מוקדש להוצאת ספרו של פרופסור יחזקאל (חזי) דר, חבר דגניה א, "הקיבוץ מקומונה לקהילת רווחה" (הוצאת רסלינג)

מבוא

הקיבוצים הם מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של היישוב היהודי בארץ ישראל. לא בכדי נאמר בפסיקה כי "הקיבוץ הוא מיצירותיהם המפוארות של היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל, ורשם דפים מרכזיים בתולדות העם והמדינה".[1] ראשיתם של הקיבוצים בשנת 1910 עם הקמתה של דגניה א, אם הקבוצות והקיבוצים,[2] ואחריה קבוצות וקיבוצים רבים שעיצבו את ההתיישבות היהודית בפלסטינה דאז, ובהמשך את גבולות מדינת ישראל.[3] תחת שם המותג קמו יישובים רבים, הקבוצות שהיו יישובים שקהילתם קטנה יותר והקיבוצים ששאפו לקבוצת חברים גדולה יותר. מעבר לגודל המספרי של אוכלוסיית היישובים היו גם הבדלי גישות פוליטיות, הגם שרובם של הזרמים היו במסגרת של תנועות הפועלים השונות. כל הקבוצות והקיבוצים אוגדו במסגרת המשפטית של אגודות שיתופיות[4] והיו גורם מרכזי בעיצוב פניה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לפני קום המדינה, החל בתקופת השלטון התורכי, אחריו המנדט הבריטי ובהמשך לאחר קום המדינה.

בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה היה הדיון בבתי המשפט בעניינם של הקיבוצים מועט. ייתכן כי היעדר ההתדיינות בערכאות נבע ממנגנוני בירור הסכסוכים במסגרת היישובים עצמם או במוסדות הפנימיים של התנועות הקיבוציות. ייתכן גם כי מיעוט ההתדיינות בבתי המשפט, בעיקר בסוגיות החורגות מענייני הפרט, היה פועל יוצא של מעמדה המיוחד של היצירה הקיבוצית בחברה הישראלית ומעורבותם של הקיבוצים ומנהיגיהם ועוצמתן של התנועות הקיבוציות וראשיהם בממסד הפוליטי.[5]

בעבר הקיבוץ נתפס בפסיקת בתי המשפט כמעין משפחה אחת גדולה, שבה כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.[6] כך, למשל, תיאר בית המשפט את הקיבוץ בעניין אלף:

"[…] הרעיון הקיבוצי, נחשב הקיבוץ לתופעה מיוחדת במינה, שאין לה אח ורע בעולם. הוא הוקם על בסיס השקפה הדוגלת בשיתוף ושוויון מלא בין חבריו בתחום הקניין וביתר תחומי החיים; בערבות הדדית של חברי הקיבוץ זה כלפי זה, ובערבות הקיבוץ, כמייצג הכלל, כלפי חבריו; בשוויון ברמת החיים ובאיכות החיים, ובהקצאה שוויונית של תגמולים כלכליים לחברים ללא קשר לגובה התרומה האישית של החבר לקיבוץ; השוויון התייחס לכל אורחות-החיים".[7]

על רקע משברים כלכליים עמוקים ושינויים אידיאולוגיים בחברה הישראלית, החלו גם הקיבוצים בתהליכי שינוי מרחיקי לכת, בעיקר החל משנות ה־80 וה־90 של המאה העשרים. המשברים הכלכליים והחברתיים כללו פיחות בערכם של חיי שיתוף ושוויון, והדגשת ערכים כמו מימוש עצמי, אוטונומיה וזכויות הפרט, שהובילו לנטישה מאסיבית של צעירים ובעלי כישורים מהקיבוצים. כתוצאה מכך, קיבוצים רבים נאלצו לאמץ שינויים מהותיים באורחות החיים המסורתיים כדי להתמודד עם המשבר ולשרוד.[8] המשברים הכלכליים הובילו גם לשינוי במדיניות מנהל מקרקעי ישראל (כשמו אז, רשות מקרקעי ישראל כעת; להלן: רמ"י). בהחלטה 717 נקבעו כללים בכל הנוגע לאפשרויות שינוי ייעוד המקרקעין ביישובים החקלאיים והקצאתם. מטרת ההחלטה הייתה להעמיד קרקעות זמינות לצורכי בניית יחידות דיור עליהן ולתמרץ את החוכרים להשיב את הקרקע למִנהל. ההחלטה עסקה בשינוי ייעוד לצורך הרחבת שטחי המגורים ביישובים חקלאיים (קיבוצים ומושבים) במגמה להגדיל ולהצעיר את האוכלוסייה בכל אחד מהיישובים. ההחלטה – שהעניקה ליישובים הטבה כלכלית בדמות הפחתת דמי החכירה ואפשרה לבני המקום, או למומלצים אחרים שנבחרו על ידי האגודה החקלאית בהתאם לצרכיה, לחכור את המגרשים שהורחבו ללא מכרז – קבעה כי יש ליתן משקל של ממש לעמדת האגודה השיתופית בדבר התאמתם של רוכשי הזכויות להתיישבות ביישוב. זאת, מתוך הבנה שהיישוב החקלאי מהווה קהילה קטנה הנסמכת על שיתוף פעולה בין התושבים, ותפישה שלפיה יש חשיבות לנכונותם ויכולתם של מתיישבים חדשים להשתלב בחיי הקהילה של היישוב כפי שעוצבו על ידי תושבי המקום.[9] החלטה 717 זכתה לביקורת והתנגדות על ידי גורמים שונים שטענו כי מדובר בהעדפה מגזרית.[10] אין חולק כי הליכי השינוי העלו והובילו לדיון ב"שאלות-ליבה הנוגעות לתשתית הרעיונית של הקיבוץ בהוויה הישראלית, לדרכים לשינוייה, ולעוצמת זכותו של הפרט המתנגד לשינוי למנוע את התרחשותו".[11]

כאמור, פקודת האגודות השיתופיות היא המסגרת המשפטית לתאגידים רבים בעלי סיווגים מגוונים המאוגדים בדרך זו.[12] במסגרת מאמר זה נתמקד בהתפתחות ובשינויים החלים ביישובים המאוגדים כקיבוצים על רקע התפיסה הבסיסית לעניין יישום עקרונות התנועה השיתופית, כפי שהתגבשו עם השנים.^[13] נדגיש כי איננו דנים במסגרת רשימה זו במכלול ההבדלים בין האגודות השיתופיות לסוגיהן השונים, הבדלים היוצרים מציאות משפטית שונה וקושי בכל הנוגע להסדרה משפטית אחודה לכלל התאגידים המוגדרים כ"אגודה שיתופית^".[14]

תהליך השינוי בקיבוצים, לצד ריבוי המסגרות השונות שהתפתחו בהם, ובכלל זה הרחבות קהילתיות שהסדרת מעמד תושביהן ביחס לאגודה השיתופית אינה אחידה, עוררו סוגיות משפטיות וחברתיות מורכבות, בין היתר על רקע היעדר אחידות בביצוע הליכי השינוי בקיבוצים.[15]

מאמר זה יתמקד בסוגיית הפרטת הדירות ושיוכן בקיבוצים. נותיר לדיון נפרד סוגיות משפטיות רבות ומורכבות אחרות המגיעות לפתחם של בתי המשפט בנושאים שונים המתעוררים בקיבוצים, על רקע השינוי החל בהם בשנים האחרונות,[16] ובהיותם אחד מסוגי היישובים המאוגדים במסגרת של אגודות שיתופיות והמצויים בתחומי השיפוט של מועצות אזוריות,^[17] כחלק ממערכת שלטון מקומי דו-רובדי.[18]

א. המעבר לקיבוץ המתחדש

בעקבות המשברים, השינויים, תהליכים מרחיקי לכת שהתרחשו בקיבוצים, והצורך להתאים את הדין למציאות המשתנה, תוך בחינת השאלה "מהו קיבוץ" בימינו, הוקמה בשנת 2002 ועדה ציבורית (ועדת בן־רפאל) שהמליצה על החלפת ההגדרה הקיימת ל"קיבוץ" בשלושה סיווגים חדשים: "קיבוץ שיתופי", "קיבוץ מתחדש" ו"קיבוץ עירוני". המלצות אלו הוטמעו בדין באמצעות תקנות חדשות שפורסמו בשנת 2005.[19] השינוי המבני בסוגי הקיבוצים מעורר, מעצם טיבו, סוגיות משפטיות שונות.

