Getting your Trinity Audio player ready...

מבוא

"בית משפט ישראלי עשוי להגדיר אנטישמיות" – כך בישרה כותרת הכתבה שפורסמה ביום 8 בפברואר 1979 ב־Los Angeles Times. בתביעת דיבה של מייהו ואדמס, שני בריטים, נגד עיתון מעריב ועורכו, שלום רוזנפלד, שהתרחשה הרחק מארצות הברית היה לה פוטנציאל להשפיע על האופן שבו מוגדרת האנטישמיות ברחבי העולם.[1]

מאז מלחמת העולם השנייה נדונו בבתי משפט ברחבי העולם ביטויים מגוונים של אנטישמיות. עם זאת, למעט משפטים נגד פושעים נאצים ומכחישי שואה, מעטים היו ההליכים המשפטיים שעסקו בהגדרת האנטישמיות עצמה. משפט משמעותי אחד, שזכה לתהודה בשעתו אך נשכח ברבות השנים, עסק בתביעת הדיבה של מייקל אדמס וכריסטופר מייהו נגד העיתון הישראלי מעריב.[2]

משפט זה חרג מעבר לשאלות של מוניטין התובעים ותום לבם, או לחופש הביטוי של הנתבעים. שני הצדדים, ובמיוחד הנתבעים, ביקשו למקד את הדיון בהתנהלות התובעים ולא בהתנהלות העיתון. יתרה מזאת, המשפט העמיד למבחן משפטי את הטענה בדבר הלגיטימיות של רטוריקה אנטי־ציונית ארסית. לשם כך נדרש בית המשפט להגדיר את הגבול שמעבר לו ביקורת לגיטימית על ישראל הופכת ל"תעמולה בסגנון נאצי", כפי שטען כתב מעריב, יוסף פינקלסטון, בביקורתו על הספר.

מאמר זה מתאר את תביעתם של מייהו ואדמס נגד מעריב, את ההקשר ההיסטורי שלה, את התקדימים המשפטיים, ואת השלכותיה. הוא דן במהות הספר השנוי במחלוקת, כיצד התקבל, מה היו טיעוני שני הצדדים במהלך המשפט, ומנתח את הסיבות לכך שהספר זכה לסיקור נרחב בזמן המשפט, ולרושם הקטן יחסית שהותיר לאורך זמן.

האם בית המשפט הוא המקום המתאים להכרעה בשאלת הגבול שבין אנטי־ציונות לאנטישמיות? באיזו מדינה צריך לדון בנושא כשמדובר, למשל, בתביעת דיבה שבה התובעים הם בריטים שכונו בעיתון ישראלי "אנטישמים"? אילו דעות המיוחסות לאדם מהוות עילה לתביעת דיבה ואילו לא? האם הצגת אדם כ"אנטישמי" דומה להצגתו כ"קומוניסט", "קפיטליסט" או "אתאיסט"? שאלות אלה ונוספות ידונו להלן.

א. אנטישמיות ואנטי־ציונות – בימים ההם ובזמן הזה

בתביעת הדיבה משנות השבעים, שבה תבעו חבר הפרלמנט הבריטי כריסטופר מייהו והעיתונאי מייקל אדמס את העיתון "מעריב", התקיים משפט היסטורי שביקש להגדיר את גבולות האנטישמיות בעידן שבו ביקורת אנטי־ציונית צברה תאוצה. חשיפת התביעה הנשכחת אך המרתקת מציעה תובנות חשובות מאוד לדיונים שממשיכים לעצב את השיח הנוכחי בתקופתנו אנו.

האם המשפיענים טאקר קרלסון, קנדס אוונס ופירס מורגן, מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני והזמר רוג'ר ווטרס – הם אנטישמים,[3] אנטי־ישראלים או אולי רק "ביקורתיים" מאוד כלפי ישראל? הדיון הציבורי המתמשך סביב אנשי תקשורת, ידוענים, פוליטיקאים ומשפיעני רשת נוספים בשל עמדותיהם החריפות או העוינות נגד מדינת ישראל או הציונות או לעיתים נגד "השפעה יהודית" על הפוליטיקה והכלכלה העולמית – מדגיש את הרלוונטיות המתמשכת של הנושאים הנדונים במאמר זה.

קרלסון, אוונס ושותפיהם לביקורת נגד ישראל אינם מקוריים בטענותיהם על "שליטה יהודית בתקשורת" – הם חוזרים על אמירות שנכתבו בעיתונות הבריטית כבר במאה ה־19.[4] ספרם של אדמס ומייהו, שנדון בפרשת מייהו, טען ל"הטיה פרו־ציונית" בתקשורת המערבית והציג את "הלובי הציוני" כבעל כוח עצום.[5] עמדה זו הושמעה רבות על ידי אנשי שמאל, קבוצות ימין קיצוני, אקדמאים מחוגים מסוימים ואף אנשי תקשורת בעצמם. הנתבעים טענו כי האנטי־ציונות של התובעים אינה אלא אנטישמיות מוסוות. בהתאם לכך, המומחים דנו בשאלה האם אנטי־ציונות חריפה, או אפילו תמיכה בהשמדת ישראל, עולה כדי הגדרת "אנטישמיות".[6]

באופן דומה, הדיון על ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות, שעמד בלב המשפט, נותר סוגיה מרכזית גם היום. לאחר השואה, התקפות רטוריות ישירות נגד יהודים נעשו פחות שכיחות במערב, אך ישראל והציונות הפכו ליעד חלופי ל"תעמולה עזה" החל משנות השבעים. בית המשפט בפרשת מייהו ביקש להבהיר את קו הגבול שמעבר לו ביקורת לגיטימית הופכת לתעמולה אנטישמית, כפי שטענו בעיתון מעריב. השופט יעקב בזק קבע בפסק דינו מהי המשמעות של רטוריקה אנטי־ציונית חריפה וכיצד ראוי לתאר מי שמחיל סטריאוטיפים שליליים על כלל היהודים לצד הצגת עובדות כוזבות על מדינת היהודים.

במהלך המשפט, שהתנהל בנובמבר 1978, העידו מטעם שני הצדדים אנשי רוח, גנרלים ופוליטיקאים בכירים, בשאלה האם ספרם של התובעים מהווה אנטישמיות. ב־8 באוגוסט 1979 פרסם שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יעקב בזק, את פסק דינו המפורט, שבו קבע כי הביקורת הייתה "מוצדקת ונכונה", והורה לתובעים לשאת בכל הוצאות המשפט.

התביעה לא רק שפכה אור על נקודת מפנה בשיח על אנטישמיות, אלא גם הציגה במה ציבורית למגוון מומחים, פוליטיקאים ואישים בעלי פרופיל גבוה לדון בגבולות הלגיטימיות של ביקורת על ישראל והציונות. על אף שבית המשפט דן במקרה ספציפי ובהקשר ונסיבות קונקרטיים, ולא כפורום רעיוני או פילוסופי, הדילמות וההבחנות שנדונו באותו משפט ממשיכות להיות רלוונטיות באופן עמוק לשיח הציבורי עד היום.

ב. הרקע לתביעה

ב־2 בנובמבר 1917 פרסם לורד ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, את הצהרתו המפורסמת במכתב ללורד רוטשילד, על הבעת תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. למרבה ההפתעה, ההצהרה נתקלה בהתנגדות חריפה מצד מגוון קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים.

בין המתנגדים היו קהילות יהודיות שראו בבריטניה את מולדתן החדשה. בעיניהן, הציונות נתפסה ככניעה לאנטישמיות ואיום על זהותן כאזרחים בריטים נאמנים. קבוצות אחרות שללו את עצם הרעיון של היהודים כאומה ואת זכותם להגדרה עצמית. במקביל, דיפלומטים ופקידים בכירים במשרד החוץ הבריטי ובמשרדים קשורים התנגדו למהלך מתוך חשש לפגיעה באינטרסים הבריטיים בעולם הערבי.

המתנגדים לא הסתפקו במחאה בלבד. הם הקימו שדולה וקבוצות פרלמנטריות, והזמינו נציגים ערביים לבריטניה במטרה לשכנע את המוסדות הממשלתיים להתנגד לציונות.[7] באופן מטריד במיוחד, גם לאחר השואה ורצח ששת המיליונים, המשיכו קבוצות אנטי־ציוניות, פרו־ערביות וערביות בבריטניה לפעול נגד העלייה היהודית לארץ ישראל ונגד הקמת בית לאומי לניצולי השואה. ביטוי בוטה לגישת משרד החוץ הבריטי ניתן בדבריו של שר החוץ הבריטי דאז, ארנסט בווין, שהתפרסם לשמצה בקרב העם היהודי באומרו כי "היהודים רוצים להגיע לראש התור".[8]

הסאגה המשפטית החלה בכותרת הראשית של עיתון מעריב מיום 1 באוגוסט 1975: "כתב פלסתר אנטישמי בלונדון". כתב מעריב בלונדון, יוסף פינקלסטון, תיאר את הספר "לא לפרסום… מערכת־העלמה המזרח־תיכונית" (תרגום הכתב לשמו המקורי: Publish It Not: The Middle East Cover-Up, להלן: "לא לפרסום"),[9] שטוען להטיית תקשורת ופוליטיקה מערבית לטובת ישראל, בתור "תעמולה בסגנון נאצי". את מחברי הספר כינה "שניים מחסידי־הערבים המוכשרים ביותר – ולכן גם המסוכנים ביותר – בבריטניה […]". בנוסף, הוא תיאר את חבר הפרלמנט כריסטופר מייהו כ"שונא ישראל גלוי" וטען כלפיו וכלפי העיתונאי מייקל אדמס כי "יש רושם שמייהיו ואדמס מסונוורים כל כך משנאתם לישראל, שהצד המחפיר של התנהגותם אף אינו מודע להם".[10] לבסוף, סיים פינקלסטון את הכתבה בטענה כי: "מזעזע לראות כיצד שני האנשים הללו, שהתחנכו בחברה הבריטית הסובלנית, מסוגלים להפגין התמכרות כה מוחלטת לרעיונות ארסיים כאלה".[11]

 

עורך דינם של כריסטופר מייהו ומייקל אדמס, שלח מכתב ביום 30 באוקטובר 1975 למעריב בדרישה לתקן את הפרסום ולהתנצל על ההאשמות בכתבה.[12] ב־12 במאי 1976, לאחר שלא התקבל מענה, הגישו מייהו ואדמס תביעת דיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד הכתב, יוסף פינקלסטון, מו"ל מעריב (חברת מודיעין בע"מ), ושלום רוזנפלד, עורך העיתון. עורך דינם של התובעים הדגיש את סמכותו של בית המשפט המחוזי בירושלים לדון בתביעה, משום שמעריב החזיק משרד בעיר והתובעים רצו שהמשפט יתנהל בבירה. מייהו ואדמס חיפשו בעצם במה משפטית ישראלית שתכיר בעובדה כי ספרם נעדר אנטישמיות. הכרה כזו לא ניתן היה להשיג באותה מידה בבית משפט בריטי או כפי שציין מייהו, מטרת התביעה הייתה "לשכנע את הישראלים כי ניתן להיות מבקר נוקב של ישראל ואויב נחוש של האנטישמיות. אנשים צריכים להיות חופשיים לבקר את ישראל מבלי לחשוש מלפגוע במוניטין שלהם".[13]

הבחירה של התובעים בירושלים לא נעשתה כלאחר יד. מטרתם הייתה לנצל את התביעה כמנוף למתקפותיהם הרטוריות נגד ישראל והגשתה בירושלים, עיר הבירה, שירתה את מטרתם מבחינה ציבורית. הנתבעים מצדם טענו כי לא התפתו לבקש את העברת המשפט לתל אביב.[14] מעניין לציין כי מייהו טען מאוחר יותר כי לא היה מודע לכך שבית המשפט נמצא במזרח ירושלים, וכי טעה כשהגיש את תביעתו שם, משום שבכך הוא מכיר למעשה בריבונות ישראל בשטח זה.

