מבוא

ראובן – צרכן פשוט המשתייך לקבוצה קטנה ואקסקלוסיבית העונה לשם "נוּדְנִיקִים" – רוכש מהיצרן, ״סלולר בע״מ״, מכשיר סלולרי חדש. הימים חלפו־עברו ולתדהמתו של ראובן, המכשיר שרכש מייצר תקלות פנימיות עת יוצאת גִּרסה חדשה של המכשיר לשוק.[1] ראובן מעלה פוסט, בכל הרשתות החברתיות שברשותו, הקורא למרד צרכני. היצרן, שחושש מנזק מוניטיני בדמות אובדן הזדמנויות עסקיות, מאמץ אלגוריתמים המבוססים על Big Data ומערכות ניבוי התנהגות (AI) שיסעו באיתור מוקדם של אותם "נודניקִים" – כדי לקנות את "שתיקתם״ בטרם יפיצו את תסכולם במרשתת.

תיאור הדברים הזה מעורר שני וקטורים קוטביים: האחד, מנגנון שוקי של פיקוח חברתי, שמבטא את יכולתם של הצרכנים למשטר ולהכווין התנהגויות של יצרנים.[2] השני, האינטרס של היצרן, המעוניין לדלל את כוחות השוק, לגדר את חופש הביטוי הווירטואלי, ובכך למזער את הסנקציה המוניטינית. וקטורים אלו, מקבלים משנה תוקף כאשר בתווך ביניהם ניצבות רשתות חברתיות וטכנולוגיות מתפרצות. מתח אינהרנטי זה חושף קשת רחבה של שאלות. נצמצם אותן לעיקריות שבהן. בראש ובראשונה, ישאל השואל: במה נבדלת הסנקציה המוניטינית מן הסנקציה המשפטית ומה תפקידן של הרשתות החברתיות בעיצובה? על זה יוסף לשאול השאול: האם הפיקוח החברתי בעידן המסומן בהתקדמות טכנולוגית יכול להימצא כיעיל יותר מן הפיקוח המסורתי? ואילו כך הם פני הדברים, אז מסתמא יקשה עלינו השואל קושיה נוספת: מהן גבולות הביקורת הצרכנית במרשתת מחד גיסא, ומהן גבולות השימוש בטכנולוגיות מתפרצות מצד היצרנים מאידך גיסא? אדון בשאלות לפי סדרן.

א. הפיקוח המוסדי והסנקציה המוניטינית

תחילה, מושכלות ראשונים. זרימת המידע בעידן הטכנולוגי הוא אבן השתייה של השחקנים בשוק. לפיכך האפקטיביות של סנקציה מוניטינית היא בעיקרה פונקציה של מידע: האם יופץ למרחוק ויגיע למסה קריטית של בעלי עניין (stakeholders) באופן שיוביל לאובדן הזדמנויות עסקיות עבור היצרן. אובדן זה הוא הסנקציה המוניטינית.[3] במאמר מוסגר יוער כי הסנקציה המוניטינית עשויה לעלות על הסנקציה המשפטית הישירה, מפני שבעוד שהאחרונה מתוחמת בעלות מוגדרת, הראשונה מתבטאת בנזק מופשט, ארוך־טווח, ומוחמרת במיוחד בעידן הפיקוח החברתי המאופיין בעלית קרנן של רשתות חברתיות. מטעם זה יעדיף לעיתים היצרן לשאת מראש בעלות המשפטית (קנס או פשרה), ובלבד שיימנע מהליך חשיפת מידע ופיקוח ציבורי הכרוך בסנקציה מוניטינית שעלותה גבוהה יותר.[4]

על רקע זה – ומתוך ההבנה כי למידע תפקיד אינהרנטי ביצירת הרתעה מוניטינית התורמת להכוונת התנהגות שוקית יעילה – ניתן לזהות שני שחקנים, ״מתווכי מידע״, החיוניים לקיומה של מערכת אקולוגית זו. האחד, ההליך המשפטי (כחלק מהפיקוח המוסדי), והשני הוא הצרכן ״הנודניק״ ברשת החברתית (כחלק מהפיקוח החברתי). במאמר זה אתמקד בצרכן הפועל ברשת החברתית, אך על מנת שהדיון לא יצא חסר אצביע על חולשותיו של הפיקוח המוסדי בהקשר הנדון, שהן גם אלו המדגישות את הצורך בפיקוח חברתי-צרכני, אפקטיבי ו״מקליד״, המתרחש הלכה למעשה במרחב המקוון.

