-24 עמית גנסין חברת עורכי דין נ' נטו מלינדה סחר בע"מ ‏(‏נבו 3.2.2025‏)‏‏). אני סבור שדיוני המלומדים שצוינו לעיל אמנם מאירי עיניים, אך המחלוקות ביניהם ובפסיקה הקיימת, התפתחויות נוספות ודיונים מעמיקים שבינתיים התנהלו בבית המשפט בדלוור, כמו גם היבטים נוספים שטרם זכו לליבון בישראל – מצדיקים עיון נוסף והרחבת הדיון בעילה זו. כך למשל, בניגוד לישראל, בית המשפט הצ'אנסרי הכיר בחובת פיקוח שחלה גם על חברי הנהלה שאינם דירקטורים (officers) במקרים מסוימים (In re McDonald’s Corp. S’holder Deriv. Litig., No. 2021-0324-JTL, 2023 WL 387292 (Del. Ch. Jan. 26, 2023).; Segway Inc. v. Cai, C.A. No. 2022-1110-LWW (Del. Ch. Dec. 14, 2023)). וכך למשל, בישראל יש שסברו שהפרת חובת הפיקוח עולה לכדי הפרת חובת הזהירות (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289 (2003) (להלן: עניין בוכבינדר); רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן (נבו 26.4.2015); ע"א 4024/13 תקווה – כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ (נבו 29.8.2016); ת"א (מחוזי תל אביב־יפו) 2193/06 מתוק אפרים ובניו בע"מ נ' אביבי (נבו 2.4.2013); תנ"ג (מחוזי י-ם) 34877-08-19 אוליר מסחר ותעשיות בע"מ נ' אקויטל בע"מ, פס' 34 (נבו 29.7.2021) גרוס, שם, עמ' 250-249), ואחרים סבורים שהפרתה מהווה הפרה של חובת הזהירות אך גם עשויה במקרים חריגים לעלות גם לכדי הפרת חובת אמונים (גושן ואקשטיין, לעיל ה"ש 8, עמ' 248 ה"ש 94). בדלוור לעומת זאת, בוחנים כשל פיקוחי כהפרת חובת תום הלב הנתפסת כענף של חובת האמונים, ולא כהפרת חובת זהירות (Constr. Indus. Laborers Pension Fund v. Bingle, C. A. 2021-0940-SG (Del. Ch. Sep. 6, 2022); Ontario Provincial Council of Carpenters’ Pension Trust Fund v. Walton, C.A. No. 2021‑0827‑JTL (Del. Ch. Apr. 12, 2023)). בשל רוחב היריעה, אותיר דיון בסוגיות מרתקות אלו לעת מצוא.

[12] עניין בוכבינדר, שם, עמ' 334. חובת הזהירות בדיני החברות לא מוגבלת לטובת החברה, ונושא המשרה עלול לחוב חובת זהירות בנסיבות מסוימות גם כלפי צדדים שלישיים כגון בעלי מניות, נושים וכד' (סעיף 252(ב) לחוק החברות וראו לדוגמה: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398 (2010); ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פס' 65-61 (נבו 22.1.2015); ע"א 1734/21 ברוט נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פס' 17 לפסק דינו של כב' השופט מינץ (נבו 27.4.2023)).

[13] ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ, פס' 48 (נבו 28.12.2016) (להלן: עניין ורדניקוב); עניין דרעי, לעיל ה"ש 10, פס' 87; עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "'תפשת מרובה לא תפשת', האומנם? על נורמות התנהגות, מנגנונים פרוצדורליים וביקורת שיפוטית בדיני התאגידים" ספר יורם דנציגר 133, 148-146 (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים, 2019).