ג. התובעים והזירה האידיאולוגית שממנה צמחו ובה פעלו

מייקל אדמס (1920-1984) נולד באדיס אבבה ולמד היסטוריה באוניברסיטת אוקספורד, שם גיבש השקפת עולם ליברלית.[15] במלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר המלכותי ונפל בשבי הגרמנים. לאחר המלחמה השלים את לימודיו באוקספורד והחל בקריירה עיתונאית בשירות האירופי של ה־BBC. בשנת 1956, בעת משבר סואץ, נשלח לקהיר ככתב ה־Guardian והתבלט בביקורתו על מדיניות הממשלה הבריטית. בשנת 1967 שב למזרח התיכון מטעם ה־BBC לסקר את תגובות העולם הערבי לתבוסתו במלחמת ששת הימים. בשנת 1971 מונה לעורך המגזיןMiddle East International, אותו ייסד עם כריסטופר מייהו. בשנת 1984 פרש מתפקידו והצטרף לסגל אוניברסיטת אקסטר, שם כתב את זיכרונותיו.

כריסטופר מייהו (1997-1915) למד אף הוא באוניברסיטת אוקספורד ושירת במלחמת העולם השנייה כקצין מודיעין בדרגת מייג'ור.[16] בשנת 1946 מונה לעוזרו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין. את מפגשו הראשון עם הציונות, כהגדרתו, חווה כאשר קיבל בתפקידו כסגן בווין מכתב איום מארגון לח"י.[17] בספרו "לא לפרסום" תיאר מייהו כיצד ביקורו בירדן בשנת 1953 הוביל אותו לתמוך במאבק הפלסטיני, אם כי תמיכתו הפומבית בעמדה הפלסטינית החלה רק בשנת 1963.

עם עליית מפלגת הלייבור לשלטון בשנת 1964 מונה מייהו לשר הצי ולא לתפקיד במשרד החוץ, וזאת בשל עמדותיו הביקורתיות כלפי ישראל. הוא התפטר מתפקיד זה בפברואר 1966 במחאה על קיצוצים תקציביים. ערב מלחמת ששת הימים שב מסיור במדינות ערב, כולל מצרים, שאורגן על ידי הליגה הערבית. ביום 5 ביוני 1967 הופיע ב־BBC כדובר העמדה הערבית, חרף הצהרותיו על ניטרליות.

בעקבות מלחמת ששת הימים ייסד יחד עם פוליטיקאים, דיפלומטים ועיתונאים שורה של ארגונים פרו־ערביים משפיעים בבריטניה. בשנת 1974 עבר למפלגה הליברלית, ובשנת 1981 הועלה לדרגת ברון בבית הלורדים.

הארגונים הפרו־ערביים חברו בקיץ 1967 לחזית משותפת של קבוצות פרו־ערביות, אנטי־ישראליות, ויחד עם חברי השמאל החדש ותנועות מרקסיסטיות נוספות ביקשו לקדם קמפיין אנטי־ישראלי אפקטיבי. מייקל אדמס וכריסטופר מייהו היו בין מייסדי המועצה לקידום ההבנה הערבית־בריטית (CAABU), אשר ביולי 1967 הייתה המשפיעה מבין הארגונים שהרכיבו את החזית הפרו־ערבית בבריטניה. מועצה זו מומנה לעתים על ידי מדינות ערב, באמצעות ארגון ANAF שהקים מייהו וסייע להעברת הכספים. ניכר שחברי המועצה תמכו בעמדות הערביות בעיקר ממניעים אידיאולוגיים.[18]

ספר השנה של אגודת העיתונאים בישראל לשנת 1969, שסקר את פעילות העיתונאים והקמפיינים הפרו־ערביים בבריטניה, העריך כי המצב "לא רע" עבור ישראל, חרף המימון הנרחב שקיבלו גורמים פרו־ערביים. עם זאת, צוין שם כי התמיכה התקשורתית במאבק הערבי עלתה בהרבה על התמיכה בציבור הבריטי.[19] העיתונאי הבריטי ג'יימס קמרון אישר הערכה זו, בציינו את הפער בין הביקורתיות הרבה של התקשורת הבריטית כלפי ישראל לבין העמדה המתונה יותר של הציבור בבריטניה, כפי שהדבר השתקף בסקרי דעת קהל.[20]

בתקופה שבין מלחמת ששת הימים לפרשת מייהו שהתנהלה בסוף שנות ה־70, אירועים פוליטיים ודיפלומטיים טשטשו את הגבול בין אנטי־ציונות לאנטישמיות. ברית המועצות, שחשה כי האינטרסים שלה במזרח התיכון נפגעו מניצחונה הדרמטי של ישראל ביוני 1967, חידשה והפיצה שיח אנטישמי תחת מסווה של ביקורת עניינית על "הציונות". מדינות קומוניסטיות אחרות אימצו קו דומה: מזרח גרמניה גינתה בחריפות את ישראל ופעלה לחיזוק קשריה עם מדינות ערב ואש"ף.[21] משבר פוליטי פנימי בפולין הוביל בשנת 1968 לקמפיין נרחב נגד "סוכנים ציוניים".[22] קמפיין זה, שכלל שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים וסילוק יהודים ממשרות בכירות, הוביל להגירתם של למעלה ממחצית יהודי פולין עד 1972.[23]

טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 יצא מגבולות גרמניה המערבית והיכה גלים בבריטניה. רבים חשו בקשר המטריד שבין השמדת היהודים בשנות הארבעים לבין רצח האזרחים היהודים־ישראלים במינכן תוך אוזלת יד גרמנית בחילוצם. בעוד נציגי ציבור בריטיים דרשו בבית הלורדים גינוי ממשלתי נחרץ של הטרור הערבי, בלטה תגובתם ההפוכה של פקידי משרד החוץ הבריטי (Foreign, Commonwealth & Development Office), שהאשימו את ישראל במדיניותה כלפי הפלסטינים. היה אף מי שטען שהספורטאים לא היו אזרחים תמימים בעלמא אלא "חיילי צה"ל מאומנים".[24] פער זה המחיש את הניגוד בין דעת הקהל הבריטית שלרוב הייתה פרו־ישראלית, ובין הגישה הפרו־ערבית המושרשת במשרד החוץ הבריטי. מגמה אנטי־ישראלית זו החלה לצבור תאוצה לא רק בממסד.

במקביל, גם בחוגי השמאל החדש בארצות־הברית ובמערב אירופה התחזק לאחר מלחמת ששת הימים הנרטיב שמציג את ישראל כמדינה אימפריאליסטית וגזענית, בעלת ברית של האימפריאליזם המערבי, העומדת בסכסוך עם מדינות ערב והעולם השלישי. כבר באוגוסט 1967, בכנס הארצי לפוליטיקה חדשה בשיקגו, העבירו קבוצות פוליטיות לקידום זכויות שחורים החלטה שגינתה את ישראל על ניהול "מלחמה אימפריאליסטית ציונית".[25] גם קשריה ההדוקים של ישראל עם ארצות הברית ועם חוגים שמרניים במערב הפכו אותה למטרה לביקורת מצד הרדיקלים השמאלנים.

גל פעולות הטרור הפלסטיניות בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ובמיוחד חטיפות המטוסים, יצר לחץ על ממשלות המערב למצוא פתרון לסכסוך הערבי־ישראלי. תומכי העניין הפלסטיני ניצלו את תשומת הלב הציבורית המוגברת להטלת ספק בלגיטימיות קיומה של ישראל ולהצגתה כאיום על השלום העולמי. הלורד גרוויל ג'אנר, פוליטיקאי יהודי פרו־ישראלי, טבע את האמרה כי "השמן סמיך יותר מדמו של יהודי" – תובנה שפקידי משרד החוץ הבריטי קיבלו ב־1972 כעובדה שיש לקבל ולא כאתגר שעליו יש להתגבר. כך, הגוש הסובייטי, בשילוב עם כוחן העולה של מדינות ערב בעקבות משבר הנפט בשנים 1973-1974, קידם בהצלחה החלטות אנטי־ישראליות באו"ם. הבולטת שבהן הייתה החלטה 3379 שהתקבלה ביום 10 בנובמבר 1975 ואשר הגדירה את "הציונות כצורה של גזענות ואפליה גזעית".[26]

יוצא אפוא, כי תביעת הדיבה נגד עיתון מעריב התרחשה בתקופה שבה עוצמתה הצבאית של ישראל הפכה לנטל דיפלומטי, כשישראל שימשה מטרה נוחה לביקורת אנטי־אמריקנית, ובעידן שמדינות ערב הגיעו לשיא כוחן הכלכלי והמערב היה שרוי באימה מפני משבר אנרגיה. אומנם הפופולריות הציבורית של ישראל לא נפגעה משמעותית במהלך אמברגו הנפט של 1973, אך בקרב מקבלי ההחלטות במערב התגבשה ההכרה כי התמיכה בישראל גובה מחיר כבד.

ד. הספר "לא לפרסום" שבמרכז פרשת מייהו

בשנת 1975 פרסמו חבר הפרלמנט כריסטופר מייהו והעיתונאי מייקל אדמס את ספרם השנוי במחלוקת Publish It Not: The Middle East Cover-Up.[27] מחברי הספר טענו כי במשך חמישים שנה, ובמיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, התקיים מאמץ שיטתי לצנזר ולעוות את האמת על הסכסוך הישראלי־ערבי. השניים ביקשו לחשוף את מה שכינו "ההטיה הפרו־ציונית" בתקשורת המערבית ובקרב מקבלי ההחלטות בארצות־הברית ובבריטניה, תוך הצגת הלובי הצינו כבעל עוצמה רבה ואת ישראל כמדינה אכזרית ותוקפנית.

בספרם, אדמס ומייהו הציעו שני הסברים עיקריים להטיה הפרו־ישראלית הנרחבת בתקשורת ובפוליטיקה. ראשית, הם טענו כי האשמה הקולקטיבית הקשורה לשואה ולסבל ההיסטורי של היהודים יצרה אווירה שבה ביקורת על ישראל נתפסת לעתים קרובות כאנטישמית. שנית, המחברים הדגישו את ההשפעה העצומה של הלובי הציוני, אשר הפעיל לחץ כבד על מקבלי ההחלטות בתקשורת ובפוליטיקה, תוך שימוש במגוון כלים, החל משבח והערכה וכלה באיומים והפעלת לחץ. לטענתם, "ציונים קיצוניים" אלה משתיקים כל ביקורת על ישראל באמצעות הצגתה כאנטישמיות. לעומת זאת, לטענת אדמס ומייהו, הערבים היו חסרים משאבים דומים, ולכן הפכו למטרה קלה לדעות קדומות.

התזה הזו הובילה להגשת תלונות רבות על ידי CAABU לכלי תקשורת שהעסיקו כתבים יהודים לסיקור המזרח התיכון. כך למשל, מיכאל אלקינס, שדיווח עבור ה־BBC, ואריק סילבר, שעבד עבור The Guardian, תויגו כ"ציונים" – ולכן על מעסיקיהם היה למנוע מהם לדווח על נושאים הקשורים למזרח התיכון.

התזה של אדמס ומייהו לא זכתה לתמיכת השמאל הפוליטי בלבד. גם קבוצות ימין קיצוני ואף חלק מענף התקשורת עצמו הביעו חששות דומים בנוגע להשפעת הלובי הציוני. הפולמוס סביב הספר הגיע לשיאו בהתכתבות ערה בעיתון ה־Listener של ה־BBC, בהשתתפות מנכ"ל תאגיד השידור הבריטי צ'ארלס קורן, המחברים אדמס ומייהו, העיתונאית היהודייה מריון וולפסון ומיכאל אלקינס עצמו. במסגרת פולמוס זה, חזר מייהו על טענתו כי אלקינס אינו יכול להיות אובייקטיבי בסיקורו את נושאי המזרח התיכון, טענה שאלקינס דחה בתוקף על בסיס טענת נגד כי הקריירה שלו הוכיחה את יכולתו לסקר באופן אובייקטיבי.