הקיבוץ המתחדש מאפשר שינויים מהותיים באורחות החיים, תוך שמירה על עקרונות מסוימים של ערבות הדדית ושוויון בגבולות שנקבעו ואשר ניתנים לשינוי גם במסגרת החלטות פרטניות של כל קיבוץ. מימוש האפשרויות לשינויים בתחומים השונים אינו אחיד בקיבוצים השונים וישנם שינויים שלכאורה הוסדרו במסגרת המשפטית של "קיבוץ מתחדש" ואולם הם מיושמים בפועל גם בקיבוצים המוגדרים כשיתופיים, שלא עברו שינוי סיווג בהיבט המשפטי, וכן בקיבוצים מתחדשים ובהתייחס לנסיבות מיוחדות במקרים שונים.[22]

אם בעבר הייתה המסגרת והיו גבולותיו של הקיבוץ ברורים יותר לחבריו ולגורמי חוץ והמחלוקות בו היו נקודתיות, הרי שבעידן המתהווה בעת הזאת הגדרת הקיבוץ גמישה יותר וניתנת לעיצוב מחדש בתוך הקיבוץ. השינוי פותח פתח להגדרות חדשות של עקרונות השוויון והערבות הדדית. מושגים שנראו בעבר ברורים ומוסכמים, ואפילו נקודת מוצא לשיטה הקיבוצית, אינם עוד כאלה. כך, מתחדדים או מתרופפים מעת לעת גבולות הערבות ההדדית, עקרון השוויון, החינוך, התרבות, שיטת הניהול, הכנסות גורמים עסקיים לתחומי הקיבוץ, מיקומו של החבר במערכת העבודה והניהול בקיבוץ ועוד. שינויים אלו ובעיקר היעדר האחידות בין הקיבוצים השונים וכן בתוכם פותחים פתח להתדיינות, היוצאת לא אחת מגבולות הקיבוץ ומוצאת דרכה אל מערכת בתי המשפט.[23]

ב. שיוך דירות בקיבוץ המתחדש

שיוך הדירות מחייב בחינה וסקירה מוקדמת של מעמד זכויות הקיבוץ במקרקעין עליהם בנוי הקיבוץ, ואלו המשמשים כאמצעי ייצור, ומעמדם וזכויותיהם של חברי הקיבוץ. מרבית הקיבוצים, המאוגדים כאגודות שיתופיות, אינם בעלי המקרקעין. זכויותיהם במקרקעין עליהם הוקמו אינן אחידות ומשתנות בהתאם לנסיבות היסטוריות הקשורות להקמתם. ברובם של המקרים הקיבוצים הם חוכרי משבצת קרקע מרשות מקרקעי ישראל (בעבר מנהל מקרקעי ישראל). לעתים החזיקו הקיבוצים רק כבני רשות בקרקעות של רשות מקרקעי ישראל.[24]

בעבר לא היו חברי הקיבוץ "בעלי רכוש" לא כל שכן זכויות קנייניות או מעין קנייניות בנכסי הקיבוץ, לרבות דירות המגורים, אלא זכות שימוש אישית בלבד. לא ניתן היה להמחות או להוריש זכות זו, והיא פקעה עם סיום השימוש בדירה, במקרה של פטירת החבר או עזיבת הקיבוץ שאז שבה החזקה בדירה לידי הקיבוץ. הקיבוץ הוא שהוגדר כבעל הזכויות במקרקעין, בכפוף לזכויות רשות מקרקעי ישראל. כלל רכוש הקיבוץ, לרבות דירות המגורים, לא ניתן היה לחלוקה בין החברים, בין במסגרת הקיבוץ ובין בפירוקו, כל עוד התקנון אינו מאפשר זאת ובכפוף לזכויות רשות מקרקעי ישראל. הליכים שונים, ובעיקר משברים כלכליים, הובילו לשינויים בקיבוצים ובהם גם החלטות המאפשרות את שיוך הדירות, שהיו עד אז חלק מנכסי הקיבוץ, לחבריו.

ביום 27.2.96 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל את החלטה 751, המאפשרת לקיבוצים להחליט על שינויים במבנה הארגוני ובשיטת הקצאת הקרקע. משמעות ההחלטה היא כי עם יישומה יכול ולחבר קיבוץ יקומו זכויות קניין משלו, ובידו לחתום על הסכם חכירה ביחס לבית המגורים ישירות מול רשות מקרקעי ישראל.[25]

במישור המשפטי, ובטרם הוחל בהליכי השיוך, היה הקיבוץ בעל הזכויות בדירות המגורים, ולחברים אך זכות שימוש בהן. גם אם הקיבוץ עבר למודל של קיבוץ מתחדש והחל הליך של "הפרטה" (מונח אשר לכשעצמו אינו אחיד ומשתנה בין חברות שונות), אין בכך כדי להעיד כי התקבלה החלטה על שיוך נכסי הקיבוץ לחבריו – ויודגש כי קיבוץ שבעלי זכויות החכירה ביותר ממחצית הדירות שבו, למעט בדירות שבהרחבה הקהילתית, אינם חברי הקיבוץ, לא יוכל להיות מסווג כקיבוץ מתחדש לפי התקנות.[26] מהלך שכזה מחייב החלטה מוסדית פורמלית של מוסדות האגודה, קרי: האספה הכללית.[27] בקיבוצים בהם הוחלט על שיוך דירות ניתן ליצור התקשרות חוזית ישירה בין חבר הקיבוץ לרשות מקרקעי ישראל.[28] עם זאת ראוי לציין כי הליך השיוך אינו אחיד בקיבוצים השונים ומייצר מתווים שונים שאינם מנתקים בהכרח את הזיקה בין הדירה ששויכה לקיבוץ, ועל חבר קיבוץ ששויכה לו דירה, חלות הגבלות מהגבלות שונות הנובעות, מעבר להסדר המשפטי מול מנהל מקרקעי ישראל, גם מאורחות החיים בכל קיבוץ בהתאם להסדרים שגובשו ונקבעו בו, ואין הוא רשאי לנהוג בדירה ששויכה לו מנהג בעלים מלא ושלם וזאת על מנת לשמור על אופיו הייחודי של הקיבוץ. מכיוון שגם לאחר שיוך הדירה ממשיכה להתקיים זיקה בין הקיבוץ לדירה המשויכת באופן המגביל את הזכות להעביר את הזכויות בדירה לאחר, נקבעו בתקנות ובהחלטות הקיבוץ מגבלות שונות על סחירות הזכויות.[29]