[14] ישנם דינים בהם אין ספק שיש להטיל אחריות בגין התבטאויות של נושאי משרה. כך הוא למשל בדיני הוצאת דיבה, בהם מוטלת אחריות (פלילית או אזרחית) על נושא משרה בחברה אלא אם קיימת לו הגנה מתאימה (חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה־1965, ס"ח 240; ראו גם סעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). גם בדיני ניירות ערך אין ספק שיש להטיל אחריות על נושאי משרה. במישור הפלילי, נושא משרה בתאגיד מדווח עלול להניע באמצעות פרסומים ברשתות החברתיות לרכוש או למכור ניירות ערך, שידע או היה עליו לדעת שהן כוזבות או מטעות, או בהעלמת עובדות מהותיות, או להשפיע על שער נייר הערך של התאגיד המדווח (סעיפים 54(א)(1) ו־54(א)(2) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח־1968). עוד ראו: ע"פ (מחוזי תל אביב־יפו) 70571/01 מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) נ' פודים (נבו 23.3.2002); אסף ברם "דיון משפטי ראשון בהרצת מניות באינטרנט: ת"פ (ת"א) מ"י נ' פודים" המשפט ז 453 (תשס"ב)). גם במישור המנהלי הדין מכיר בהטלת סנקציות על נושא המשרה המפר, למשל בדיני ניירות ערך (ראו סעיף 52לא לחוק ניירות ערך, ופרט 16 לתוספת השביעית בחוק ניירות ערך). במישור האזרחי לא אותרו החלטות או פסקי דין בהקשר זה, אולם הדעת נותנת כי גם במישור האזרחי ניתן לחייב את נושא המשרה בגין התבטאויותיו (סעיפים 52יא(ב) ו-52יב לחוק ניירות ערך. עוד ראו לעניין היסוד הנפשי בעוולות אלו: ע"א 7510/15 ברנדיס נ' בבילון בע"מ, פס' 16 (נבו 15.3.2017)). בהקשר זה נציין כי בארצות הברית הוכרה אכיפה נגד נושאי משרה בדיני ניירות ערך בגין התבטאויות ברשתות חברתיות. כך, רשות ניירות ערך בארה"ב (US Securities and Exchange Commission, להלן: SEC) הגישה נגד מר Elon Musk (להלן: מאסק) תביעה בגין ציוצים שפרסם ברשת הטוויטר, שהיוו הטעיה של המשקיעים (SEC v. Musk, No. 18-cv-8865 (S.D.N.Y. Sept. 27, 2018) (complaint). ה־SEC ומאסק הגיעו להסכם אכיפה שאושר בבית המשפט (SEC v. Musk, No. 18‑cv‑8865 (S.D.N.Y. Oct. 16, 2018) (final judgment). מאסק ניסה לאחר מכן לבטל את הסכם האכיפה אולם ניסיון זה נדחה, לרבות על ידי בית המשפט העליון האמריקאי. ראו: Elon Musk v. Securities & Exchange Commission, No. 23‑626 (U.S. Apr. 29, 2024) (cert. denied). ראו גם:Assaf Hamdani & Kobi Kastiel, Superstar CEOs and Corporate Law, 100 Wash. U. L. Rev. 1353 (2023).

[15] מלאכת הטלת האחריות על נושאי משרה מכוח חוק החברות מורכבת ומצריכה מיומנות רבה מצד בית המשפט, לצד זריזות ותהליך קבלת החלטות מהיר המאפיין את עולם העסקים הדינמי (ע"א 39037-02-25 תעוזה פיירצ'יילד טכנולוג'י וונטשר בע"מ נ' עזבון מאן, פס' 75 (נבו 2.7.2025)). זוהי אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הוקמה המחלקה הכלכלית (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 59) (סמכות בעניינים כלכליים), התש"ע־2010, ה"ח 484; ת"א (מחוזי תל אביב־יפו) 42181-06-23 שפיר הנדסה ותעשיה בע"מ נ' אהרוני, פס' 13 (נבו 20.7.2023)). ראו גם: Zohar Goshen and Tomer Stein, Leaving Delaware? The Essential Role of Specialized Corporate Courts 125 Colum. L. Rev. 2077 (2025).

[16] עניין ורדניקוב, לעיל ה"ש 13, פס' 68; רות רונן ושיר אשכול "כלל שיקול הדעת העסקי והדרישה לקבל החלטה 'מיודעת'" משפטים מז 583, 599-594 (2018).

[17] זוהר גושן "בית משפט כלכלי וקו הגבול שבין ניהול כושל וניהול חובל" משפטים מז 541 (2018); גושן ואקשטיין, לעיל ה"ש 8, עמ' 263-230.

[18] תנ"ג (כלכלית תל אביב־יפו) 59581-06-18 כהן נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פס' 32 (נבו 19.1.2020); עמיר ליכט "יחסי אמונאות בתאגיד – חובת האמון" משפט ועסקים יח 237, 290-289 (2014).

[19] תנ"ג (מחוזי תל אביב־יפו) 36670-01-22 דה לנגה נ' אטרקצ'י, פס' 77.1 (נבו 8.4.2025) (להלן: עניין אטרקצ'י); תנ"ג (מחוזי תל אביב־יפו) 67071-05-22 רביד נ' רוטר, פס' 81.1 (נבו 29.8.2023) (להלן: עניין רוטר). כך למשל, באחד המקרים בית המשפט פיתח את הדין בקשר לפיצויים עונשיים על הפרת חובות אמון של נושא משרה: ת"א (כלכלית תל אביב־יפו) 25839-01-19 בן יהודה נ' ויטנר, פס' 95-82 והאזכורים שם (נבו 16.8.2021).

[20] עניין דרעי, לעיל ה"ש 10, פס' 87.