עיתון "דבר", 6 באוגוסט 1979

הביקורות על הספר "לא לפרסום" מגלות תגובות מעט מעורבות. מבקר ה־Economist שיבח אותו כ"ספר כן וחודר". קבוצות אנטי־ישראליות ואנטישמיות, ביניהן הארגון הניאו־נאצי "ליגת סנט ג'ורג'", היללו את "האומץ והיושרה" של מחבריו. באופן צפוי, חברי CAABU ותומכיה גם העניקו לספר ביקורות אוהדות: ההיסטוריונית אליזבת מונרו תיארה אותו כ"כתוב היטב ומתועד בקפידה", כשהסתייגותה היחידה נגעה לטעות דפוס בודדת. המזרחן פיטר מנספילד הביע אף הוא הערכה לספר, חרף מחלוקתו עם המחברים לגבי מקור ההשפעה הציונית הנרחבת. מאמר המערכת היוקרתי של ה־Sunday Times (במקום מדורי הדעות או ביקורת הספרים המקובלים) הוקדש לדברי שבח פרי עטו של דיוויד הולדן, עורך חדשות החוץ של העיתון לספר שנכתב על ידי עמיתיו מארגון CAABU.י[28]

עם זאת, היו גם קולות ביקורתיים. הנרי סטנלי פרנז, היסטוריון קומוניסט שהפך לשמרן כתב ב־Birmingham Post שהספר מציג ראייה דיכוטומית של המזרח התיכון, והביע דאגה מרמיזות בספר לפיהן פוליטיקאים תומכי ישראל פעלו כבוגדים.[29] צ'ארלס דאגלס־יום, אף שהסכים עם עיקר טענותיהם של מייהו ואדמס ולא נחשב לתומך בציונות, דחה את טענתם בדבר שליטה ציונית בתקשורת.[30] מרק סגל, כתב "דבר", ראה בסיקור הנרחב של הספר שירות לתעמולה הערבית.[31]

באופן צפוי, תומכי הצד הערבי בבריטניה שללו כל דמיון בין כתיבתם של מייהו ואדמס לרטוריקה נאצית. אחד מהם אף הסביר את התגובה הפרו־ישראלית לספר בנימוק אנטישמי מובהק, בטענה שהיא נובעת מ"תת־הכרתו של היהודי […] משום שהוא בן יצחק […] הוא משוכנע שהוא מקולל כגזע ודבק בתסביך הרדיפה שלו".[32]

ה. הגנת "אמת דיברתי"? הטענות בספר לעומת המציאות

בשנת 1973 משרד החוץ הבריטי הכין דו"ח סודי בשם "השפעת יהדות בריטניה", שבחן את השפעת הלובי הציוני במדינות שונות.[33] בדיונים במשרד החוץ ובשלוחותיו, הביעו חלק מהדיפלומטים, כולל שגריר בריטניה בישראל, דעה ש"הלובי הציוני" חלש יותר מכפי שנדמה, וכי הוא בעיקר משכנע את המשוכנעים. עיקר המחלוקת נסבה סביב מידת כוחו של הלובי הפרו־ישראלי בארצות הברית והשפעתו על המדיניות הבריטית. לעומת זאת, ציין אחד המשתתפים, כי הלובי הפרו־ערבי, CAABU ומקביליהם, הצליחו להכניס את דעותיהם לתקשורת הבריטית ולגייס לפעילותם מימון משמעותי, שחלק גדול ממנו היה מהכנסות של מכירת נפט.

מייהו ואדמס ציינו נכונה את ייצוג היתר של חברי פרלמנט יהודים ביחס לחלקם באוכלוסייה, שהגיע לשיאו בשנת 1974 עם 46 חברי פרלמנט. ואולם, זיהוי יהדותם של חברי הפרלמנט לא העיד בהכרח על עמדתם כלפי ישראל. ג'פרי אלדרמן, חוקר מקומה של הקהילה היהודית בפוליטיקה הבריטית, הצביע על תופעה מעניינת: התפיסה בדבר חשיבות הקול היהודי הפכה לנבואה המגשימה את עצמה. מועמדים שהשקיעו מאמצים בגיוס הקול היהודי נטו להצביע בעד ישראל, מה שיצר מראית עין מוטעית של השפעה ציונית משמעותית בפרלמנט של שנות השבעים.[34]

השאלה אם "הלובי הציוני" כפה מדיניות חוץ על בריטניה בניגוד לרצון העם הבריטי מחייבת בחינה של דעת הקהל באותה תקופה. בחינת הסקרים שלאחר 1967 מגלה כי דעת הקהל הבריטית נטתה לטובת ישראל יותר מאשר לטובת הצד הערבי.[35] עדות מובהקת לכך נמצאה בסקר מדצמבר 1973, שבו דורגה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר כאישה הפופולרית ביותר בבריטניה, ובכך עקפה אפילו את המלכה אליזבת השנייה.[36] הממצאים מעידים שדעת הקהל הייתה אוהדת לישראל אף יותר מכפי שהשתקף בתקשורת ובשיח הפוליטי. אירוניה מסוימת טמונה בכך שמייהו ואדמס, שטענו כי הם מתנגדים להתערבות חיצונית בפוליטיקה הבריטית, כמעט שלא התייחסו להשפעת הלובי הפרו־ערבי וניסיונות השפעתו על מקבלי ההחלטות בבריטניה, ובמקרים המעטים שהזכירו אותו – שיבחו את פעילותו.[37]

הטענה בדבר השפעתו המכרעת של "הלובי הציוני" על החלטות מדיניות מרכזיות של ממשלת בריטניה אינה עומדת במבחן המציאות ההיסטורית. בתקופת משבר מצרי טיראן ומלחמת ששת הימים, נמנעה בריטניה מנקיטת צעדים לסיוע לישראל, שעמדה תחת איום מצרי. כפי שציין עיתונאי בריטי ביומה הרביעי של המלחמה, הניצחון הישראלי המהיר "חילץ" את ממשלת בריטניה מהצורך להצדיק את עמדתה בפני הציבור.[38] יתרה מזאת, בריטניה הפרה הסכמים חתומים כשהפסיקה לספק נשק וחלקי חילוף לטנקים ישראליים, והותירה את ישראל בעמדת נחיתות מול צבאות ערב המצוידים בנשק צרפתי וסובייטי. במלחמת יום הכיפורים החריפה העמדה האנטי־ישראלית בממשל הבריטי: הפרלמנט תמך באמברגו נשק שפגע בעיקר בישראל, ובריטניה אף אסרה על מטוסי תובלה אמריקניים בדרכם לישראל לנחות בשטחה או אפילו לחצות את מרחבה האווירי.

גם הטענה בדבר הטיה פרו־ציונית בתקשורת לא מתיישבת עם העובדות. ה־New York Times, למרות בעלות יהודית וכינויו כ"עיתון יהודי", התנגד להקמת מדינת ישראל.[39] בבריטניה, עיתונים מרכזיים כמו Daily Express, Daily Mail, Western Morning Star ו־The Times – נקטו עמדה פרו־ערבית מובהקת בעשורים שלאחר הצהרת בלפור.[40] לאחר טבח היהודים הלא־ציונים בשנת 1929, בפרעות תרפ"ט, בידי ערבים, האשימו עורכים בריטים את הצהרת בלפור ואת ההבטחה למולדת יהודית באלימות שהצדיקה את הפרעות. אפילו אלסטר הת'רינגטון, שנחשב לאחד העורכים הפרו־ישראלים ביותר של ה־Guardian לפני 1967, תמך בזכות השיבה הפלסטינית – רעיון שנתפס בעיני ישראלים כאיום קיומי מובהק.[41]

הטענה שהתקשורת חסמה דעות אנטי־ציוניות וביקורת על ישראל התנפצה אל מול העובדות. לפני 1967, ואף ביתר שאת לאחר מכן, התפרסמו בתקשורת הבריטית מאמרים ביקורתיים רבים כלפי ישראל. למשל, דיווחיו של דייוויד הולדן ב־Sunday Times, כתבותיו האנטי־ישראליות של אדוארד הודג'קינס ב־Times, ומאמר מערכת ב־Guardian משנת 1970 שהשווה חטיפת מטוס אזרחי בידי טרוריסטים למעצר מסתננים בידי ישראל. התקשורת הבריטית מתחה ביקורת חריפה על ישראל בעקבות הפלת המטוס הלובי בשוגג – טיסה 114 של Libyan Airlines – מעל סיני בשנת 1973.[42] יתרה מזאת, מאמרים ומכתבים אנטי־ישראליים של אדמס ומייהו פורסמו דרך קבע בעיתונים שונים. אירוע מכונן התרחש באוקטובר 1971, כאשר ה־Guardian זכה בתביעת דיבה נגד ה־BBC בעקבות טענת עורך מגזין סאטירי כי העיתון מצנזר תכנים אנטי־ישראליים בלחץ מפרסמים יהודים. התברר שהמציאות הייתה הפוכה: מפרסמים נסוגו ממימון מהדורה מיוחדת לציון הצהרת בלפור בנובמבר 1967 וזאת בשל הקו האנטי־ישראלי של העיתון במלחמת ששת הימים. יתרה מזו, במהדורה המיוחדת עצמה פורסם מאמר אנטי־ציוני מאת מייקל אדמס.[43]

שורשי התפיסה המוטעית בדבר שליטה ציונית בתקשורת נטועים עמוק בהיסטוריה. מבלי להידרש ל"מיין קאמפף" ול"פרוטוקולים של זקני ציון" שנדונו במשפט, ניתן למצוא האשמות דומות כבר בתקשורת הבריטית של המאה ה־19. כך למשל, השבועון Justice של הפדרציה הסוציאל־דמוקרטית תיאר בשנת 1893 את בעלי העיתונים היהודים כ"מרעילי בארות המידע הציבורי" המשפיעים על שתי המפלגות הפוליטיות.[44] קרוב יותר לתקופת פרסום הספר, בשנים 1969 ו־1972, פרסם הגולה העיראקי בלונדון, חאלד קישטיני, שני ספרים שהציגו את הערבים, ובמיוחד את הפלסטינים, כקורבנות התקשורת הבריטית המושפעת מ"הלובי הציוני".[45] ספרים אלה זכו להד מצומצם יותר, כנראה משום שיצאו לאור בביירות ומשום שמחברם לא היה חבר פרלמנט לשעבר.

אגב, לא הייתה זו פעם ראשונה שכתב מעריב יוסף פינקלסטון נתקל בתובעים בהקשר של התבטאויות אנטישמיות לכאורה. פינקלסטון דיווח בשנת 1969 כי בית משפט פסק לטובת מייהו בתביעת דיבה נגד אדם שהציג אותו כאנטישמי. למרות זאת כתב מעריב המשיך מפעם לפעם לתאר את מייהו כאנטישמי מבלי שנתבע עד להוצאת הספר.[46] ספרו של מייהו סיפק לפינקלסטון בסיס נוסף לייחס לו דעות אנטישמיות, ומנגד הביקורת החריפה על הספר נתנה למייהו ושותפו עילה לתביעת הדיבה.

ו. תקדימים משפטיים בהגדרת "אנטישמיות"

בעשור שקדם לפרשת מייהו התרחשו שני משפטי דיבה משמעותיים באירופה סביב סוגיית האנטישמיות והביקורת על ישראל. בהולנד, ב־8 בנובמבר 1969, נדון מקרה שבו הואשם העיתון De Volkskrant ב"אנטישמיות או לפחות אנטי־ישראליות" על ידי פרשן הרדיו הציבורי גב"ג הילטרמן. ההאשמה הושמעה בתוכניתו השבועית הפופולרית ב־12 באוקטובר 1969, בתגובה למאמר שלטענתו הטעה את הקוראים. בעוד העיתון טען שהמאמר היה אנטי־ישראלי אך לא אנטישמי, השופט הראשי קבע כי לאור הקשר ההדוק בין העם היהודי לקיומה ושרידותה של ישראל, עמדה אנטי־ישראלית כמוה כאנטישמיות. ואולם, בערעור בוטל פסק הדין והילטרמן נאלץ לחזור בו מהאשמות, אף שמועצת העיתונות מצאה את התלונה נגדו חסרת בסיס.