נוסיף, בהקשר זה, כי הליך שיוך הדירות, על חלופותיו השונות בקיבוצים, אינו בגדר הסדר זה מעין "מימוש זכויות" עקיף על ידי הקיבוצים בדרך של העברת מלוא הזכויות לחברים. זאת בהתאם למתווה המופיע בהחלטה 751 שנועד לשמור על האיסור בכל הנוגע להעברת הקרקע מהקיבוצים לחבריהם. איסור זה קבוע בחוזי החכירה שנחתמו בין רמ"י לבין הקיבוצים. יודגש כי אין מדובר בעניין טכני, אלא בעניין עקרוני היורד לשורש ההסדרה שחלה על מקרקעי ישראל ובמיוחד בשים לב להבדלים שבין מעמד וזכויות הקיבוצים עצמם במקרקעין, חלקם בעלי זכויות חכירה ארוכות טווח וחלקם בעלי זכויות פחותות. משמעות הדברים היא כי לא ניתן לראות בהליך השיוך, במתכונתו כעת, כמימוש זכויות הקיבוץ במקרקעין והעברתן המלאה לחברים.[30]

המועד הקובע לשינוי המאפשר את ההתקשרות החוזית שבין החבר לרשות מקרקעי ישראל, במקום הקיבוץ, הוא המועד שנקבע על ידי אספת־הקיבוץ.[31] יודגש כי האספה מוסמכת לקבוע יום קובע המוקדם למועד השינוי. בכל קביעה של יום קובע לביצוע שינוי יש משום שרירות שעשויה לפגוע בקבוצה כזו או אחרת,[32] אולם קביעת היום הקובע מסורה להחלטת האספה הכללית.[33] אם ישתכנע בית המשפט שקיבוץ פלוני נמנע בחוסר תום לב מהחלטה פורמלית בדבר השיוך על מנת להמתין לפקיעת חברותם של חברי קיבוץ מסוימים, כי אז תיתכן התערבות במועד הקובע לעניין החלטות השיוך. אפשרות אחרת היא מקרי גבול, בהם נפטר חבר הקיבוץ בין תחילת הדיון בהחלטת השיוך לבין קבלת ההחלטה עצמה.[34]

גם הגדרתה של "דירת מגורים" לא הובהרה בעיקר בכל הנוגע לשטחי מקרקעין במגרש עליו בנויה דירת המגורים והשאלה האם הזכות בדירת מגורים כוללת גם מקרקעין הצמודים לה. ובפועל הגדרת הנכס הייתה פועל יוצא של הגדרות הקיבוץ בהחלטותיו ותקנוניו.[35] נבהיר עוד כי חבר הקיבוץ שזוכה בחייו לבית או לדירה שהזכויות בה כוללות גם זכויות במקרקעי המגרש בו בנויה הדירה או הבית ששויך חייב לשלם לרמ"י דמי חכירה מהוונת השווים ל־91% מערך המגרש.[36] נעיר עוד כי סוגיית גבולות המגרש והזכויות הנגזרות מכך עשויה לעורר בעתיד גם שאלות, שטרם נדונו, בכל הנוגע לחיובי בעל הנכס באגרות והיטלי פיתוח, לרבות מים וביוב, בהתייחס לכלל המקרקעין של המגרש ששויך לחבר ביחד עם הדירה.[37]

הסבת זכויות הקיבוץ בבתי המגורים לחברים, בכפוף להגדרתן ולהיקפן, מאפשרת להם לנהוג בהם מנהג בעלים,[38] לרבות האפשרות של הורשת הזכויות בנכס והזכויות בו, כפי שהוגדרו, על כל המשתמע מכך, ולרבות זכותם של היורשים להצטרף להליך השיוך בקיבוץ.[39] דירתו של חבר שנפטר קודם שהושלם מהלך השיוך "תעבור" לחזקת הקיבוץ לאחר פינוייה. הקיבוץ רשאי להעביר את הדירה או למסור את השימוש בה לאחר. היורשים עשויים להיות זכאים לעת השלמת המהלך זכויות בדירת מגורים מתוך מאגר הדירות הפנויות.[40] כאשר שיוך הדירה נעשה לעיתים קרובות כחלופה לדמי העזיבה.[41]

תקנות שיוך הדיור קובעות מגבלות על הסבת הזכויות בדירות והזכות לסחור בנכס.[42] התקנות חלות על יורשים לעניין הזכות למכור את הדירה בלבד, אלא אם היורש מבקש להתקבל כחבר באגודה. הקיבוץ רשאי לקבוע בתקנונו הגבלות סחירות על דירות ששויכו, כך שניתן יהיה להעבירן רק לקיבוץ, לחבר קיבוץ, או למי שאושר לחברות בקיבוץ. כמו כן, שיוך דירה על שם יורש מותנה בשורה של תנאים, לרבות קבלת היורש כחבר בקיבוץ או באגודה הקהילתית.[43] בדרך זו מנסים הקיבוצים לשמור על המבנה הקהילתי ועל אופיו של כל קיבוץ, כפי שהתגבש במהלך השנים בהתאם לרצון הקהילה ולהחלטות חבריו.[44]

ג. מבט לעתיד: דיני עבודה בקיבוץ המתחדש

מאמר זה מתמקד בסוגיית שיוך הדירות, שהיא אולי הנושא המרכזי המגיע לפתחם של בתי המשפט היום, בכל הנוגע לסכסוכים שבין קיבוץ לחבריו ולבניו, שהם יורשים של חברי קיבוץ. עם זאת ראוי להצביע, בשולי הדברים, גם על תחום מורכב נוסף שיש לתת עליו את הדעת בכל הנוגע להליכי השינוי, תחום מתהווה שעוד יעסיק בעתיד את החברה הקיבוצית ואת עולם המשפט במדינת ישראל. התחום שבו מתפתחת מגמה שיש בה כדי להוביל לשינוי בהסדרים ובהליכים המשפטיים בקיבוצים הוא תחום דיני העבודה. סבור אני כי יש לתת את הדעת לתחום זה היות שהשינויים בקיבוץ משליכים גם על זכויות חבריו בתחום שהיה המרכז החברתי של הקיבוץ – תחום העבודה והזכויות בנכסים העסקיים. אין זה מופרך להניח כי בעתיד ייתכנו גם שינויים בנוגע לאפשרות של שיוך אמצעי הייצור של הקיבוץ ועסקיו לחבריו, על כל המשתמע מכך.

בעבר חבר הקיבוץ עבד ב"ענפי הקיבוץ" או במוסדותיו. כפועל יוצא ובשים לב למעמד חבר באגודה השיתופית, תאגיד שהוא בעל "ענפי הקיבוץ", לא ראו במערכת היחסים כיחסי עובד ומעביד. חבר הקיבוץ גם לא קיבל שכר כתמורה לעבודתו והקיבוץ דאג לכל צרכיו על בסיס תפיסה שוויונית.