יסוד מוסד הוא כי ההליך המשפטי מעצב את הסנקציה המוניטינית על ידי כך שהוא מייצר זרימת מידע – דרך גילוי מסמכים וסיקור תקשורתי – לכלל בעלי העניין (לאמור: Top-Down). דא עקא, ההליך המשפטי מושתת על אכיפה פרטית, ותלוי בכך שהצרכן יתבע וייכנס בשערי בית המשפט. אלא שלא בטוח שכך יקרה בהקשר דנן, בין משום שהצרכן, ברגיל, מצוי בנקודת נחיתות מובנת (א־סימטריה במידע ופערי כוחות), ובין משום שהצרכנים סובלים מבעיה של טפילות (״האחר יגיש״) ואדישות רציונלית.[5] אף במכשיר התובענה הייצוגית אין כדי למרק את הבעיה, שכן המעבר מהפרוזדור (הגשת הבקשה) אל הטרקלין (ניהול התביעה לגופה) כרוך ברף סינון משמעותי בדמות אישור בית־המשפט, שללא מידע פנימי יהיה קשה לתובע לעבור.[6] לכך נלוות העובדה שגם שהאכיפה – הפלילית או הרגולטורית – על ידי רשויות המנהל, מצויה באוזלת יד ורחוקה מלהיות אופטימלית.[7] על תובנות אלו נוסיף כי ליצרן אין תמריצים אופטימליים לתת גילוי מידע בעייתי מראש – בין אם מתיעדוף המוניטין של נושאי המשרה, ובין אם מביא בחשבון את הסנקציה המוניטינית במונחי ערך הזמן הנוכחי שלה. הנה־כי־כן, נסיבות אלו פוגעות בשטף המידע, יוצרת תת־אכיפה, והופכות את הסנקציה המוניטינית לפלסתר. נוכח קשייו המובנים של הפיקוח המוסדי שזה עתה הוצגו; ומאחר שליצרנים יכולות להכווין את ההליך המשפטי, לסיימו בשלב מוקדם, ואף לעמעם את שטף המידע שמתגלע לבעלי העניין – יוצא, אפוא, כי נוכחותו של השחקן השני במערכת – ה״נודניק״ הפועל ברשת החברתית – מקבלת משנה־תוקף כמנגנון פיקוח חברתי אלטרנטיבי, המניע את הסנקציה המוניטינית מלמטה למעלה (bottom-up) ומייצר החצנות חיוביות ביחס לצרכנים פסיביים.[8]

ב. הפיקוח החברתי בעידן הדיגיטלי

סוד גלוי הוא כי מערכות טכנולוגיות משמשות קרקע פורייה להפצת מידע ולמעשה אחראיות לחלוקת העושר והמידע בחברה בצורה שונה מבעבר. פלטפורמות מקוונות, ובפרט רשתות חברתיות, הפכו לבמה המרכזית שבאמצעותה בני אדם מבינים את העולם ומשמעים את קולם – ולא בכדי זכו לתואר ״הנפט החדש״.[9] רשתות חברתיות אלו משמשות לחם חוקו של הצרכן הקטן במלאכת משטור היצרנים. כך, למשל, מחקרם של אנדרסון ומגרודר מראה כי צרכנים פסיביים נעזרים בביקורות המופיעות במרשתת, בדגש על רשתות חברתיות, בטרם יקבלו החלטת רכישה.[10]