המקרה השני התרחש בצרפת ב־24 באפריל 1973. במרכזו עמד רוברט לגניו, מנהל השגרירות הסובייטית הרשמית, שהורשע בהוצאת דיבה והסתה לגזענות ואלימות.[47] במכתב למערכת טען לגניו כי החינוך הישראלי מטמיע שנאת ערבים שיטתית מגיל צעיר, וכי המדינה הציונית משתמשת בטקסטים דתיים להצתת שנאה כלפי לא־יהודים. טענתו בכתב ההגנה כי המכתב מבטא ביקורת לגיטימית על "מדינה קולוניאליסטית" וכי ברית המועצות מתנגדת לגזענות ולאי־שוויון חברתי, נדחתה על ידי בית המשפט, שהגדיר את כתיבתו כאנטישמית.[48]

תביעת הדיבה נגד מעריב הייתה חלק משרשרת מאבקים משפטיים של מייהו נגד האשמות באנטישמיות. ב־22 בינואר 1969 הסתיים בהצלחתו הליך משפטי נגד ה־Jewish Chronicle וחבר הפרלמנט מהלייבור, מוריס אדלמן, כשהנתבעים נאלצו להתנצל בפניו על שכינו אותו אנטישמי. בבית המשפט הציג מייהו את פעילותו נגד הפאשיסטים באנגליה בשנות השלושים ולמען יהודי עיראק בשנות החמישים כהוכחה לשקריות ההאשמות. עד לפרסום ספרו, תואר מייהו בדרך כלל כ"פרו־ערבי אנטי־ציוני", ולעיתים נטען שיש ב"רטוריקה שלו נגיעות אנטישמיות".[49] מנחם בגין הגדיר אותו כ"שונא ישראל",[50] האשמה שמייהו דחה במכתב למערכת בטענה שהוא "ניטרלי לחלוטין".[51] חבר הכנסת אורי אבנרי, איש השמאל הקיצוני ובעל המגזין הסנסציוני "העולם הזה", תיאר אותו ב־1970 כ"דובר פרו־ערבי ואנטי־ישראלי קיצוני".[52] מאמרו של פינקלסטון במעריב היה בעצם הראשון בישראל שהגדיר אותו מפורשות כאנטישמי.

סוגיית גבולות הגדרת הביטויים "אנטישמיות", "אנטי־ציונות" ו"פרו־ערביות" עלתה לדיון ציבורי נוקב במפלגה הליברלית הבריטית בשנים 1969-1970, סביב ניסיון הדחתו של לואי אקס מתפקיד היושב ראש הארצי של הליברלים הצעירים. אקס, שנודע בעמדותיו הפרו־ערביות והאנטי־ישראליות המובהקות, עורר סערה באמירות כגון "היהודים רואים את עצמם כגזע עליון" ו"ישראל אשמה בכמה זוועות אכזריות נגד האנושות". הוא ותומכיו טענו להגנתם כי עמדותיו בעצם שיקפו תמיכה בעניין הפלסטיני.[53]

ינואר 1977 הביא עימו אירוע משפטי נוסף כאשר ד"ר אברהם מרקוס פרסם ב־London Times מודעה שהאשימה את CAABU ובמיוחד את מייהו, ב"אנטישמיות עמוקה".[54] בעקבות מחאתו הנחרצת של מייהו, פרסם העיתון התנצלות מפורטת וחריגה בהיקפה, שבה הביע העורך צער על "העלבון שנגרם למעורבים בארגון CAABU".[55] התנצלות יוצאת דופן זו שיקפה את מעמדו המשפטי המוצק של מייהו מול העיתונות.[56]

ז. המשפט בישראל: מייהו נגד מעריב

משפט התביעה נגד מעריב חרג מגבולות סכסוך משפטי רגיל. אף שמהדורת הערב של מעריב נחשבה צנועה בקנה מידה בריטי, היה זה העיתון המוביל בישראל עד שלהי שנות השבעים.[57] התובעים הדגישו כי תפוצתו הבין־לאומית הנרחבת ותרגומיו לשפות רבות הגבירו משמעותית את הנזק שנגרם.[58] המשפט התפתח לדיון היסטורי מעמיק שבחן את הגבולות העדינים בין ביקורת על ישראל, אנטי־ציונות ואנטישמיות, תוך התייחסות להקבלות היסטוריות ולשאלות יסוד בנושא חופש הביטוי.

1. הגשת התביעה והתגובות סביבה

בתביעה שהוגשה ב־12 במאי 1976, טענו מייהו ואדמס כי תיאורם כאנטישמים במעריב פגע בשמם הטוב, ותבעו פיצוי בסך 500,000 לירות ישראליות – ששוויים היה כ־13,800 לירות שטרלינג בנובמבר 1978 וכ־8,350 לירות שטרלינג בעת מתן פסק הדין. מיכאל אדמס אף התייחס בעוקצנות לירידת ערך התביעה המקורית שלו:

"תבענו 500,000 לירות ישראליות. באותה תקופה (1975) השער של הלירה שטרלינג עמד על 35 או 36 לירות ישראליות אבל יש אינפלציה של כמעט 50 אחוז בישראל, אז אנחנו מרגישים קצת מרומים".[59]

במהלך ההליך המשפטי, התובעים הודו בעמדתם הפרו־ערבית והביקורתית כלפי ישראל, אך טענו כי סיווגם כאנטישמים והשוואת ספרם לתעמולה נאצית היו פוגעניים ומשמיצים. לטענתם, האשמה באנטישמיות היא מהחמורות ביותר שניתן להטיח באיש ציבור.

מנגד, הנתבעים עמדו על כך שפרסומיהם משקפים אמת לאמיתה, וטענו כי האנטי־ציונות שמפגינים התובעים אינה אלא אנטישמיות במסווה.[60] הם הוסיפו כי לא נגרם נזק למוניטין התובעים בקרב הקהילה היהודית ותומכי ישראל, שכן מלכתחילה לא נהנו ממוניטין חיובי בקרבם. לעניין תפוצת העיתון, טען מעריב כי בלונדון, מקום מושבם של התובעים, הופצו רק 700 עותקים, בעיקר לקהל פרו־ישראלי שדעתו על התובעים הייתה מגובשת ממילא.

בתחילת המשפט, הציע השופט יעקב בזק פשרה: התנצלות מצד כתב מעריב בתמורה להצהרת התובעים כי לא התכוונו לפגוע בעם היהודי. אולם יוסף לפיד, מזכיר מערכת העיתון מעריב, דחה את ההצעה בנחרצות בדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, והצהיר:

"אנו מאמינים שיש לנו עניין עם אנטישמים, המנהלים תעמולה בסגנון נאצי, ונעמוד על זכותנו לפרסם זאת. אנו רוצים לשמור על זכותה של העיתונות הישראלית להמשיך ולגנות בכל פה את כריסטופר מהיו ומייקל אדמס".[61]

לפיד אף העלה תהייה לגבי מניעי התובעים בבחירתם להתדיין דווקא בפני שופט יהודי בירושלים, בירת ישראל, וטען כי מטרתם להשיג "תעודת כשרות" מבית משפט ישראלי כדי להשתיק ביקורת בתקשורת היהודית או הישראלית בעתיד.

בכתב ההגנה הדגיש בא כוחו של עיתון מעריב את זיקתו של מייהו לארנסט בווין, שר החוץ הבריטי לשעבר, שנודע בעמדותיו העוינות כלפי ישראל (כפי שציין פינקלסטון במאמרו). זיקה זו באה לידי ביטוי בקו אנטי־ישראלי שאפיין את פעילותו של מייהו לאורך השנים, שהפך אותו לסמל של עוינות כלפי ישראל בעיני הקהילה היהודית בבריטניה ובעיני כל מי שהכיר את התבטאויותיו על ישראל. את עמיתו, מייקל אדמס, הציגה ההגנה כעיתונאי בעל הטיה מובהקת שפעל באופן עקבי נגד ישראל והעם היהודי עוד טרם התפרסם כתומך בעמדות פרו־ערביות.

התביעה שהוגשה בשנת 1976 התייחסה בהרחבה ליחסי מייהו־בווין, כאשר מחצית מסעיפי הדיבה התמקדו בקשר זה.[62] מייהו עצמו העיד כי תקופת עבודתו עם בווין עיצבה את תפיסת עולמו. הוא טען כי באותה תקופה נחשף ללחצים שהפעילו חברי פרלמנט יהודים בריטים על מי שפעל או התבטא נגד ישראל. לטענתו הוא ראה מקרוב כיצד ציונים־אמריקנים השפיעו על בווין וציין כי קיבל גם איומים על חייו כאשר לא שעה לדרישותיהם.[63] לדבריו, התבטאויותיו החריפות של בווין, כולל השוואת יהודים לנאצים, נבעו מהתנגדות לציונות ולא מאנטישמיות.[64]

2. טענות הצדדים בדיון המשפטי

המשפט נפתח ב־8 בנובמבר 1978 בעדויות התובעים וחקירתם הנגדית. עורך דינם, אהרן ברקאי, ביקש להוכיח שני דברים מרכזיים: ראשית, שהתובעים לא חצו את הגבול לאנטישמיות על פי הגדרות מומחים בתחום. שנית, שמרשיו פעלו למען יהודים לאורך הקריירה שלהם, זאת בניגוד להאשמות עיתון מעריב. ההגנה מצידה ניסתה להראות כי לאורך השנים, מייהו התנהל והתבטא באופן אנטישמי באופן מפורש.

כך למשל, במהלך החקירה הנגדית התברר כי מייהו השווה בנאום מיולי 1977 את מנחם בגין לאדולף אייכמן.[65] בנאום שנשא לציון עשור לארגון CAABU, טען: "קשה לערבים להבין מדינה שבה גרמנים שהשמידו יהודים נשפטים כפושעי מלחמה, בעוד שיהודים שהשמידו ערבים נבחרים לראש ממשלה".[66] אף שברור היה כי החלק השני התייחס לבגין, סירב מייהו להודות למי התכוון בחלק הראשון של ההשוואה.

בהתייחסו לתפקידו כסגן שר בתקופת המנדט ולהשפעת שר החוץ ארנסט בווין עליו, הודה מייהו בטעויות מסוימות של משרד החוץ בסירובו לקלוט פליטים יהודים בארץ ישראל. עם זאת, טען כי דווקא הסכמת בריטניה לקליטת פליטים יהודים הייתה אחד הגורמים לפרוץ המלחמה ב־1948.[67]

מייהו אף הביע דעות בעייתיות לגבי עיתונאים יהודים, בהשוואתו את סיקורם את הסכסוך הישראלי־ערבי ל"שיבוץ שופט יהודי במשחק כדורגל בין ישראל לעיראק". לטענתו, גם אם השופט ישר, יתקשה להיות הוגן לחלוטין במקרה כזה. בניסיון להפריך את ההאשמות באנטישמיות, ציין מייהו שלושה אירועים שבהם עמד לצד היהודים: מאבקו בפשיסטים בקרב קייבל סטריט בשנות השלושים, השתתפותו במלחמה נגד הנאצים וחשיפתו לזוועות ברגן־בלזן במלחמת העולם השנייה, ומאמציו לסייע ליהודי עיראק שהוצאו להורג בשלהי שנות החמישים.

ההגנה המשיכה להציג התבטאויות שונות של מייהו ואדמס, שבהן תמכו בפעולות טרור נגד ישראל והשוו בין חיסול גטו ורשה לפעילות צה"ל בלבנון, תוך טענה שהתנהגות ישראל אף חמורה יותר. הנימוק היחיד שהשניים מצאו להצדקת קיומה של ישראל הוא שאם קיומה של ישראל יהיה בסכנה, ישראל תשתמש בנשק הגרעיני שלה כדי להשמיד הכול – כולל את עצמה.

3. עדי התביעה וההגנה

התובעים הציגו שלושה מומחים: ד"ר רוג'ר אוון מאוניברסיטת אוקספורד, הגנרל הישראלי לשעבר ד"ר מתי פלד, שייסד מאוחר יותר מפלגה פוליטית לא ציונית, וההיסטוריון יגאל עילם. ההגנה הזמינה לעדות את ד"ר יעקב שביט; פרופ' יהושפט הרכבי; דינה פורת; ח"כ גדעון האוזנר, שנודע כתובע במשפט אייכמן; ואת האלוף לשעבר חיים הרצוג, ששימש כשגריר ישראל באו"ם, ולימים היה לנשיא מדינת ישראל.

עורך הדין אהרן ברקאי, בא כוח התובעים, הביא שלושה מומחים לבית המשפט כדי להבהיר את ההבדל בין אנטי־ציונות לאנטישמיות. הראשון היה ד"ר מתי פלד, פרופסור לספרות ערבית ואלוף במילואים, שהעיד ב־28 בינואר 1979. לדבריו, ספרם של מייהו ואדמס היה אומנם אנטי־ישראלי ואנטי־ציוני, אך לא אנטישמי ולא בעל מאפיינים נאציים. הוא הסביר שההשוואה שערכו המחברים בין צה"ל לנאצים נועדה ליצור הזדהות של יהודים קורבנות השואה עם סבל הפלסטינים.