[21] קיימות מספר גישות בפסיקה האם כלל שיקול הדעת העסקי יחול רק על הפרת חובת זהירות או שהוא עשוי לחול גם על הפרת חובת אמונים. גישה אחת שוללת מכל וכל את החלת כלל שיקול הדעת העסקי על הפרת חובות אמון (ת"א (מחוזי מרכז) 47302-05-16 בטר פלייס ישראל (ח.ת.) 2009 בע"מ (בפירוק) נ' אגסי, פס' 71 (נבו 12.9.2018)) וגישה אחרת סבורה שיש לנקוט בזהירות יתרה בהחלטת כלל שיקול הדעת העסקי על הפרת חובות אמון, אך לא סוגרת את הדלת בפני האפשרות להחילה (עניין אטרקצ'י, לעיל ה"ש 19, פס' 77.1). אף שיש טעם בגישה המחמירה ואין ליתן הטבה לנושאי משרה שיתכן וסרחו (על כלל שיקול הדעת העסקי כמיטיב עם נושאי המשרה ראו Adam S. Hofri-Winogradow and Inbal Maimon-Blau, Business Courts as Loci of Privilege: the Business Judgement Rule Abroad, 50 Law and Social Inquiry 33-59 (2025). כשלעצמי אני מצדד בגישת בית המשפט בעניין אטרקצ'י, שם, וסבור שיש לפתחה ולהעמיק בה. מרבית הפרות חובות האמון ספוגות בחוסר תום לב או בעניין אישי, אולם ייתכנו מקרים בהם לא נפל פגם של חוסר תום לב או העדפת עניין אישי של נושא המשרה על פני טובת החברה. כך למשל, מבלי לגרוע מחובת הגילוי המלא (ראו למשל: ת"א (מחוזי תל אביב־יפו) 40568-01-23 גולדשטיין נ' אם.אייץ.אר ניהול השקעות בע"מ, פס' 106 (נבו 12.5.2025); עמיר ליכט דיני אמונאות: חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 67 (2013)) – אם נושא משרה לא מסר ידיעה או מסמך לחברה שבא לידיו מכוח מעמדו בחברה בניגוד לחובתו לפי סעיף 254(א)(4) לחוק החברות (ראו על חובה זו בהרחבה בעניין דרעי, לעיל ה"ש 10, פס' 98) אולם הוא לא עושה זאת בחוסר תום לב או מתוך כוונת זדון, ולא קיבל מכך טובת הנאה – התנאים לכלל שיקול הדעת העסקי יחולו ויש לאפשר לנושא המשרה ליהנות מהגנתו.

[22] קיימת מחלוקת האם סטנדרט ההגינות המלאה מזוהה עם חובת האמונים בדין הישראלי לפעול לטובת החברה. יש המשיבים בחיוב (אירית חביב־סגל דיני חברות 575-574 (2007)) ויש שמשיבים בשלילה (עדו לחובסקי "על חובת אמונים, עסקאות נושאי משרה וטובת החברה" חובות אמון בדין הישראלי 89 (2016)). אותיר שאלה זו לרשימה נפרדת.

[23] ראו פירוט הסטנדרטים השונים בביקורת השיפוטית על פעולות והחלטות נושאי משרה, והתכליות העומדות בבסיסם: עניין ורדניקוב, לעיל ה"ש 13; ע"א 3417/16 פינרוס החזקות בע"מ נ' התובע הייצוגי גולדשטיין, פס' 80-66 (נבו 12.7.2021); ע"א 8762/20 עצמון נ' אסם השקעות בע"מ (נבו 9.12.2021); ראו גם: שרון חנס "כלל שיקול-הדעת העסקי" עיוני משפט לא 313 (2009); רונן ואשכול, לעיל ה"ש 16. על תוכן סטנדרטים אלו במדינת דלוור שבארה"ב ראו בין היתר: In re Sears Hometown & Outlet Stores, Inc. Stockholder Litig., 309 A.3d 474 (Del. Ch. 2024); In re Match Group, Inc. Derivative Litigation, No. 368 (Del. Apr. 4, 2024); Adam B. Badawi, The Business Judgment Rule (May 31, 2023). Available at SSRN; Bainbridge, Stephen Mark, The Business Judgment Rule as Abstention Doctrine, 57 Vanderbilt Law Review 83 (2004).

[24] על תביעות נגזרות ראו: יהונתן שימן "על סף הנגזרת" קרית המשפט יב 199, 200 (2024); מעין ויסמן, אסף חמדני וקובי קסטיאל "התביעה הנגזרת בישראל – סיכום ביניים ומבט לעתיד" משפט ועסקים כד(2) 799, 851-847 והאזכורים שם (2022). על תובענות ייצוגיות ראו: קרן וינשל-מרגל ואלון קלמנט "ישום חוק תובענות ייצוגיות בישראל – פרספקטיבה אמפירית" משפטים מה 709 (תשע"ו); על תביעות הסרק הרבות ראו לאחרונה: הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד־2024, הצ"ח הממשלה 1272 שהתבססה בין היתר על דו"ח הצוות הבין־משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו־2006 מחודש מרץ 2023.