היום יש מקרים רבים בהם עסקי הקיבוץ הפכו לתאגידים, חלקם ציבוריים, ושהקיבוץ הוא אחד מבעלי המניות בהם ולעיתים לא העיקרי ולא בעל השליטה בהם. כפועל יוצא גם אם החבר עובד בתאגיד שהקיבוץ בעל השליטה בו, ייתכנו מצבים שבהם סוג התאגיד, ובעיקר טיב והיקף הזכויות של הקיבוץ בתאגיד, ישליכו על זכויות מהותיות ודיוניות של החבר העובד בתאגיד. עניין זה יכול וישפיע על ההליכים המשפטיים הנדרשים לעניין סכסוך בנושא זכויותיו, גם אם הוא חבר קיבוץ. בנסיבות מסוימות, מקום בו עבד החבר מחוץ למסגרת הקיבוץ, בין אם היה מדובר בקיבוץ שיתופי ובין בקיבוץ מתחדש, תיתכן הכרה ביחסי עובד ומעביד על כל המשתמע מכך.[45] המבחן העיקרי במקרים של עבודת חבר קיבוץ במסגרת המערך העסקי של הקיבוץ יהיה, האם העבודה בוצעה במסגרת שיבוץ בעבודתו הרגילה כחבר קיבוץ או האם עבודתו במפעל נעשתה על פי חוזה עבודה בינו לבין הגורם החיצוני.[46]

סוגיה הקשורה בטבורה לעולם העבודה, על רקע השינויים בחברה הקיבוצית, היא סוגיית המעבר לחלוקת תקציב דיפרנציאלי: במקום תקציב שוויוני ללא קשר למידת התרומה לכלכלת הקיבוץ, חלוקת תקציבים לחברים בהתאם למידת תרומתם, תפקידיהם או הוותק שלהם בקיבוץ. [47] מחברה המבוססת על האמירה שכל חבר נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו משנה הקיבוץ דרכיו להתנהלות הדומה לזו של החברה הכללית – תמורה ראויה לעבודה עם התחשבות וסיוע לפי הצורך. מן הסתם מציאות משתנה זו תוביל להליכים בבתי הדין לעבודה במקרים בהם השכר ותנאי העבודה נקבעים על ידי מעסיק שהוא אינו התאגיד של האגודה השיתופית, הקיבוץ וייתכן אף במקרים שבהם יטען כי הנהלת הקיבוץ פעלה שלא כדין.

נראה כי סוגיות אלו יגיעו בעתיד לבירור בערכאות על רקע הסדרי עבודה שונים של חברי קיבוצים בתאגידים שהקיבוץ בעליהם או שותף בהם ברמה זו או אחרת וכאשר חבר הקיבוץ מועסק שם בהתאם לחוזה עבודה בינו ובין התאגיד.

יש להניח כי שינוי בסיסי זה במשטר העבודה והיחס שבין התרומה של החבר לקיבוץ אל מול התמורה הניתנת לו יעמיד במבחן גם את סוגיית ערבות הדדית. נכון להיום, ולמרות השינויים, הקיבוץ המתחדש עדיין מחויב לעקרונות הערבות ההדדית, המבטיחה את צרכי החברים השונים, כולל השלמת הכנסה לשכר מינימום, פנסיה ודאגה לצרכים מיוחדים בתחומי הבריאות, הסיעוד והחינוך. השאלה היא האם עקרונות אלו יישמרו.

אחרית דבר

השינויים הגדולים העוברים על הקיבוץ, שינויים ארגוניים, מבניים וחברתיים שפורטו בספרו של יחזקאל דר, מעוררים ועוד יעוררו שאלות משפטיות מורכבות שעניינן במהות המשפטית של הקיבוץ, צורת התיישבות ייחודית שחלקה ותפקידה בהקמת מדינת ישראל ועיצוב גבולותיה המדיניים והחברתיים רב, אינו ניתן לכימות ומשתנה עם חלוף השנים.

בשירו "אנשי עליה שניה" כותב נתן אלתרמן:

"הם אמרו: ניסד קבוצה

ונהיה אנשים אחים

ובכל, משרוך נעל ועד חולצה,

נתחלק בלבבות שמחים.

כך אמרו ונטו אהלים לבנים

ובכנרת ודגניה התחילו חונים

וכל רואיהם

אמרו עליהם:

איזה מין בני אדם משונים".[48]

נראה כי חזון השוויון המלא של החלוקה בהקצאת הקניין לא יכול היה להחזיק מעמד לנצח. בין אם היה זה חזונם של "בני אדם משונים" ובין אם שינוי נסיבות ותקופה חדשה, והקיבוץ משנה דרכו.

סוגיית השיוך, שהחלה עוד קודם לכן, בדיון על החזקת קומקום אישי בחדר מגורים, עברה לחלוקת תקציב אישי, ביגוד אישי ועוד, הגיעה לדיון בזכויות לנכס המרכזי בעולם הקניין הפרטי והוא בית המגורים. השיוך הוא ביטויו של תהליך מתמשך ושינוי מהותי בכל הנוגע לדרכו של הקיבוץ משחר הקמתו. הדיון עבר מהתפיסה של היעדר קניין פרטי ושוויון, אל תפיסה של הפרטת נכסים במסגרת הקיבוץ המשתנה. לאחר יותר ממאה שנים להקמתו, משתנה הקיבוץ ומתמקד בהסדרת זכויות החברים בקניין הפרטי על בסיס הליכים והסדרים שוויוניים ומעמד שוויוני.

סוגיית שיוך הדירות בקיבוץ היא סוגיה סבוכה והסדרי השיוך בקיבוצים אינם אחידים. כך גם סוגיית ירושת זכויות בקיבוץ אינה פשוטה ואינה אוטומטית. בקיבוצים מתחדשים שעברו תהליכי שיוך דירות, עשויה לקום ליורשים זכות עתידית, זכות קניינית שהיקפה מותנה בהשלמת הליך השיוך ורישום הזכויות. לקיבוץ הזכות והסמכות לעצב ולהשפיע על היקף הזכויות, לפי שיקול דעתו, באמצעות תקנוניו והחלטותיו, בקביעת הליכי השיוך, לרבות בעניין היקף זכויות היורשים, כזכויות בנכס המקרקעין, בנכס חלופי או זכויות כספיות חלופיות.

נזכיר כי לעת הזאת שיוך הדירות בקיבוצים אינו כולל הסדרה של שיוך אמצעי ייצור ונכסים אחרים של הקיבוץ, על כל המשתמע מכך. סוגיה זו, ככל שתעלה לדיון, תציג שאלות חברתיות ומשפטיות כבדות משקל הנוגעות, מעבר למרקם החיים הקהילתי, לסוגיות משפטיות סבוכות שעניינן זכויות בקרקע, מים ומכסות ייצור. [49] יש להניח שבבוא העת יתעוררו גם סוגיות נוספות הקשורות הן לנכסי הקיבוץ והן בנוגע למהות התנהלותו, רמת השיתוף בין חבריו, סוגיות העבודה והשכר, שבחלקן נגענו לעיל ועוד סוגיות רבות שהן פועל יוצא של השינוי בדפוסי חייה של החברה הקיבוצית.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו, אומנם בהקשר אחר, ואולם מבטאים את חשיבות החברה וחיזוק הקהילה:

"עלינו לפעול לקראת יעד של בניית חברה […] עלינו להפיח חיים חדשים במושג "טובת הכלל". החברה היא מקום שבו כולנו מתכנסים כדי להשיג יחד את מה שאיש מאיתנו אינו יכול לעשות לבדו. זהו רכושנו המשותף. אנחנו חיים בחברה, יוצרים אותה, נושמים אותה. בתוכה כולנו יחד חשובים יותר מאשר כל אחד מאיתנו לחוד. זהו המיזם המשותף שלנו, והוא יצליח בהתאם למה שנשקיע בו ונתרום לו".[50]

ייתכן שהמבחן הגדול של החברה הקיבוצית יהיה, על רקע כל האמור, ביכולת לשמור על עקרון הערבות הדדית והשמירה על המסגרת החברתית. נכון להיום, למרות השינויים, הקיבוץ המתחדש עדיין מחויב לעקרונות אלו, המבטיחים את ליבת עקרונות היסוד ובסיס המסגרת החברתית ואת צרכי החברים השונים, כולל השלמת הכנסה לשכר מינימום, פנסיה ודאגה לצרכים מיוחדים בתחומי הבריאות, הסיעוד והחינוך. ניתן להניח שהליכי השינוי בחברה הקיבוצית, יעוררו סוגיות מורכבות נוספות, ועוד יעסיקו את עולם המשפט. והעתיד – מי יישורנו.