המומחה השני היה ההיסטוריון יגאל עילם, שהיה מוכר בגישתו הביקורתית כלפי הציונות. בעדותו ב־31 בינואר 1979, טען כי תמיכה בחיסול ישראל והקמת מדינה פלסטינית חילונית במקומה אינה מהווה אנטישמיות.[68] הוא הציג קריטריונים ברורים להגדרת אנטישמיות: על האדם להזדהות במפורש כאנטישמי, או לחלופין לייחס תכונות שליליות ליהודים כקבוצה ולראותם כאיום.

בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד בנימין לוינבוק, נשאל עילם אם הוא מוצא דמיון בין טענות הספר בדבר השפעת "הלובי הציוני" ובין העלילות המופיעות ב"פרוטוקולים של זקני ציון" וב"מיין קאמפף". עילם שלל כל דמיון, והבחין בין השפעה תקשורתית לבין שליטה בתקשורת. הוא טען שאין להסיק אנטישמיות מאנטי־ציונות רק בגלל שאנטישמים לאחר השואה נטו להסוות את שנאתם. לדעתו, גם ההשוואה שערכו המחברים בין ציונות לנאציזם, אף שהייתה שגויה, לא הייתה אנטישמית במהותה.[69]

המומחה השלישי מטעם התביעה היה ד"ר רוג'ר אוון, היסטוריון בעל שם מאוקספורד והרווארד המתמחה במזרח התיכון.[70] אוון, שהיה חבר בארגון CAABU בין השנים 1968-1970, העיד כי המחברים אינם אנטישמים. עם זאת, ציין כי עזב את הארגון בשל מה שראה כתמיכה גורפת ובלתי מדויקת במשטרים ערביים.

מנגד, עדי ההגנה הציגו עמדה שונה לחלוטין.

חיים הרצוג טען בעדותו כי יש ביטויים שיש להם משמעות ברורה, אף שהם בתוך גבולות השיח הלגיטימי:

"אנשים המדברים נגד 'אימפריאליזם' מתכוונים בעצם לדבר נגד ארצות הברית. כשאחרים כותבים נגד 'ציונים', הם מתכוונים בעצם ליהודים".[71]

בנוסף טען הרצוג כי חוץ מהעובדה שהאווירה הכללית של הספר היא אנטישמית, הרי שהספר כתוב לפי המתכונת האנטישמית המסורתית, המייחסת ליהודי כל תכונה רעה קיימת. בנוסף הוא ציין סילופים עובדתיים בספר, שהתבססו על שקרים של טרוריסטים כמו אבו נידל, חבר הוועד הפועל של אש"ף.

התובע לשעבר במשפט אייכמן, חבר הכנסת גדעון האוזנר, אחד האנשים המזוהים ביותר בשנות ה־60 וה־70 עם המלחמה באנטישמיות ובנאציזם נקרא לדוכן ב־6 במרס 1979.[72] האוזנר הגדיר בעדותו את הספר "חיבור אנטישמי ממדרגה ראשונה" והשווה אותו ל"פרוטוקולים של זקני ציון" שהיוו בסיס למדיניות ההשמדה של היטלר.[73] האוזנר ציין כי הצהרה מצד אדם על עצמו שאינו אנטישמי לא משמשת ראיה מובהקת לדבר – שכן אפילו אדולף אייכמן, אחד ממתכנני השואה ומי שהיה מן האחראים שהורשעו בתפעול מכונת הרצח הנאצית, הכחיש שהוא אנטישמי.

ד"ר יעקב שביט, מומחה לחקר האנטישמיות והאנטי־ציונות, הצביע על מספר בעיות מהותיות בספר.[74] ראשית, עיוות והשמטה מכוונת של עובדות היסטוריות מכריעות בתולדות הסכסוך. שנית, הפעלת סטנדרט כפול בהתייחסות ללובי היהודי לעומת הלובי הערבי. שלישית, התעלמות ממעורבות בריטית בהסתה לפרעות ומהאנטישמיות בעיתונות הבריטית.

בנוסף, שביט הדגיש כי הטענה בדבר השתקת קולות פרו־ערביים אינה נכונה, בהצביעו על קבוצה של כ־120 חברי פרלמנט שמרנים שפעלו כלובי פרו־ערבי עוד לפני 1967. הוא אף ציין שהיו יהודים בעמדות בכירות, כמו אדמונד מונטגיו וקלוד מונטיפיורי, שהתנגדו להצהרת בלפור. לדעתו, הספר מייצג את "האנטישמיות החדשה" המסווה שנאת יהודים מסורתית באמצעות העברת סטריאוטיפים אנטישמיים מיהודים ל"ציונים".

פרופ' יהושפט הרכבי, מומחה לחקר האנטישמיות והתעמולה הערבית נגד ישראל, העיד גם הוא במשפט.[75] בעדותו, הוא חשף כיצד התעמולה הערבית משלבת מוטיבים אנטישמיים קלאסיים: ייחוס קנוניות והשפעה עולמית לציונים, והפצת התיאוריה שיהודי ימינו הם צאצאי הכוזרים ולא בני ישראל המקוריים. הרכבי הדגיש את ההבדל המהותי בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין ייחוס תכונות שטניות לעם היהודי, שהוא סימן מובהק לאנטישמיות.

מעבר לעדויות המומחים, הובאו בפני בית המשפט עדים נוספים שהתייחסו לאירועים ספציפיים שתוארו בספר. כך למשל העיד סא"ל (במיל.) עופר בן דוד, ששירת כמושל צבאי בחברון, אשר נשאל על אירוע שהתרחש בחלחול, אותו תיארו המחברים כהריסה שרירותית של 70 בתי מגורים ערביים. בן דוד הבהיר בעדותו כי ההריסה בוצעה רק בעקבות שורת מעשי רצח, ובהם רצח המוכתר המקומי, וכי מרבית הבתים כבר היו נטושים זמן רב לפני הריסתם. עד משמעותי נוסף היה בנימין גפנר, לוחם לח"י לשעבר, אשר נחקר על פרשת פצצת המכתב שנשלחה על ידי הלח"י לקצין הבריטי רוי פארן, ושגרמה בטעות למותו של אחיו רקס. בעוד שהמחברים טענו בספרם כי הפצצה נשלחה לפארן רק בשל התנגדותו המוצהרת לציונות, חשף גפנר בעדותו כי פארן הפך למטרה לאחר שעינה ורצח את אלכסנדר רובוביץ, חבר לח"י בן 16.[76]

עדויות אלו, כמו גם עדויות אחרות, שימשו להוכחת הטענה כי הספר מציג תמונה מעוותת וחד־צדדית של המציאות.

מייהו הביע מורת רוח רבה מאופן הסיקור של משפטו ב"Daily Telegraph". הוא פנה לעורך העיתון, ויליאם דידס, בדרישה שיציין כי ה־Jewish Chronicle הוא עיתון ציוני שנגדו זכה מייהו בעבר בתביעת דיבה. יתרה מזאת, העיתון העסיק את יוסף פינקלסטון, שכתב את הביקורת שנחשבה פוגענית, ואת הכתב מאיר אשר. מייהו דרש מדידס להפסיק את פרסום הדיווחים של אשר על המשפט.[77] נראה שחששו העיקרי היה שגם אם יזכה במשפט, תדמיתו תיפגע מהאופן שבו סוקר ההליך בתקשורת.[78]

4. חוות דעת המומחית דינה פורת

אחת העדויות החשובות ביותר הייתה של דינה פורת, מי שהייתה אז בתחילת דרכה האקדמית כדוקטורנטית ולימים הפכה לחוקרת מובילה בתחום האנטישמיות והשואה. חוות דעתה הפתיעה את התביעה שלא העריכה נכון את עוצמת עדותה.[79] על פי דיווח ה־Jewish Chronicle, עדותה הייתה כה משכנעת עד שהתובעים נאלצו להביא עדים נוספים כדי לנסות להחליש את השפעתה.[80]

באותה תקופה, הגישה המובילה בישראל לניתוח תופעת האנטישמיות הייתה זו של ההיסטוריון שמואל אטינגר מהאסכולה ההיסטוריוגרפית הירושלמית. גישה זו, למרות שהקימה לה מתנגדים, ראתה רצף היסטורי בשנאת היהודים לאורך הדורות. אטינגר ועמיתיו זיהו כיצד סטריאוטיפים אנטישמיים מסורתיים מוסבים כיום כלפי ישראל וישראלים, בכסות חדשה אך במהות דומה.[81]

דינה פורת הגישה לבית המשפט שני קבצים מרכזיים. הראשון כלל ניתוח תיאורטי מקיף של סוגיות מפתח בשיח האנטי־ישראלי, ובהן: ההבחנה בין אנטי־ציונות לאנטישמיות; הטענה שציונות היא צורה של גזענות; ההשוואה בין ישראל והציונות לנאציזם; פעילות "הלובי הציוני" במערב; שלילת הזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ ישראל וסוגיית חוק השבות. השני היה קובץ השוואתי שבו הציבה זה לצד זה קטעים מספרם של מייהו ואדמס אל מול טקסטים אנטישמיים לכל הדעות, כדוגמת "הפרוטוקולים של זקני ציון", כתביו של היטלר ותעמולת גבלס. באמצעות השוואה זו, היא חשפה כיצד הספר משתמש באותם קודים לשוניים המאפיינים כתיבה אנטישמית היסטורית.

פורת הדגישה בניתוחה כי אבן־היסוד של האנטישמיות המודרנית היא האמונה הפרנואידית בקיומה של קנוניה יהודית עולמית. היא הראתה בפירוט כיצד הספר משכפל את הדימוי הסטריאוטיפי של היהודי־ציוני המושך בחוטי התקשורת כדי לשלוט בדעת הקהל העולמית. דמות זו, כך הדגימה, מצטיירת בספר כדמות אכזרית, מניפולטיבית וחסרת מוסר – תיאור הזהה להפליא לדמות היהודי כפי שהיא מופיעה בספרות האנטישמית הקלאסית.

בהיבט התיאורטי של עדותה, נשענה פורת על מחקריהם של חוקרי שואה מובילים. היא הביאה את טענתו של יהודה באואר, שלפיה עוצמת הביקורת על ישראל חושפת לעתים מניעים אנטישמיים עמוקים, ואת גישתו של שאול פרידלנדר שזיהה בשלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית שילוב מובהק של אנטישמיות ואנטי־ציונות. לחיזוק טיעוניה, הביאה פורת את חילופי המכתבים בין ההיסטוריון יעקב טלמון לארנולד טוינבי, וכן הגדרות אקדמיות שונות של אנטישמיות שהתכתבו עם הרטוריקה של התובעים.[82]

מחקרה המעמיק של פורת תרם להבהרת קו הגבול בין אנטי־ציונות לאנטישמיות. לאחר השוואה מדוקדקת בין האופן שבו תיארו התובעים את הציונים לבין תיאורי היהודים ב"פרוטוקולים של זקני ציון" וב"מיין קאמפף", היא זיהתה שמונה מוטיבים חוזרים, ובהם: קנוניית יהודים להשתלטות על התקשורת, הפעלת לחץ יהודי על מקבלי החלטות לפעול נגד האינטרסים של מדינותיהם, וניצול מפלגות ליברליות לקידום מטרות יהודיות.[83] הצטברות התיאורים השליליים בכתביהם של אדמס ומייהו יצרה תבנית המקבילה לזו שבכתבים האנטישמיים הקלאסיים. פורת הצביעה על כך שהתובעים קשרו בין יהודי ההווה לעברים הקדמונים רק בהקשרים שליליים. הם הציגו את ישראל לא רק כמדינה המסבה נזק לשכנותיה, אלא כבעיה כלל־עולמית, כשתומכיה מתוארים כבעלי עוצמה בלתי מידתית. כראיה נוספת הביאה פורת גם ציטוט של מייהו לאחר ראיון טלוויזיוני, שבו אמר שזיהה בקהל "כל כך הרבה אנשים יהודים לכאורה" – הערה המשקפת, לדעתה, את נטייתו לייחס תכונות גזעיות וסטריאוטיפיות ליהודים.