מחקרם של אנדרסון וסימסטר מוסיף קומה משלו ומצביע על החשיבות האינטרינזית של הביקורות הצרכניות בעיצוב הסנקציה המוניטינית כפי שזו הוגדרה לעיל.[11] זאת ועוד, איכות המידע שמופץ, דהיינו אותה חוויה אישית של המשתמש מהמוצר לרוב נתפסת כאמינה ויש בה כדי להשפיע על תגובות השוק כלפי המוצר, אם כי היא עשויה להיות מוטת ולייצר תגובת יתר – נקודה שתועלנה בהמשך. וזה המקום להודות: מספרם של הצרכנים האקטיביסטים, אלו שיפנו למקלדת, אינו רב, ועל כן מבחינה חברתית מצרפית אין לאפשר ״הכחדה״ שלהם על ידי מערכות טכנולוגיות מנטרות, בשים־לב לתפקיד הכה חשוב שהללו מהווים כחלק מעיצוב ההרתעה והפיקוח החברתי. על־מנת להבין את האמור בצורה יותר מדוקדקת יש לפנות למחקרים אמפיריים, כגון זה של שיפמן, אשר מצביע כי רק 10% מהצרכנים המאוכזבים מהמוצר או אלו הסבורים כי הוא אינו עומד בתקן הנדרש יפנו לרשת החברתית ויספרו את שעל ליבם.[12]

אומנם נתון זה נמוך למדי, אולם עניין לנו בשחקנים חוזרים, כאלו ששולטים ברשתות החברתיות ומשתפרים מעריכית (אקספוננציאלית) בתיווך המידע לצדדים שלישיים. אמת, קצב ההתפשטות של ״עיתונאות אזרחית״ ברשתות החברתיות עולה לאין שיעור על קצב הפצת המידע בערוצי התקשורת המסורתיים, הנתונים למנגנוני בקרה ופיקוח פנימיים וחיצוניים. בעוד שערוצי התקשורת הממסדיים כפופים למערכות רגולטוריות ולסינון אינפורמציה שעשויים לעכב או אף למנוע פרסומן של ביקורות צרכניות. פרסום ברשתות החברתיות אינו מוגבל בפיקוח דומה, ומגיע לחשיפה גלובלית נרחבת תוך שעות ספורות. כך למשל, על פי דו״ח של מרכז Pew, פוסט ביקורתי ברשת X (טוויטר) עשוי לזכות ליותר מ־1,000 שיתופים תוך פחות משעה.[13] מציאות זו, בנתון לחולשתו של הפיקוח המוסדי, יוצרת תשתית אלטרנטיבית יעילה להנגשת והפעלת הסנקציה המוניטינית כלפי יצרנים בעידן הדיגיטלי.

לאור התשתית התאורטית והאנליטית שהוצגה לעיל, ניתן לגרוס כי כניסתן של הרשתות החברתיות לארגז הכלים המצוי תחת אמתחתו של הצרכן האקטיביסט (ה״נודניק״) משמש בשורה חיובית ומבורכת כשלעצמה. ברם, דיון ביקורתי ושלם מחייב להפנות זרקור כפול: תחילה פנימה – אל עבר קשיים מובנים הנובעים ממאפייני הצרכנים עצמם וממגבלותיה של הביקורת הצרכנית ברשת החברתית; ולאחר מכן החוצה – אל האתגרים החיצוניים הגלומים באימוץ טכנולוגיות מתפרצות ואלגוריתמים מבוססי Big Data מצד היצרנים.

ג. האתגר הרגולטורי בעידן הטכנולוגי

תחילה, נפנה מבטנו למישור הפנימי. ראשית, וזה העיקר, הטיות בעיצוב המידע. הביקורת הצרכנית שמופצת ברשת החברתית מבוססת על הבנה של ״מה קרה״ – קרי תיאור סובייקטיבי של תוצאות הפגם – אולם היא לוקה לעיתים בגוזמאות ונעדרת ממנה הבנת ה״איך קרה״ – דהיינו מידע הפנים שהיה ברשות ההנהלה הבכירה.[14] קושי אפיסטמי זה, מוביל בתורו להעצמתן של הטיות קוגניטיביות, ובראשן הפצת מידע כוזב (Fake News) ואפקט העדר (״מלכודת קליקים ושיתופים״ במרשתת על ידי משתמשים), באופן שמציב את המנגנון של הסנקציה המוניטינית כחשוף לטעויות. טעויות אלו משתקפות בתגובת יתר או חסר של השוק.