אזכור מוצע: השופט (בדימ') רון שפירא "הקיבוץ המתחדש בעולם המשפט" רשות הרבים (22.6.2026).

* תודות לשופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, איתי ברסלר גונן, ולעו"ד גב' אילנית הלל, עוזרת משפטית בבית המשפט המחוזי בחיפה, שניהם חברי ותושבי קיבוצים, על הערותיהם והארותיהם. גילוי נאות: המחבר בן קבוצת דגניה א. מרים ויוסף ברץ, שספרים שנכתבו על ידם או עליהם מאוזכרים במאמר זה הם סבו וסבתו. Allan E. Shapiro (אלן שפירא) שמאמרים משפטיים פרי עטו אוזכרו בהפניות הוא אביו של המחבר.

[1] ע"א 5747/08 רתם נ' קיבוץ שדות ים, פסקה יד בפסק דינו של השופט רובינשטיין (נבו 27.10.2010) (להלן: עניין רתם).

[2] על הקמת הקיבוץ הראשון ראו בספרו של יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, כפר על גדות הירדן שיצא לראשונה בשנת 1954 ותורגם לשפות רבות. על חשיבותו של הספר ניתן ללמוד מהמהדורה הראשונה בשפה האנגלית שפורסמה בשנת 1956, שנפתחת בהקדמה קצרה שכתבה אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, ושגרירת ארה"ב לארגון האומות המאוחדות (יצוין עוד כי מהדורה חדשה בשפה האנגלית יצאה לאור כספר אלקטרוני בשנת 2024. ראו https://plunkettlakepress.com/degania). קדמו לספר זה ספריו של יוסף ברץ דגניה שיצא בהוצאת אמנות ו"לנוער – ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת" בסוף שנות ה־30 של המאה הקודמת. מעניין לציין כי בפרק הראשון בספר זה העוסק ב"סביבות דגניה" סוקר המחבר את ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית לחופי הכינרת החל מימי השבטים המפורטים בתנ"ך, ובהמשך בתקופת התלמוד. ספרו הנוסף דגניה א יצא בהוצאת "חבר הקבוצות" של ההסתדרות הכללית בשנת התש"ז (1947).

[3] ביחד עם הקיבוצים התפתחה גם ההתיישבות המאוגדת של המושבים שהראשון שבהם, נהלל, הוקם בשנת 1921.

[4] אגודה שיתופית היא תאגיד שהסדרתו החוקית מבוססת על פקודה מנדטורית משנת 1933 – פקודת האגודות השיתופיות, חא"י א 336 (הקיבוצים הראשונים נוסדו קודם לחיקוק הפקודה על ידי המנדט הבריטי). עם קום המדינה הוענקו סמכויות הנציב העליון שקבועות בפקודה לשר העבודה. ראו י"פ התש"ט 660. כמו כן, דבר חקיקה קודם, החוק העותומני על האגודות (1909) קובץ החוקים העותמניים א 184 (מהדורה שנייה, מ' לאניאדו מתרגם, 1954) עלול להטעות מאחר שהוא פותח בס' 1 לחוק במילים "אגודה היא קיבוץ […]". מאמר זה דן באגודות השיתופיות המאוגדות בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות משנת 1933. פקודת האגודות השיתופיות עוסקת, כשמה, בדינים החלים על התאגדות במסגרת זו. אין מדובר בחקיקה המסדירה, מעצם טיבה, סדרי ממשל או שלטון מקומי והפקודה גם אינה עוסקת בסוגיות מתחום המשפט המנהלי. זאת, עד שנת 2011 אז נחקק תיקון מס' 8 לפקודה. דבר החקיקה, שכמעט לא עודכן מעת חקיקתו לפני 90 שנים, עוסק בהקמת התאגיד, סיווגו ורישומו כדין, וניהולו, וכן במעמד חבריו וממלאי התפקידים במסגרתו, בדומה לדיני ההתאגדות המסדירים תאגידים אחרים (כגון חברות ציבוריות ופרטיות, עמותות לסוגיהן וכדומה).

[5] נראה כי ההבנה של מעמד כללי ההתאגדות הפנימית אל מול משפט המדינה וההכרה בעליונות משפט המדינה לא חלחלו לתודעת חלקים מהגופים המאוגדים במסגרת של אגודות שיתופיות גם לאחר קום המדינה. ראו אביטל מרגלית "הקיבוץ ומשפט המדינה: זרות או הזרה?" דין ודברים ה 265, 267 (2010). בדיון המוזכר שם הושם הדגש על חיזוק עקרונות התנועה השיתופית אל מול דיני המדינה.

[6] ע"א 209/65 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רייף, פ"ד כ(2) 393, 400 (1966); ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413 (1984) (להלן: עניין חונוביץ). בג"צ 3132/92 מושלב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הצפון, פ"ד מז(3) 741, 746 (1993).

[7] ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, פס' 27 בפסק דינה של השופט פרוקצ'יה (נבו 19.12.2010) (להלן: עניין אלף). פרוקצ'יה מצטטת ממאמרם של אבי לפידות, לביאה אפלבום ומירה יהודאי "הקיבוץ בסביבת משתנה – בין הישרדות לשמירת ערכים" אופקים בגאוגרפיה 66 7, 12 (2006); ראו גם עניין חונוביץ, שם.

[8] חיים נועם ועופר נועם אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה 33-37 (נבו, מהדורה 4, 2020); ת"א (מחוזי חיפה) 1019/02 בקשיצקי נ' קיבוץ משמרות (נבו 4.11.2007); עמ"נ (מחוזי י-ם) 12477-01-19‏ חבשוש נ' קיבוץ שדה בוקר אגש"ח (נבו 4.11.2020).

[9] ע"א 2853/16 משעלי נ' מתיישבי קיבוץ שריד – אגודה שיתופית חקלאית (נבו 2.11.17). בכל הנוגע ליישובים המאוגדים באגודות שיתופיות שאינם קיבוצים נפסק גם כי יש לשתף בתהליכי ההרחבה וההקצאה של מגרשים למגורים גם בעלי בתים "מקצועיים" שאינם נמנים על חברי האגודה. לסקירת החלטות בעניין זה ראו: ת"א (מחוזי חיפה) 9689-01-26 חושקובר נ' נתיב השיירה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית פס' 12 (נבו 9.3.2026).

[10] בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות פ"ד נו(6) 25 (2002).

[11] עניין אלף, לעיל ה"ש 7. מכלול נושאים אלו והדיון בהסדרה החברתית של הקיבוצים הוא ליבת הדיון בספרו של יחזקאל (חזי) דר הקיבוץ מקומונה לקהילת רווחה (הוצאת רסלינג, 2026).