בחוות דעתה, ציינה פורת כי הספר לא היה לחלוטין אנטישמי. היא הסבירה שהתכנים האנטישמיים שהופיעו בו לא הגיעו לעוצמות שנראו בפרסומים אנטישמיים אחרים. ברם, גם ב"מיין קמפף", ציינה פורת, ניתן היה למצוא "מחמאות" מעוותות כלפי יהודים שדבקו בטוהר הגזע שלהם. כלומר, אפילו הספר האנטישמי ביותר עשוי לכלול בין דפיו קטעים לא אנטישמיים. עם זאת, הדגישה פורת, בהתבסס על הגדרות האנטישמיות המקובלות באנציקלופדיה בריטניקה, אנטישמיות יכולה להתבטא במגוון אופנים – החל מביטויי שנאה קיצוניים ועד לגילויים מתונים יותר של עוינות כלפי יהודים. אומנם ניתן להתווכח על פרטים מסוימים בכתב התביעה ומידת התאמתם להגדרות אלו, אולם השילוב של ייחוס תכונות שליליות רבות ליהודים יחד עם הסימון השלילי של מדינת ישראל מצטברים לדפוס אנטישמי ברור.

חיזוק למעמדה של עדותה במשפט והשפעתה הגיע מיורם קסל, שכיסה את המשפט כעיתונאי. במכתב ששלח לפורת הוא ציין כי ללא עדותה המקצועית, ספק אם ההגנה הייתה מצליחה להשיג את פסק הדין המיוחל.[84]

ח. פסק הדין ותוצאותיו

השופט בזק נדרש להכריע בשתי שאלות מרכזיות: האם בספר "לא לפרסום" יש תוכן אנטישמי; ואם כן – האם כתבתו של פינקלסטון במעריב עולה כדי לשון הרע.[85] בפסק דינו קבע השופט כי:

"המחברים מייחסים לישראל ולציונות יכולת עליונה בלתי מציאותית כשם שהאנטישמים והנאצים יחסו בדמיונם החולני ליהודים […] ההאשמות הן […] מאותו סוג שפל ופתולוגי שבו השתמשה הספרות האנטישמית והנאצית כלפי היהודים […]".[86]

פסק הדין כלל 40 פסקאות, כאשר חמש מהן היו מהותיות במיוחד: ראשית, השופט בזק קבע כי כאשר מתקיפים ציונים, הכוונה האמיתית היא ליהודים.[87] שנית, נקבע כי המחברים התייחסו ליהודים כקבוצה אחת וייחסו להם תכונות שליליות לאורך ההיסטוריה. שלישית, הוכח כי המחברים לא הסתפקו בהבעת דעות שליליות על ישראל אלא אף סילפו עובדות והציגו מידע כוזב. רביעית, בעוד שהתובעים הביעו תחושת עלבון בשל האשמה שהם מפיצים תעמולה נאצית, הם עצמם האשימו את ישראל בהתנהגות נאצית. חמישית, ניתוח מעמיק של הטקסט חשף שימוש במינוח ובביטויים הזהים לאלו שהופיעו בכתבים אנטישמיים מובהקים כמו "מיין קאמפף" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". השופט אף שיבח במיוחד את תרומתה של דינה פורת, שהגישה "שני תיקים עבי כרס ומרשימים מאוד של חומרי עיוני שהוכנו על ידה לצורך משפט זה".[88]

בסיכום פסק הדין קבע בזק כי:

"מסקנתי היא איפוא כי הכתבה הבקורתית שנתפרסמה בעיתון מעריב על ספרם של התובעים היתה מוצדקת ונכונה. היתה חשיבות לפרסם כתבה זאת שכן דברי תעמולה מסוג זה שאין מגיבים עליהם עלולים לחלחל לתודעת הציבור, כשם שהתעמולה האנטישמית והנאצית חלחלה לתוך תודעתם של התובעים וגרמה לכך שאנשים אלה, הנראים אנשים מהוגנים ותרבותיים, חוזרים על האשמות אבסורדיות ופראנואידיות כלפי עם קו הנאבק על קיומו מול כוחות ענק עוינים הסובבים אותו מכל עבר, לאחר ששליש מבניו, אנשים ונשים, זקנים וילדים, בחורים ובחורות, הושמדו בקור רוח ובתכנון שטני ע"י יצורים חסרי לב שהיו חדורים אותה שנאת חינם תהומית ופתולוגית שלה הטיפו האנטישמים בכל הדורות והנאצים בדורנו ואשר שמץ ממנה חדר גם ללבם של התובעים, בלא שיחושו כלל ובלא שיעמדו על חומרת הדבר".[89]

לסיכום, ב־10 באוגוסט 1979 ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, שבו התביעה נדחתה והתובעים חויבו בהוצאות משפט בתוספת הוצאות נוספות.

בעקבות פסק הדין, הצהירו מייהו ואדמס על כוונתם להעביר את המאבק המשפטי לבריטניה. העיתון Evening Standard דיווח כי אזרחים בריטים רבים הציעו לסייע להם במימון ההליך המשפטי לאחר הפסדם בישראל. מייהו הצהיר לעיתון על כוונתו להמשיך במאבק בלונדון, באומרו: "אנחנו נאבקים על זכותו של כל אדם למתוח ביקורת על ישראל בחופשיות, מבלי לחשוש מהכפשת שמו".[90] אולם בפועל, התביעה בבריטניה לא יצאה לפועל. מייהו הסביר שהדבר נמנע בשל העיקרון המשפטי של "מעשה בית דין" הידוע כ־res judicata.

במכתב לחברו, טען מייהו כי פסק הדין שיקף את הפוליטיזציה של מערכת המשפט הישראלית בשלוש השנים שחלפו בין הגשת התביעה לבין מתן פסק הדין, וראה בניצחונו של בגין בבחירות גורם מכריע בתוצאה.[91] הוא המשיך לטעון כי העובדה שאף עיתון בריטי, כולל ה־Jewish Chronicle, לא האשים אותו באנטישמיות, מוכיחה שפסק הדין נבע מהטיה נגדו. לאור הצלחותיו הקודמות של מייהו בתביעות דיבה דומות לפני 1975, אין זה מפתיע שרק עיתון ישראלי העז להעלות האשמות כאלה. ראוי לציין, כי ישנה אירוניה מסוימת בכך שהעניין המועט שגילתה העיתונות הבריטית בפסק הדין דווקא הפריך את טענתו שהתקשורת נשלטת בידי ציונים ותומכי ישראל.

במהלך המשפט, טען פרקליטו של מייהו כי המוניטין של מרשו נפגע בעיקר בקרב הקהילה היהודית בבריטניה, שהיוותה חלק משמעותי מבסיס התמיכה האלקטורלי שלו. אף שאין הוכחות ישירות לקשר בין כישלונותיו הפוליטיים המאוחרים של מייהו לבין תוצאות המשפט, אין ספק שהפסיקה פגעה במעמדו במפלגה שדגלה בתמיכה נחרצת בישראל. מכתב שכתב מייהו לעמית כשנתיים לאחר פסק הדין חושף כי הוא עצמו האמין שפסק הדין הטביע עליו חותם של אנטישמיות.[92] כך, גם אם המשפט לא חולל שינוי דרמטי ביחסי ישראל־בריטניה, הוא בהחלט גבה מחיר אישי מהתובעים.

ט. השפעת פסק הדין על שיח האנטישמיות בעולם ובישראל

בשנת 2013, בראיון טלפוני עם השופט יעקב בזק ז"ל שאלתי אותו, "אילו משפט דומה היה מתנהל היום, האם התוצאות היו דומות?" והוא השיב שהוא בטוח שכן.

לעניות דעתי, אף שישנם שופטים שהיו פוסקים לטובת התובעים, רוב השופטים שהיו נדרשים לכך היו דוחים את התביעה גם היום. ברם, הם לא היו עושים זאת באותה נחרצות ולא מתוך תפיסה מגובשת שהאנטי־ציונות בסגנון דומה לזה של מייהו ואדמס מהווה אנטישמיות.

ייתכן שקביעותיו של בזק ואחרים חלחלו גם למוסדות ופורומים לא משפטיים. הגדרת האנטישמיות של מחלקת המדינה האמריקנית משנת 2016, למשל, כמו גם ההגדרה ה"עובדתית" של הברית הבין־לאומית לזכר השואה (IHRA), כוללות דוגמאות רבות לביטויי אנטישמיות מהסוג שהוזכר בפסק דינו של השופט בזק.[93]

עורך "מעריב", שלום רוזנפלד, שלח מכתב תודה לדינה פורת ובו הביע תקווה שפרוטוקול המשפט יהפוך בעתיד לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר.[94]

מתוך כך עולה השאלה מדוע משפט זה ופסק דינו לא זכו לאותה תהודה כמו משפטים אחרים בנושא אנטישמיות והכחשת שואה, כדוגמת משפט דיוויד אירווינג נגד הוצאת פינגווין ודבורה ליפשטדט?[95]

הסבר אחד הוא שהיקף הסיקור התקשורתי אינו משקף בהכרח את חשיבות האירוע. היקף הפרסום מושפע בעיקר מגורמים כמו עיתוי, מיקום, ופרופיל הדמויות המעורבות. משפט אירווינג התנהל בלונדון, מרכז תקשורתי עולמי, וכלל דמויות מוכרות ושנויות במחלוקת, ביניהן אירווינג עצמו, לצד הוצאת ספרים מהמובילות בעולם.[96] הסבר שני הוא שמשפט העוסק בהכחשת שואה נוטה להיות מוצג כעימות ברור בין טוב לרע, בשונה מדיון מורכב בגבול העדין שבין אנטי־ציונות לאנטישמיות. הסבר שלישי הוא שסביר להניח שמשקיפים שאינם ישראלים יטילו ספק ביכולתו של בית משפט ישראלי לשמור על ניטרליות בסוגיות של ציונות ואנטישמיות, בעוד שפסק דין של בית משפט בריטי לטובת היסטוריונית אמריקאית נתפס כאובייקטיבי יותר. הסבר רביעי נתלה על שני אירועים היסטוריים משמעותיים שהתרחשו בשנים 1977 ו־1982 ויצרו קושי גדול להבחין בין התבטאויות אנטי־ציוניות לאמירות אנטישמיות. הראשון היה עלייתו של מנחם בגין לשלטון ב־1977 והפסדה הראשון של מפלגת העבודה בבחירות. אירוע זה העמיק את הקרע בין ישראל למפלגות השמאל בבריטניה ובמדינות מערביות אחרות. השני היה המבצע הצבאי שיזמה ישראל בלבנון בשנת 1982. העובדה שישראל פעלה במדינה שנחשבה פרו־מערבית, כשחלק ניכר מהלחימה התנהל באזורים אזרחיים ולא כנגד איום צבאי קונבנציונלי, הובילה לביקורת חסרת תקדים כלפיה. פוליטיקאים, עיתונאים ופעילים מערביים האשימו את ישראל בביצוע פשעי מלחמה. היו גם היסטוריונים ישראלים שהתבטאו נגד שימוש מוגזם לטענתם שעשה מנחם בגין בהאשמות על אנטישמיות.[97] בנסיבות אלה, ההשוואות בין ישראל לנאצים, גם על ידי מי שלא נחשבו אנטישמיים, נהיו נפוצות יותר ויותר.[98]

בכל מקרה, ככל שחלף הזמן מאז משפט אדמס ומייהו נגד "מעריב", התבסס קיומה של ישראל, בעוד שזיכרון השואה הלך ודעך בתודעה הציבורית. כתוצאה מכך, איבדה ישראל את מעמדה ה"חלש" הזוכה לאהדה אוטומטית בתפיסות עולם ניאו־מרקסיסטיות.

ממגוון סיבות, שחלקן הוזכרו לעיל, נעשו מוסדות מערביים רגישים יותר לתעמולה אנטי־ישראלית, שלעתים גלשה לאנטישמיות.[99] לפיכך, סביר להניח שאילו היה המשפט מתקיים במאה ה־21 השפעתו הייתה ניכרת יותר. כך, בוועידת דרבן (2001), שהפכה לבמה להתקפות על ישראל ותומכיה, פסק דין כזה היה כנראה מהדהד בעוצמה רבה יותר בחברה המערבית. אין פירוש הדבר שמסקנות המשפט היו חסרות ערך בשעתן, אלא שהנסיבות ההיסטוריות הקשו על יישומן.