[25] סעיף 1 לחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), התשי"ט־1959; סעיף 42.321 לתקנון שירות המדינה. ראו גם: בג"ץ 5200/23 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה (נבו 12.7.2023).

[26] ראו כתבה רלוונטית שפורסמה לאחר כתיבת המאמר, ומשלבת בין שתי הדוגמאות: מיטל וייזברג "'שקרן אסלאמיסטי': משקיע־העל מסתבך בשל פוסט נגד המועמד לראשות עיריית ניו יורק" גלובס (8.7.2025).

[27] לכאורה החברה רשאית להגן על נושא המשרה באמצעות מתן פטור, ביטוח ושיפוי המוסדרות בסעיפים 264-258 לחוק החברות, אולם הגנות אלו מוגבלות ולא חלות על מלוא הפרות חובות הזהירות והאמונים האפשריות. בשל מורכבות הסוגייה, אותיר אותה לדיון ברשימה נפרדת.

[28] כך למשל פירש בית המשפט העליון וקבע שיש איזון חוקתי שמשפיע גם על פרשנות חוק איסור לשון הרע. ראו: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פס' 15 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין (נבו 12.11.2006).

[29] זהו היקש לבחינה דומה שערך בית המשפט העליון ביחס לאפשרות נבחר ציבור לחסום מחשבונו הפרטי, בשונה מחשבונו הציבורי, ביקורת – עע"מ 7659/22 רובינשטיין נ' קוניק, ראש עיריית גבעתיים, פסק דינה של כב' השופטת כנפי־שטייניץ (נבו 21.12.2023).

[30] ראו בישראל: תנ"ג (מחוזי תל אביב־יפו) 50048-11-20 לוי נ' מגדל אחזקות ביטוח ופיננסים בע"מ, פס' 21 (נבו 8.5.2024). ראו בדלוור לדוגמה: Tornetta v. Musk, C.A. No. 2022–0476–KSJM (Del. Ch. Jan. 30, 2024); In re Cysive, Inc. Shareholders’ Litigation 836 A.2d 531 (Del. Ch. 2003). ראו Hamdani & Kastiel , לעיל ה"ש 14.

[31] על חשיבות קוד אתי בחברה, מהו קוד אתי ונושאים שראוי לכלול בקוד אתי ראו גרוס, לעיל ה"ש 11, עמ' 598-585.

[32] מוסד הוועדה הבלתי תלויה נדון לראשונה בתנ"ג (כלכלית תל אביב־יפו) 32690-10-11 גוטליב נ' איילון אחזקות בע"מ (נבו 3.9.2012), ואומץ כחלק מנשיאת המבט לדין בארצות הברית (ראו למשל: Zapata Corp. v. Maldonado, 430 A.2d 779 (Del. 1981)). מוסד זה מתפתח בדין הישראלי עקב בצד אגודל. עם זאת, למרות שמוסד זה נדון בפסקי דין רבים במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי (ראו מני רבים: ראו תנ"ג (כלכלית תל אביב־יפו) 815-09-13 לנואל נ' מאור, פס' 46-47 (נבו 14.12.2016); תנ"ג (מחוזי תל אביב־יפו) 1391-08-23 לין נ' מירילשוילי (נבו 9.12.2024); עניין רוטר, לעיל ה"ש 19; תנ"ג (מחוזי תל אביב־יפו) 26054-10-21 כהן נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (נבו 26.3.2023)), גם כיום אין הלכה מחייבת לגבי מוסד זה (רע"א 905/18 כימיקלים לישראל בע"מ נ' שיירי (נבו 2.5.2018)) ואף קיימת ביקורת לא מבוטלת עליו (אסף חמדני ורות רונן "מי שולט בתביעה הנגזרת?" ספר יורם דנציגר 211 (לימור זר־גוטמן ועידו באום עורכים, 2019)). בשל הגברת השימוש בו, מחוקק המשנה פרסם תקנות שמבקשות להסדיר את הפעלת הועדה הבלתי תלויה, אולם נכון לכתיבת שורות אלו התקנות עדיין לא נחקקו (ראו תקנה 8 לטיוטת תקנות החברות (הוראות לעניין תביעה נגזרת והגנה נגזרת), התשפ"ה־2025. ראו גם: חאלד כבוב, עינבל בלאו ואהד פיליפ "ועדת תביעות בלי תלויה בדיני התאגידים הישראלים" ספר יוסף גרוס 71 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015); גושן ואקשטיין, לעיל ה"ש 8, עמ' 480-476.