[12] רשימה זו מתמקדת בהתפתחויות החלות בקיבוצים כפי שבאות לידי ביטוי בהליכי משפט בתחומים שונים. תחום האגודות השיתופיות חולש גם על תאגידים רבים אחרים ובהם רובה של ההתיישבות שאינה עירונית (ובמקרים בודדים גם שכונות בערים), תאגידי תחבורה כמו "אגד" ו"דן", רשתות מסחריות, קופות חולים, חברת העובדים של ההסתדרות הכללית ועוד רבים היו בעבר וחלקם עד היום מאוגדים במסגרת אגודות שיתופיות. מדובר בתאגידים שיש ביניהם שונות רבה בכל הנוגע למבנה, לייעוד ולדרכי הפעולה. ראו לעניין זה סמדר אוטולנגי אגודות שיתופיות – דין ונוהל פרק א (1995). פקודת האגודות השיתופיות היא המסגרת הראשית לסוגים שונים של אגודות המוגדרים בתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו־1995. התקנות עודכנו בדרך של הוספת ושינוי סוגי אגודות לאורך השנים.

^[13] יש הטוענים כי הוראות פקודת האגודות השיתופיות בתקופת המנדט הבריטי שימשו לתכליות שונות החורגות מעצם הסדרת משטר ניהול תאגידי ובהן רצון הוועד הפועל של ההסתדרות, שבמסגרתה הוסדרו הפעולות של עיקר התאגידים שפעלו תחתיה, ליצור עצמאות ניהולית כאשר הוועד הפועל ניכס לעצמו את הכוח המכונן של משפט המדינה המנדטורית, והציב עצמו כמתווך בעל מונופול בין הארגון לבין מערכת המשפט המנדטורי. ראו אביטל מרגלית "'היערות אשר בהם נרדה את הדבש': חוק, ארגון ומבנה ‏תאגידי בחברת העובדים" עיוני משפט כו 451, 454 (2002). ראו גם מרגלית, לעיל ה"ש 5. על הפער והתפיסות השונות של סוגיית השיתוף ומידת השוויון והשיתוף שבין חברי אגודה שיתופית, ראו למשל:Richard D. Schwartz, Social Factors in the Development of Legal Control: A Case Study of Two Israeli Settlements, 63 Yale L.J. 471 (1954); Allan E. Shapiro, Law in the Kibbutz: A Reappraisal, 10 Law & Soc’y Rev. 415 (1976);Richard D. Schwartz, Law in the kibbutz, A response to Professor Shapiro,10 Law & Soc’y Rev. 439 (1976);Allan E. Shapiro, Law in the kibbutz: The search continues, Social Control & Justice, 343 (Leslie Sebba ed., Magnes Press, 1996).

^[14] דוד א' פרנקל "הערות להצעת חוק האיגוד השיתופי, תשכ"ח-1968" משפטים א 648 (1968); אביטל מרגלית "אתגר האסדרה המשפטית של אגודות שיתופיות בישראל" הקואופרציה בישראל: עבר הווה עתיד 424 (מנחם טופל עורך, 2021). סוגיה ראויה לדיון, החורגת מתחום מאמר זה, היא עצם הניגוד שבין עקרונות התנועה הקואופרטיבית לבין ההוראות הטכניות של פקודת האגודות השיתופיות, שחלק מהוראותיה, כגון תיקון מס' 8 לפקודה משנת 2011 שעניינו בהסדרת ועדות הקבלה (חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א־2011, ס"ח 683), עומד בסתירה לעקרונות יסוד של התנועה הקואופרטיבית כמו חברות וולונטרית וחופשית. השונות המהותית בין סוגי אגודות שונות מעוררת גם שאלות בתחום המשפט הפרטי בכל הנוגע למשמעות ה"חברות" באגודה שיתופית ומעמד התקנון. ראו לעניין זה סדרת מאמרים בסוגיה של מעמד תקנון של אגודה שיתופית כחוזה אחיד וההתייחסות להבדלים שבין אגודות שונות שהתפרסמה בכתב העת הפרקליט מד (1999), דיון שהתפתח בהמשך לפסיקה. ראו ע"א 1795/93 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב, פ"ד נא(5) 433 (1997).

[15] וכן ביישובים אחרים המאוגדים כאגודות שיתופיות, שלא נדון בהם במסגרת רשימה זו. לשינויים המתהווים בהתיישבות העובדת לסוגיה השונים השלכות בתחומים רבים המשפיעים על כלל סוגי ההתיישבות המאוגדת ועל פניה של מדינת ישראל. ספרו של יחזקאל דר, שרשימה זו נכתבה לכבוד הוצאתו, דן בתהליך השינוי ובהשלכותיו. ראו להשלכות השינוי בתחומים שונים נוספים: עירית עמית־כהן ואיתמר בן דוד "מכלול מורשת של ההתיישבות העובדת ויחסם למערך השטחים הפתוחים בקיבוצים ובמושבים" אופקים בגיאוגרפיה 81-82, 143 (2012); מיכל ארבל (טפר) ודניאל צ'מנסקי שכונות קהילתיות ליד קיבוצים (הוצאת יד טבנקין, 2001); רוזנר מנחם וגץ שלמה הקיבוץ בעידן של שינויים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996); יחזקאל דר ושלמה גץ "התנהלות ארגונית במעבר מהקיבוץ המסורתי אל הקיבוץ המתחדש" קיבוץ 2020 69-100 (אליעזר בן רפאל וארנה שמר עורכים, 2020); מנחם רוזנר עבודה או פרישה: אלטרנטיבות בקיבוץ המשתנה (המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, 2002) ועוד ספרות מחקרית ענפה.

[16] לסקירה נרחבת יותר על ההתפתחות במסגרת היישובית של אגודות שיתופיות, בין היתר בממשק המורכב שבין דיני ההתאגדות ודיני השלטון המקומי, ראו במאמרו של עומר קימחי "הדמוקרטיה הישירה בהתיישבות הכפרית – האגודות השיתופיות, בוועד המקומי והצעה לכינון וועד מקומי ישיר" משפטים נג 185 (2024). עוד ראו דברים שכתבתי במאמר "בין הפרטי לבין הציבורי: המתח שבין ניהול יישובים כפריים לבין דיני האגודות השיתופיות, המשפט המנהלי ודיני השלטון המקומי" (פורסם בנבו 2024, עתיד להתפרסם במסגרת אסופת מאמרים בנושא אגודות שיתופיות – מאמרים לזכרו של חיים נועם). רשימה זו גם אינה מתיימרת לעסוק בכל הסוגיות המתעוררות במקרים שבהם עולה שאלת הסיווג של הקיבוץ, כאגודה שיתופית ההתיישבותית, כוועד יישוב מקומי במסגרת של השלטון המקומי וכגוף דו־מהותי, מעין ציבורי, לרבות שאלת סמכותם של בתי המשפט וסמכותו של רשם האגודות השיתופיות לדון בהתנהלותו של הקיבוץ בנושאים שונים.

^[17] ביחד עם סוגי יישובים שונים נוספים. ראו למשל הגדרת יישוב קהילתי בס' 2 לפקודת האגודות השיתופיות: "יישוב בגליל או בנגב המאוגד כאגודה שיתופית שהרשם סיווג אותה כיישוב קהילתי כפרי או כאגודה שיתופית להתיישבות קהילתית (בהגדרה זו – יישוב), או הרחבה של קיבוץ, של מושב שיתופי, של מושב עובדים או של כפר שיתופי (בהגדרה זו – יישוב מקורי), המאוגדת כאגודה שיתופית שהרשם סיווג אותה כיישוב קהילתי כפרי או כאגודה שיתופית להתיישבות קהילתית, ומתקיימים כל אלה: (1) מספר בתי האב ביישוב, או ביישוב המקורי ובהרחבה יחד, אינו עולה על 400; (2) המספר המרבי של בתי האב ביישוב, או ביישוב המקורי ובהרחבה יחד, הוגבל בהתאם להוראות תכנית מיתאר ארצית או תכנית מיתאר מחוזית, כמשמעותן בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965".