 סוף דבר

מקובל בדיונים העוסקים ביחס העוין לישראל לנקוב בביטוי "האנטישמיות החדשה", ויש מי שסבור בטעות כי מדובר בתופעה שצצה בשנים האחרונות או בעשורים האחרונים. ולא היא. מדובר בתופעה שהייתה קיימת ומדוברת גם בשנות השבעים. מה שנדמה לנו כחדש למעשה כבר היה. כפי שנוכחנו ללמוד, גם הטענות של שני הצדדים בפרשת מייהו כבר נשמעו, ותופעת האנטישמיות שמתחפשת לאנטי־ישראליות הייתה קיימת בתקופות מוקדמות יותר. המשפט שהתנהל בירושלים ביקש להתמודד עם סוגיה מורכבת: הגדרת האנטישמיות. באופן פרדוקסלי, דווקא אלה שהואשמו באנטישמיות בחרו לפנות לבית משפט ישראלי כדי לנקות את שמם ולהוכיח שביקורתם על סיקור הסכסוך במזרח התיכון בתקשורת אינה נגועה באנטישמיות.

הבחירה להגיש את התביעה בישראל התבססה על תקוותם של התובעים כי מערכת המשפט הישראלית תשפוט בצדק ואף "תזכה" אותם בדין. אך נראה שלניהול המשפט בישראל היה חשיבות רחבה יותר: ההליך המשפטי סיפק לשני הצדדים במה נרחבת להציג את טובי המומחים בישראל ולפרוש את טיעוניהם המפורטים בשאלה האם הספר היה אנטישמי אם לאו בעיני מומחים מהעם היהודי ובמדינת ישראל.

רבים מהטיעונים שהועלו במשפט זה על ידי שני הצדדים עדיין מהדהדים כיום בדיונים העכשוויים סביב ההבחנה בין אנטישמיות לאנטי־ציונות. כך למשל, לאחר המתקפה הרצחנית ב־7 באוקטובר 2023 וההסתה האנטישמית בקמפוסים בארצות־הברית ובמדינות נוספות, גדולי המסיתים ממשיכים לטעון כי אין מדובר באנטישמיות אלא שלכל היותר הם מתנגדים למדיניות של מדינת ישראל.[100]

חשיבותו ההיסטורית של המשפט נעוצה גם בכך ששימש אבן דרך בניסיון להגדיר את הגבול העדין בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות ארסית. הדיונים המשפטיים, העדויות המקצועיות, ובמיוחד פסק הדין המנומק של השופט בזק, תרמו להבנה מעמיקה יותר של האופן שבו אנטישמיות יכולה להתחפש לביקורת פוליטית לגיטימית. העובדה שרבים מהקריטריונים שהוגדרו בפסק הדין מופיעים כיום בהגדרות הרשמיות של אנטישמיות מעידה על תרומתו המתמשכת של המשפט לשיח הציבורי בנושא.

האם האנטישמיות באמת הוגדרה בשנת 1979 בפסיקתו של השופט בזק? האם היה טעם לחזור כיובל שנים אחורה ולנבור בפרטי משפט שלא נחרת בהיסטוריה הישראלית? בעוד שהוויכוח העכשווי בספירה הציבורית לרוב אינו מעמיק דיו וכל צד יכול להפריח אמירות מבלי צורך לבססן, הליך משפטי מלא מחייב ליבון מעמיק של הסוגיה. המשפט כינס אליו אישים מכובדים מכל צד, הוגשו ראיות ונערכה חקירה יסודית. במסגרת ההוכחות הובאו עדים מומחים ותקשורת ישראלית וזרה סיקרה את הדיון. ייאמר כאן: המשפט לא חיסל ואף לא צמצם את האנטישמיות, הוא גם לא סתם את הגולל על הוויכוח בשאלת הגבול שבין אנטי־ציונות לאנטישמיות אבל הוא בהחלט נתן את הכלים לכך.

 

אזכור מוצע: שוקי בלס "הגדרת אנטישמיות לפי בית המשפט הישראלי" רשות הרבים (18.12.2025)

---

[1] ת"א (מחוזי ירושלים) 175/76 מייהו נ' רוזנפלד (5.8.79) (להלן: פרשת מייהו).

[2] עדות לשכחת המשפט ניתן למצוא בספרו רחב היריעה של אנתוני ג'וליוס על האנטישמיות בבריטניה, המזכיר את ספרם של התובעים (Publish It Not: The Middle East Cover-Up), אך מתעלם לחלוטין מההליך המשפטי שהתפתח בעקבותיו. ראו: Anthony Julius, Trials of the Diaspora: A History of Anti-Semitism in England, 488-490 (Oxford: Oxford University Press, 2010).

[3] טאקר קרלסון וקנדס אוונס ייחסו בשנים האחרונות לישראל תיאוריות קשר וניצול של ארצות־הברית באמצעות תומכים ציונים, יהודים ונוצרים. קרלסון אף ראיין באופן אוהד פעיל ניאו־נאצי מוכר ואת נשיא איראן. פירס מורגן האשים את ישראל, במיוחד על רקע המלחמה בעזה, בביצוע פשעי מלחמה ואירח בתכניתו אנטישמים וניאו־נאצים מובהקים. גוטרש יצא בהאשמות נגד ישראל זמן קצר לאחר טבח שמחת תורה. זוהרן ממדני הביע תמיכה ב"אינתיפאדה עולמית" והאשים את ישראל בפתיחת מלחמת ג'נוסייד ב־7 באוקטובר. רוג'ר ווטרס חבר להקת "פינק פלויד" שהופיע בעבר במדי נאצים, הפריח בהופעותיו בלון בצורת חזיר שעליו מגן דוד והכחיש את מעשי האונס במהלך מתקפת החמאס ועוד.

[4] ראו למשל פרסומיו של הנרי היינדמן (Henry Hyndman).

[5]Michael Adams and Christopher Mayhew, Publish It Not: The Middle East Cover-Up, introduction (London: Longman, 1975).

[6] כך למשל, הקבלה שעשתה דינה פורת, אחת המומחיות במשפט הדיבה בין תיאוריות קונספירציה אנטישמיות במוצהר לבין תיאוריות שהעלו התובעים בספרם מזכירה את הדיונים העכשוויים סביב השפעה וקונספירציה. ראו להלן בפרק ז(4).

[7] אורי רוסט הדימוי הערבי בעיני האנגלים וחלקו בעיצוב מדיניות בריטניה בעולם הערבי 1922-1914 178-175 (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית 1997).

[8] Efraim Karsh and Rory Miller, Freya Stark in America: Orientalism, Anti-Semitism and Political Propaganda, 39 Journal of Contemporary History 315-332 (2004).

[9] Adams and Mayhew, לעיל ה"ש 5.

[10] יוסף פינקלסטון "כתב פלסתר אנטישמי בלונדון" מעריב 26 (1.8.1975).

[11] שם.

[12] אהרן ברקאי בשם כריסטופר מייהו ומייקל אדמס, 12 במאי 1976. כתב התביעה בפרשת מייהו, לעיל ה"ש 1.

[13] Correspondent, Mayhew and Adams Sue Israeli Newspaper, Jewish Chronicle 3, November 17, 1978.

[14] לוינבוק בשם מעריב, 13 ביוני 1976, כתב ההגנה בפרשת מייהו, לעיל ה"ש 1. אדמס ומייהו טענו מאוחר יותר ב־1978 כי לא היו מודעים לכך שבית המשפט נמצא במזרח ירושלים.

[15]The Road to Emmaus: The Papers of Michael Adams (1920-2005)—EUL MS 241, Exeter University, December 14, 2018.

[16] Mayhew, Rt Hon Christopher Paget, Baron Mayhew of Wimbledon in Greater London (1915-1997), Kings College London Archives;James Vaughan, Mayhew's Outcasts: Anti-Zionism and the Arab Lobby in Harold Wilson's Labor Party, 21 Israel Affairs 27-47 (2015).

[17] חרף הכחשות מצד מי שהיה מפקד האצ"ל מנחם בגין ומצד אחד מראשי הלח"י נתן ילין־מור, מייהו המשיך לספר ששמיר ובגין איימו לחסל אותו. מכתב מכריסטופר מייהו ללורד קרינגטון, 15 ביולי 1980, Mayhew Files, Box 9/3,Liddell Hart Centre, King’s College London.

[18] מכתב משגריר בריטניה בכווית מיום 24 באוקטובר 1977 מגלה כי חבר הפרלמנט דניס וולטרס נסע לכווית ליומיים כדי לגייס כספים עבור המגזין הפרו־ערבי הבין־לאומי Middle East International שערך מייקל אדמס. לא מנע הדבר מאדמס ומעמיתיו להתווכח נגד מימון גופים ציוניים. ראו: The News Team Looks at Arab Friendship Cause: How Mrs. McKay Used Money, The Times 12, October 17, 1969, 12.

[19] ראו מאמרו של דויד פלה בספר השנה של העיתונאים – תשכ"ט (אגודת העיתונאים בתל־אביב, 1969).

[20] ג'יימס קמרון בראיון למיכאל אלמז ספר השנה של העיתונאים – תשל"א (אגודת העיתונאים בתל אביב, 1971).

[21] Israel state Archives, Nizan Hadas to Zeev Dover, June 6, 1967, Ministry of Foreign Affairs, 4081/20; Jeffrey Herf, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, 46-50 (Cambridge University Press, 2016).

[22] Dariusz Stola, Anti-Zionism as a Multipurpose Policy Instrument: The Anti-Zionist Campaign in Poland, 1967–1968, 25 The Journal of Israeli History, 175-201 (2006).

[23] Michael Meng, Shattered Spaces: Encountering Jewish Ruins in Postwar Germany and Poland (Cambridge: Harvard University Press, 2011), 162-163.

[24] David Gore-Booth to James Craig head of NENAD at the Foreign Office, October 31, 1972, FCO17/1741, TNA; Letter from Gayford W. Woodrow to Paul Laver, September 12, 1972.

[25] Pamela E. Pennock, The Rise of the Arab American Left: Activists, Allies, and Their Fight against imperialism and racism, 1960s-1980s, 89 (Chapel Hill: The University of Carolina Press, 2017).

[26]Richard P. Stebbins & Elaine P. Adam, American Foreign Relations, 1975: A Documentary Record, 8 (New York University Press, 1977).

[27] ראו לעיל ה"ש 9. הספר הודפס מחדש ב־1989 וב־2006.

[28] יהושע בלס ממדינה בסכנה למדינה מסוכנת" – הגורמים לשינוי במעמדה של ישראל בבריטניה 1967–1982 203 (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית 2017).

[29] H. S. Ferns, Is There a Conspiracy in Favor of Israel?, The Birmingham Post, July 26, 1975.

[30] Charles Douglas-Home, Middle Eastern Virus, Times 5, August 7, 1975.

[31] מארק סגל "שבוע טוב לתעמולה הערבית" דבר 14 (29.8.1975).

[32] Clip from the Voice, In the Jerusalem District Court, December 7, 1978, 11, Mayhew files, Box 9/6, LHC.

[33] The Influence of the Zionist Lobby in the United States and Western Europe, 1973, FCO 51/297, TNA.

[34] Geoffrey Alderman, The Jewish Community in British Politics, 142-143 (Clarendon Press, 1983).

[35] Truman Research Institute, British Public Opinion Polls on the Arab-Israel Conflict Since the Six-Day War: Research Report, Institute of Jewish Affairs, July 1976.

[36] נסים קויתי "סקר באנגליה: גולדה ראשונה, אליזבת שניה" ידיעות אחרונות 2 (9.12.1973).

[37] Julius, לעיל ה"ש 2, בעמ' 490.

[38] Ian Trethowan, Not Very Brave Days at Westminster, Times London, June 8, 1967.

[39] Jerold S. Aurbach, Print to Fit: The New York Times, Zionism and Israel (1896-2016), Introduction (Academic Studies Press, 2019).

[40] רוסט, לעיל ה"ש 7, בעמ' 176.

[41] Daphna Baram, Disenchantment: The "Guardian" and Israel, 108 (Politico's Publishing, 2004).

[42] Arnold Forster and Benjamin Epstein, The New Anti-Semitism, 266 (McGraw Hill, 1974); Leslie Gibbard, Israeli fighters shoot down a Libyan Airliner in the Sinai with 113 people on board, The Guardian, February 22, 1973. ראו גם: Gerald Scarfe, Sunday Times, February 24, 1973.

[43] יוסף פינקלסטון "ריח 'זקני ציון' בבריטניה" מעריב 12 (18.7.1969).

[44] Claire Hirshfield, The British Left and the ‘Jewish Conspiracy’: A Case Study of Modern Antisemitism, 43 Jewish Social Studies 97 (1981).

[45] Julius, לעיל ה"ש 2, בעמ' 450.