בספרות יש דוגמאות למכביר. כך, למשל, מכירותיה של חברת הרכב Audi צנחו בחדות בעקבות פרסומים על תקלות בדוושת הגז. אלא מאי? ברבות השנים התברר כי לא הייתה תקלה, והתאונות נגרמו עקב טעויות אנוש.[15] מקרה נוסף, והפעם בתחום התופעה, הוא ציוץ ברשת X (טוויטר) בנוסח: "don’t fly British Airways – they can't keep track of your suitcase". הציוץ הכה גלים והוביל לעשרות ביטולים. אולם גם הפעם, לאחר שהים נח מזעפו, התברר כי היו אלו שביתות שקטות של עובדי תחזוקה בשדות תעופה מקומיים שהובילו לאובדן המזוודת.[16] הנה־כי־כן, בשני המקרים הצרכנים בשוק ״הענישו״ ו"הרשיעו״ על עבירות שליצרנים לא עוול בכפן תוך כשל מוניטיני בהכוונת השוק. זאת ועוד, אותן הטיות קוגניטיביות מבוססות על־פי הספרות ההתנהגותית על "טעות ייחוס הבסיסית" שלפיה ה״נודניק״ (מתווך המידע) והצרכן הפסיבי (קולט ומעבד המידע) נוטים לייחס, א־פריורית, תוצאות רעות לכוונות רעות של מבצעי הפעולה.[17]

נטייה זו יכולה להוליך למדרון חלקלק בה הביקורת הצרכנית תהפוך לכדי ביוש בבחינת אד־הומינם. הסנקציה המוניטינית ככלל, כסנקציה חברתית הנשענת על האינטרס הצר של שחקני השוק, שונה מסנקציית הביוש המוסרית שמייצרת נידוי או רגשות אשם; אם תרצו ניתן לראות בה ככזו החוסה תחת ה״ביוש החיובי״ שאין לצננו אקס־אנטה.[18] ודוק: קו התפר בין ביקורת לגיטימית שמשרתת את הסנקציה המוניטינית, לבין כזו העולה כדי ביוש שלילי הצבוע בפרסונליזציה מכפישה שלא תזכה להכשרה גם בשם חופש הביטוי, הוא קו דק שיש שיוסדר במסגרת פרק המדיניות שתעוצב להלן.

משעמדנו על הקשיים במישור הפנימי, נעבור עתה למישור החיצוני – היצרנים והטכנולוגיות המתפרצות העומדות לרשותם:

ראשית, יחסי יצרן ורשת חברתית. הביקורת של הצרכן ה״נודניק״ אינה נכתבת בחלל ריק. היא נכתבת למעשה בפלטפורמות (רשתות חברתיות) שהן חלק מקונצרן חברות רחב יותר שמקיים מערכות יחסים מסחריות שמעצם טיבם וטבעם מולידות יחסי ״תן וקח״. לפיכך, רשתות חברתיות – שהן גוף עסקי לכל דבר שמוכר שטחי פרסום – יתקינו מערכת בקרה שתהא מופקדת על זיהוי ביטויים הפוגעים במוניטין של יצרנים המהווים שותפים עסקיים, להבדיל מיצרנים אזוטריים. מצב זה עלול ליצור אפקט מצנן של חופש הביטוי, אשר אינו תלוי בעוצמת הפגיעה הגלומה בביטוי כשלעצמו, אלא בזהותו ובמעמדו של מושא הביקורת.[19] כמו כן, היצרן, בשיתוף עם הרשתות החברתיות, יכול להגביל את הסנקציה המוניטינית גם לאחר שהמידע רץ במרשתת, על-ידי "כּיכּוב" במדורי ESG.[20]