[18] המועצה האזורית היא מוסד השלטון המקומי שלו מסורות עיקר הסמכויות הקשורות לפעילות היישוב, ואולם חלקן מסור גם, כסמכות מקבילה, לוועד המקומי ביישוב. ישי בלנק "מקומו של ה'מקומי': משפט השלטון המקומי, ביזור ואי-שוויון מרחבי בישראל" משפטים לד 197, 222 (2004).

[19] סעיף 5 לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), תשנ"ו־1995, ק"ת 246. תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ המתחדש), תשס"ו־2005, ק"ת 190.

[20] ראו לעניין זה החלטת ביניים שניתנה בעת האחרונה בעניין מושב רגבה, מושב שיתופי שהוא אגודה שיתופית הקרובה במהותה ובהתנהלותה לקיבוצים, כאשר היישוב אף נמנה על התנועה הקיבוצית, ת"א (מחוזי חיפה) 86724-02-26 זלצמן נ' רגבה מושב שיתופי חקלאי בע"מ (נבו 23.4.2026) (להלן: עניין זלצמן). שם נדונה הסוגיה של הפער בין חברי היישוב לתושבים שאינם חברים בעצם הזכויות במקרקעי האגודה ובקבלת מגרשים לבניה עבור בני התושבים. מדובר בהחלטת ביניים ואולם המחלוקת שם מלמדת על הקושי שמעוררת המציאות המתהווה ביישובים אלו.

^[21] לסקירת תהליך חדירת הדיון והעקרונות של משפט המדינה לתודעת ולחיי החברים וממלאי התפקידים באגודות השיתופיות ובעיקר בקיבוצים ראו Lionel Kestenbaum & Allen E. Shapiro, Law and the Kibbutz in Process: Adapting Liability Rules to Communal Society, 25 Israel L. Rev. 61 (1991).

[22] ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית נ' שק, פסקה 6 (נבו 11.7.2006).

[23] חלק מהסכסוכים המשפטיים מתבררים בדיונים במסגרת רשם האגודות השיתופיות ולעיתים מגיעים בהמשך לדיון בבית משפט במסגרת הליכי ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות. חלקם מתבררים בתביעות ישירות לבתי משפט. לסקירה נרחבת של הליך הסדרת השינויים בקיבוצים ראו בעניין אלף, לעיל ה"ש 7.

[24] ת"א (מחוזי חיפה) 70146-07-18 לנגר נ' קיבוץ גשר הזיו אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ (נבו 17.4.2021).

[25] החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל (כשמה בעת ההיא) 979, החליפה את החלטה 751.

[26] תקנה 10 לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), תשס"ו־2005, ק"ת 195 (להלן: תקנות שיוך הדירות).

[27] ע"א 385/08 חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 7 (נבו 14.10.2010) (להלן: עניין חן); ת"א (מחוזי מרכז) 20033-09-23 צוקרמן נ' קיבוץ גליל ים (נבו 22.6.2025).

[28] זאת על פי החלטות רשות מקרקעי ישראל. ראו: עניין רתם, לעיל ה"ש 1. השוני שבין הקיבוצים, החלטותיהם הפנימיות ואופן ההסדרה השונה בכל קיבוץ בהתאם להחלטותיו, נובע, בין היתר, מטיב הזכויות השונות שיש לקיבוצים במקרקעין והסדרתן בכל הנוגע למערך הזכויות של הקיבוץ מול מנהל מקרקעי ישראל. הבדלים ופערים אלו מחייבים בחינה פרטנית בכל מקרה ומקרה. אין מקום להקיש מפסיקה או מהסדר בנוגע לקיבוץ מסוים גם על ההסדר הנדרש בקיבוץ אחר. עוד יוער כי עצם הזכות לשיוך איננה זכות קניינית, אלא זכות אובליגטורית, מעין קניינית, של הקיבוץ כלפי החבר. הפירוש לזכות ולהיקפה לא היה אחיד בפסיקת בתי המשפט, בין היתר מהפערים שצוינו במערך ההסדרה מול מנהל מקרקעי ישראל. ראו: ת"א (מחוזי חיפה) 4219-08-16 פלג נ' קיבוץ מעיין צבי אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (נבו 14.02.2018) (להלן: עניין פלג); ת"א (מחוזי נצרת) 104-10 לוי נ' קיבוץ נאות מרדכי – אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ (נבו 31.8.2010).

 [29]בר"מ 7560/22 קיבוץ שדה נחמיה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל עליון (נבו 1.2.2025) (להלן: עניין שדה נחמיה). בעניין רתם, שם, נקבע כי החלטת השיוך אינה מקנה זכויות קניין אלא מהווה הצהרת כוונות בלבד, שטרם בשלה לשיוך דירות בפועל. ראו: פש"ר (חיפה) 35057-05-16 לפיד נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (נבו 8.10.2023). ראו גם ה"פ (חיפה) 108/07 עזבון המנוחה צפורה זמירי ז"ל נ' קיבוץ רמת השופט (נבו 24.03.2008). עוד ראו תקנות שיוך הדירות ובמיוחד תקנות 6-9 המגבילות את הסחירות בדירה ששויכה לחבר הקיבוץ. על אלו נוסיף את מערך הזכויות של הקיבוץ המקרקעין, כמפורט שם.

[30] עניין שדה נחמיה, שם. הדברים נאמרו בפסק הדין בכל הנוגע לסוגיית חיוב הקיבוצים בהיטלי השבחה ואולם הם נכונים גם להגדרת גבולות ומשמעות השיוך בהיבטים הכוללים של השיוך.

[31] ה"פ (מחוזי חיפה) 8993-02-17 עברון נ' קיבוץ לוחמי הגטאות (נבו 24.11.2020); עניין חן, לעיל ה"ש 27.

[32] ע"א 7966/08 קיבוץ מענית נ' רוכמן (נבו 3.08.2011) (להלן: עניין רוכמן).

[33] ת"א (מחוזי חיפה) 11169-11-08 כהן נ' קיבוץ סער (נבו 11.12.2012).