[46] ראו למשל: יוסף פינקלסטון "מתחזקים הפרו־ערבים בבריטניה" מעריב 25 (28.3.1975): "פרו־ערבים, כמה מהם קיצונים, מצויים גם בשורות חברי הפרלמנט של מפלגת העבודה הבריטית ובקרב הליברלים הצעירים. הפעיל ביותר בקרב התועמלנים למען הערבים, כריסטופר מייהו, איבד את מושבו בפרלמנט אחרי שנטש את מפלגת העבודה ועבר למפלגה הליברלית. וכמה משיני הארס שלו נעקרו, אך עדיין הוא פועל מאחורי הקלעים ומוסיף להטיל דופי בקהילה היהודי" (דגשים לא במקור).

[47] Nan Robertson, Paris Court Rules Reds Defamed Jews, The New York Times, April 24, 1973.

[48] M. May, Danish Court Decides Anti‐Zionism is Not Antisemitism, 16 Patterns of Prejudice, 45-48 (1982).

[49] חנוך ברטוב ישראלים בחצר סנט ג'יימס 168-176 (הקיבוץ המאוחד, 1969).

[50] מנחם בגין "רשמים מביקור בלונדון" מעריב (21.1.1972).

[51] Christopher Mayhew, PHS Times diary, Times 10, June 8, 1967.

[52] אורי אבנרי "הקרב האחרון החל: נאצר נגד הטרוריסטים", העולם הזה גיליון 1719, 13 (7.8.1970).

[53] Francis Boyd, Eaks Accused of Anti-Semitism, The Guardian 1, November 2, 1970.

[54] Advertisement by Dr. Abraham Marcus, Clip from The Times, 4 January 1977, Mayhew files, Box 9/6,LHC.

[55] Times Editor, Correction: "Council for the Advancement of Arab-British Understanding, Clip from The Times, April 26, 1977. Mayhew files, Box 9/6LHC.

[56] Letter from Christopher Mayhew to Mr. Nielsen, June 13, 1977, Mayhew files, Box 2/4, LHC. הפרשה הסתבכה כאשר מייהו הגיש תלונה נגד משרד עורכי הדין שייעץ ל־London Times, בטענה לניגוד עניינים: אותו משרד ייצג אותו בתביעת דיבה דומה ב־1968, ולפיכך נחשף למידע אישי וסודי.

[57] ראו באתר הספרייה הלאומית, https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar, תחת הכותרת "אודות עיתון זה". יש לציין כי הגרסה שחולקה בחו"ל הייתה שונה מעט מזו שנמכרה בישראל.

[58] ברקאי, לעיל ה"ש 12.

[59] Mayhew and Adams Fight Zionist Smear, Clip from Free Palestine, December 1, 1978, CST Archive

[60] לוינבוק, לעיל ה"ש 14.

[61] "אנו מתמודדים עם אנטישמים המנהלים תעמולה נאצית" מעריב (9.11.1978).

[62] ברקאי, לעיל ה"ש 12.

[63] כאמור לעיל בה"ש 17, מייהו טען מספר פעמים כי אנשי הלח"י או האצ"ל איימו לרצוח אותו. הוא העלה זאת כאשר ביקש בגין לבוא לבריטניה ב‏־1971. ראו: Christopher Mayhew, Begin Again, The Times Diary, April 15 ,1971. הוא חיפש עדים שיאשרו את הטענה ואף ביקש ממפקד הלח"י לשעבר, נתן ילין־מור, לאשר זאת. ילין־מור כתב לאדמס שהמסמך מזויף, ושהם מעולם לא שלחו מכתב כזה. .Letter from Natan Yalin-Mor to Michael Adams, February 27, 1973, Mayhew papers, Box 9/2 LHC.

[64] Adams and Mayhew, לעיל ה"ש 5, בעמ' 16-19.

[65] Correspondent, לעיל ה"ש 13.

[66] Christopher Mayhew, "The First Ten Years", Speech given on CAABU's tenth anniversary, British Arab Centre, July 27, 1977.

[67] Correspondent, לעיל ה"ש 13.

[68] עמוס לבב "אדם החושב כי יש להרוס את ישראל אינו אנטישמי" מעריב 4 (1.2.1979).

[69] מעניין לציין כי בספטמבר 1979 הוחלף עילם כמנחה ברדיו ובטלוויזיה על ידי אותו יוסף לפיד, מיודענו ממעריב, ומנכ"ל טרי של רשות השידור. לפיד הסביר כי ההחלפה נבעה מסיבות טכניות ולא פוליטיות. ראו טובה צימוקי "לפיד החליף את יגאל עילם באלי ניסן" דבר 1-2 (17.9.1979). מיותר לציין שעילם לא האמין ללפיד. ראה טובה צימוקי "זהו פתרון קניבלי" דבר 8 (18.9.1979).

[70] רוג'ר אוון נולד בבריטניה בשנת 1935. הוא למד באוקספורד וקיבל דוקטורט בהיסטוריה כלכלית בשנת 1964. בשנת 1962, אוון בילה שנה באוניברסיטת קהיר שם לימד היסטוריה כלכלית של המזרח התיכון. בסוף שנות ה־70, הוא לימד פוליטיקה של המזרח התיכון באוניברסיטת אוקספורד עד שנת 1993 כאשר מונה לפרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד.

[71] פרשת מייהו, לעיל 1.

[72] האוזנר נולד בלבוב בשנת 1915, ועבר עם משפחתו לישראל בגיל 12. הוא הצטרף להגנה ושירת במשטרה המנדטורית הבריטית במקביל. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית ומונה ליועץ המשפטי לממשלה, תפקידו הציבורי הראשון, בשנת 1960. האוזנר הפך לדמות מוכרת בזכות דבריו בנאום הפתיחה של משפט אייכמן: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים". האוזנר כיהן ארבע קדנציות בכנסת כחבר במפלגה הליברלית העצמאית ושימש שר בלי תיק בממשלותיהן של גולדה מאיר ויצחק רבין.

[73] Maier Asher, Dons Crowd Mayhew Libel Court, Daily Telegraph, March 7, 1979.

[74] יעקב שביט, עדות בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, ארכיון פרטי דינה פורת.

[75] הרכבי נולד בחיפה בשנת 1921, למד באוניברסיטה העברית בירושלים בזמן שהיה פעיל בהגנה. בשנת 1948 הוא פיקד על פלוגת סטודנטים בירושלים. מאוחר יותר, מונה למזכירו הפרטי של שר החוץ, משה שרת, אך חזר לצבא לאחר שנה שם שירת כסגן ראש אגף המודיעין האחראי על המחקר בשנת 1950. הוא מונה לראש האגף ולאחר מכן קודם לדרגת אלוף. בשנת 1959, הרכבי עזב את הצבא והלך לאוניברסיטת הרווארד שם קיבל תואר שני במנהל ציבורי. בשנת 1967 סיים את הדוקטורט שלו מהאוניברסיטה העברית בלימודי המזרח התיכון ובשנת 1968 הצטרף לסגל האקדמי. בשנת 1977, הוא מונה ליועץ מודיעין לראש הממשלה מנחם בגין.

[76] Adams and Mayhew, לעיל ה"ש 5, בעמ' 20.

[77] Letter from Christopher Mayhew to the Telegraph's editor William Deedes, March 19, 1979, Mayhew Files 9/3, LHC.

[78] על־פי סעיף 22 בחוק איסור לשון הרע בישראל נקבע גם כי: "אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט או […] (3) במידה שהנפגע מצדו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים; (4) אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת". בתביעת דיבה שבה התובעים טוענים שהוצגו כאנטישמים על לא עוול בכפם, טבעי הוא שייחקרו על עברם, מעשיהם או דעותיהם ובמידה זהה ינסו להוכיח ששמם, מעשיהם ודעותיהם מוכיחים שאינם אנטישמיים.

[79] פרופסור פורת נולדה בשנת 1943 בארגנטינה להורים ממוצא מזרח אירופאי. היא עלתה עם משפחתה לישראל כשהייתה בת שבע. פורת כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על "התפקיד של הסוכנות היהודית בירושלים במאמצים להצלת יהדות אירופה בתקופת השואה, 1942-1945". היא פרופסור אמריטה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת תל־אביב וכיום משמשת כהיסטוריונית הראשית של יד ושם.

[80] Yoram Kessel, Witness Says Mayhew Book is Anti-Semitic, Jewish Chronicle, March 30, 1979.

[81] אביתר פריזל "ביקורת על יעקב ברנאי: שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ודמות ציבורית" בין רעיון למציאות: שמואל אטינגר והגימנסיה העברית בירושלים 199-207 (2012).

[82] Hedva Ben-Israel, Debates with Toynbee: Herzog, Talmon, Friedman, 11 Israel Studies 79-90 (2006).

[83] פרשת מייהו, לעיל ה"ש 1.

[84] מכתב מג'רולד (יורם) קסל לדינה פורת, 6 בספטמבר 1979, ארכיון אישי דינה פורת.

[85] פרשת מייהו, לעיל ה"ש 1.

[86] שם, פסקאות 35-36. ראו גם: Yoram Kessel, Judge Says Mayhew Book Anti-Semitic, Jewish Chronicle, August 10, 1979.

[87] פרשת מייהו, שם, פסקה 36.

[88] שם, פסקה 15.

[89] שם, פסקה 37. במקור כתוב "לתובעת הציבור".

[90] Londoner's Diary, No Armistice in Mayhew's Four-Year War, Evening Standard 12, August 7, 1979.

[91] Letter from Mayhew to Gladwyn Jebb, May 14, 1981, Mayhew files, Box 9/3, LHC.

[92] שם.

[93] ראו באתר הממשל האמריקני Defining Anti-Semitism: https://www.state.gov/defining-antisemitism.

[94] מכתב משלום רוזנפלד לדינה פורת, 13 בספטמבר 1979, ארכיון אישי דינה פורת.

[95] בשנת 2000 ההיסטוריון הבריטי השנוי במחלוקת דיוויד אירווינג תבע דיבה את הוצאת הספרים פנגווין ואת היסטוריונית השואה היהודית־אמריקנית דבורה ליפשטדט על כך שכינתה אותו בספרה מכחיש שואה וסלפן של ההיסטוריה. המשפט זכה לתשומת לב תקשורתית רבה. ראו: David Irving v Penguin Books and Deborah Lipstadt (2000) EWHC QB 115 (April 11, 2000).

[96] שם. מעניין לציין כי ב־1977 פרסם אירווינג את ספרו "מלחמתו של היטלר", בו טען כי היטלר לא היה מודע להשמדת היהודים עד שלהי 1943, ואף ניסה למתן את הפעולות האנטישמיות הקיצוניות ביותר שתכננו פקודיו. באפריל 1978, בתקופה שבה כבר היה ידוע בדעותיו על צ'רצ'יל כ"רשע בדרגת היטלר" אך טרם הפך למכחיש שואה מוצהר, שלח אירווינג למייהו מכתב תודה על עזרתו בכתיבת הספר על צ'רצ'יל. אף שמייהו עצמו לא היה מכחיש שואה, עצם שיתוף הפעולה שלו עם דמות שנויה במחלוקת כמו אירווינג יש בה להעיד על מעגלי מכריו.

[97] במלחמת לבנון, פרופ' שמואל אטינגר, מומחה לאנטישמיות, ביקר את ממשלת בגין על כך שהיא מאפיינת את כל המבקרים כאנטישמים. שמואל אטינגר "שימוש יתר בזיכרון השואה גורם לו לאבד את ייחודו" מעריב 21 (23.8.1982).

[98] Interview with Anthony Julius in online course: "Antisemitism: From Its Origins to the Present, Holocaust Denial: The Irving-Lipstadt Trial (Yad Vashem, 2020).

[99] Connie De Boer, The Polls: Attitudes Toward the Arab-Israeli Conflict, 47 Public Opinion Quarterly 121-131 (1983). בסקר של NIPO שנערך בהולנד נצפתה ירידה ברורה באהדה לישראל מ־57% באוגוסט 1979 ל־35% בספטמבר 1982. בסקר דמוסקופיה שנערך במערב גרמניה, האהדה לישראל ירדה באופן דרסטי מאפריל 1978 עד מאי 1981 מ־44% ל־24%.

[100] Ben Sales, Why are People Fighting the IHRA Definition of Antisemitism?, Jerusalem Post, January 16, 2021.