[34] עניין רוכמן, לעיל ה"ש 32. סוגיית ירושת זכויות בקיבוץ אינה פשוטה ואינה אוטומטית וראויה לדיון נפרד. זכויות חברי קיבוץ בנכסים, ובמיוחד בדיור, הן לרוב אישיות ופוקעות עם מותם. בקיבוצים מתחדשים שעברו תהליכי שיוך דירות, עשויה לקום ליורשים זכות עתידית, אך זו אינה זכות קניינית מלאה עד להשלמת הליך השיוך ורישום הזכויות. הקיבוץ, באמצעות תקנונו והחלטותיו, שומר על שיקול דעת רחב בקביעת זכויות היורשים, ויכול להציע דירה חלופית או פיצוי כספי במקום הדירה הספציפית. מבלי לגרוע מהאמור, נראה שגם בתחום הישובים המאוגדים כקיבוצים יש מקום להערכות ולחשיבה על אופן הטיפול בשיוך הנכסים לעתיד, כאשר מן הסתם יגיעו לידי בירור גם סוגיות של דיני הירושה. במקרים של משקים חקלאיים, חוק הירושה קובע מדרג ספציפי להעברת זכויות "בר רשות". בעניין זה ראוי ללמוד ולאבחן בין המצב במושבים והזכות להורשת משק חקלאי לבין קיבוצים שבהם משטר הזכויות ומעמד היורשים שונה. במושבים – במקרים של משק חקלאי – זכויות "בר רשות" אינן חלק מעיזבונו של חבר האגודה שנפטר ואינן ניתנות להורשה, אלא אם הסכם המשבצת מתיר זאת במפורש. על זאת נוסיף כי תקנות האגודות השיתופיות (חברוּת) תשל"ג־1973, נקבע שהתקנה הדנה בהליך ההכרה ב"בן ממשיך" חלה רק במושב עובדים (ראו תקנה 3א לתקנות הנ"ל). ע"א 6/86 גפטר נ' (גפטר) רזון, פ"ד מב(4) 742 (1989). עמ"ש (מחוזי ת"א) 33450-11-18 פלונית נ' פלוני (נבו 7.4.2020). ביתר המושבים הסכם המשבצת קובע העברת זכויות אלו: לבן/בת הזוג שנותר/ה בחיים, באין בן/בת זוג – לבן ממשיך, ובאין גם בן ממשיך – לפי עקרונות סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה־1965, המעניק עדיפות ליורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק. צוואה יכולה לקבוע זוכה אחד למלוא הזכויות במשק, והוא יהיה עדיף על פני יורשים על פי דין. ראו לעניין זה בפסיקה בעניינם של מושבים המצביעה, גם שם, על אי־בהירות: תמ"ש (משפחה ק' גת) 15802-03-15 פלוני נ' אלמונית (לא פורסם 27.07.2016); תמ"ש (משפחה ירושלים) 58998-02-21 א' ש' נ' ד' ש' (לא פורסם 15.05.2022). ת"א (מחוזי י-ם) 18560-01-23 ששון נ' בית נקופה – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (17.1.2023). ההסדרים החלים על המושבים לסוגיהם אינם חלים על הקיבוצים.

[35] לדיון נרחב בסוגיה ראו רע"א 8226/21 קיבוץ נאות מרדכי נ' שליידר (נבו 27.3.2022). הפסיקה אושרה בדנ"א 2504/22 שליידר נ' קיבוץ נאות מרדכי (נבו 10.8.2022).

[36] סעיף 4.1.1 לנוהל רמ"י מס' B38.02 "שיוך דירה פרטני יח"ד אחת בקיבוץ או במושב שיתופי לפי החלטות 692/751".

[37] עופר שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות פרק 24 (נבו, מהדורה שלישית, 2016).

[38] בכפוף לזכויות רשות מקרקעי ישראל בנכס.

[39] שאלת הזכות להורשה מעוררת לעיתים דיון מקדים בשאלת היקף וטיב זכותו של החבר בדירה, האם ויתר על זכותו בה והאם בנסיבות אלו הוא אכן בעל הזכויות שניתן להוריש. ראו: עניין פלג, לעיל ה"ש 28; ה"פ (מחוזי נצרת) 26058-07-15‏ ‏בית קשת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' נתן‏ (16.06.2019); בע"א 7551/19 נתן נ' בית קשת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (3.1.2022) נדחה הערעור לאחר שנמסרה הודעה כי "הקיבוץ מסכים כי ליורשי משפחת נתן, כמי שהיו חברים ביום הקובע בשנת 2004, יש זכות לקבל מגרש או דירה או חלף, בדיוק כפי שנקבע באותן החלטות, והכל בהתאם להחלטות הקיבוץ שהתקבלו כדין מאז שנת 2004. כלומר, הזכות הבסיסית קיימת. מה שיקרה בפועל זה שלא בטוח שיועברו זכויות בדירה הספציפית הזו או בדירה אחרת. כרגע יש מספיק דירות. הם יוכלו גם לקבל כסף. אין סיבה שהם לא יקבלו נכס בקיבוץ".

[40] ת"א (שלום חיפה) 29638-04-17 אבישי נ' קיבוץ כפר המכבי (לא פורסם 24.10.2020).

[41] תקנה 5 לתקנות שיוך הדירות.

[42] תקנה 11 לתקנות שיוך הדירות. לצד המגבלות הקבועות בתקנות, עשויות לחול על סחירות הזכויות מגבלות נוספות שמקורן בתקנון הקיבוץ, בהחלטות מוסדותיו ובהסדרים החלים מול רשות מקרקעי ישראל.

[43] תקנה 14 לתקנות שיוך הדירות.

[44] הדיונים בהסדרת הזכויות בקיבוצים בדרך של שמירה על המבנה הקהילתי של הקיבוץ לא התמודדו עד כה עם סוגיות הקשורות למצב שבו יורשים יבקשו למכור את זכויותיהם מכוח ירושה לגורמים חיצוניים המבקשים להיקלט בקיבוץ ושאינם מקובלים על הקיבוץ מסיבות כאלו או אחרות. סוגיות אלו עוד יכול שיתעוררו, לרבות במקרים הדומים לפרשה שנדונה בבג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000).

[45] בג"ץ 2037/14 בן אהרון נ' בית הדין הארצי לעבודה (נבו 6.7.2016).

[46] ע"ע (ארצי) 1501/04 בונה נ' פלסים אביזרים בע"מ (נבו 9.1.2005); ע"ע (ארצי) 1091/04 רז נ' מ.ב. תשלובת בניה של הקיבוץ הארצי (בפירוק), 836 (תקדין 7.9.2005). שם נפסק כי על־פי סעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה־1995, חבר קיבוץ הוא במעמד "עובד" של הקיבוץ לצורך החוק כאשר הוא מבצע עבודה במסגרת סידור העבודה בקיבוץ. אולם, כאשר החבר מבצע עבודה במסגרת התקשרות אישית עם מעסיק חיצוני, נחשב הוא "עובד" של המעסיק החיצוני לצורך חוק הביטוח הלאומי. לדיון נרחב בסוגיות אלו ושינויים צפויים לאור ההתפתחות בקיבוצים ראו: עב"ל (ארצי) 66496-09-14 קיבוץ אלומות נ' המוסד לביטוח לאומי (נבו 29.7.2019); עב"ל (ארצי) 74/10 המוסד לביטוח לאומי – כרמי (נבו 30.6.2013).

[47] סוגיית השוויון המלא בשכר הייתה שנויה במחלוקת בשנותיה הראשונות של דגניה א, אם הקבוצות והקיבוצים. בין היתר הייתה מחלוקת בנוגע לשוויון בשכרן של הנשים, בהשוואה לגברים. ממסמכים שונים עולה ששמואל דיין, אביו של משה דיין, טען שאם לתינוק אינה זכאית לשכר שווה לזה של הגברים היות שהאימהות שוללת חלק מזמן ויכולת עבודתה. עמדתו לא התקבלה. על הדיון בסוגיה ראו בספרה של סמדר סיני מרים ברץ, דיוקנה של חלוצה 36-37 (הוצאת יד טבנקין, תשס"ג).

[48] נתן אלתרמן "אנשי עליה שניה" ספר התיבה המזמרת בית חמישי ושישי (הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב, תשי"ח).

[49] סוגיה סבוכה שנדונה בעניינם של מושבים המאוגדים באגודות שיתופיות ראו: בג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (נבו 18.12.2010). הדיון שם עוסק באמצעי ייצור באגודות שיתופיות מושביות. עם זאת הנושא נוגע, בשינויים המתאימים, גם להליכי השינוי בקיבוצים. ראו גם בהקשר להקצאת קרקעות לבניה את ההחלטה בעניין זלצמן, לעיל ה"ש 20.

[50] ההדגשות במקור. יונתן זקס הבית שאנו בונים ביחד, בנייה מחדש של החברה 6 (ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2024).