שנית, וזה העיקר, הטמעת מאגרי Big Data וטכנולוגית חיזוי התנהגות. יהיה זה בבחינת למותר לציין כי איסוף ועיבוד המידע על הרגלי צריכה, לצד הסיכון לזליגת מידע והתקפות סייבר, פוגעים באוטונומיית הצרכן כאחד ממופעה של הזכות פרטיות ואף עשויים לגרום להפליות על רקע סוציו־אקונומי.[21] על כן, בענייננו, נבכר דווקא בעיות מסוג אחר והן: השפעות נגטיביות על צדדי שלישיים שאינם חלק מהעסקה הצרכנית. כפי שכבר נוכחנו להיווכח, תלונה של צרכן בודד ברשת החברתית יכולה להפוך ויראלית ולהתניע סנקציה מוניטינית ולסיכון בצניחת מחיר המניה.[22]

הדרך למזעור הסיכון כגון דא עוברת דרך פילוח ההסתברות – הנעשית על-ידי מערכות big-data analysis – שצרכן מסוג מסוים יפרסם ביקורת שלילית במרשתת.[23] ויובהר: שימוש טכנולוגי שיאפשר לזהות את ה״נודניקים״ מראש, יחליש את ההרתעה, יימנע הפצת מידע שלילי ויוצר שיווי משקל בעיתי ביחסי הכוחות. באופן קונקרטי: היצרנים יוכלו להימנע ממכירה לאותו צרכן, לחלופין למכור לו מוצר טוב יותר, ולחילופי חילופין לקנות את שתיקו בטרם תלונתו תישמע למרחוק. אמת, התפתחות טכנולוגית זו טובה ליצרנים משום שהיא מאפשרת לדלל את הסנקציה המוניטינית; היא גם טובה ל״נודניקים״ עצמם שעל־פניו יזכו לתנאי שירות משופרים – אך אין מדובר ביעילות פרטו, שכן כחלק מהעוגה המצרפית יש להביא בחשבון את כל יתר הצרכנים.

במילים אחרות, המידע האיכותי והאינפורמטיבי שמיוצר על ידי הצרכן האקטיביסט לא ייפול על אוזניים כרויות, דבר שבתורו ייצר החלטות פחות מושכלות מצד יתר הצרכנים. זאת ועוד, ואם ברווחה מצרפית עסקינן, כניסתן של טכנולוגיות בספקטרום בו אנו עוסקים עשוי דווקא לפגוע באיכות המוצר, וזאת בשונה מהדעה הרווחת לפיה המערכות משפרות את ההגינות והיעילות.[24] ודוק: תדמית ואיכות הם שני וקטורים הנעים יחד כחלק משימור המוניטין. כאשר התדמית הופכת פחות חשופה לביקורת כך גם התמריץ להשקיע במוצר. יתרה מזאת, ריכוזיותן של טכנולוגיות מתקדמות אלו בידי יצרנים עתירי משאבים עלולה לשמש חסם כניסה ממשי לשוק, לפגוע בתחרות החופשית, ובכך להוביל לעליית מחירים ולצמצום הגיוון הצרכני.[25]

למען שלמות התמונה יוער כי הסדרה רגולטורית ראויה לשמה צריכה לאזן כדבעי בין מכלול האינטרסים של שלושת השחקנים בענייננו, שלכאורה ניצבים איש לעומת רעהו: הצרכנים, הרשתות החברתיות והיצרנים. למעשה, אין מדובר באיזון טכני גרידא, שכן כל אחד מהשחקנים מבקש למשוך את השמיכה המשפטית לעברו: הצרכן חותר להגנה רחבה ולביסוס כוחו בשוק המידע; הפלטפורמה חפצה במרחב פעולה אוטונומי ובצמצום חבות משפטית; ואילו היצרן מבקש להבטיח יציבות עסקית תוך מניעת פגיעה עודפת במוניטין.

דברי סיום

מפאת קוצר היריעה לא אוכל לגולל תאוריה ריגורוזית שתשמש יתד ופינה לעיצוב מדיניות מאוזנת ואותיר זאת לעת מצוא, אולם דומה כי החתירה אחר פתרון מוצלח טעונה, כברגיל, איזון אינטרסים.[26] ואל יקל הדבר בעינינו: קולמוסים רבים נשברו על־אודות "הפתרון האופטימלי", כזה שיהיה מאוזן דיו ובד־בבד גם בר־קיימא. בצדק נאמר כי: "no solution is perfect".[27] מכל מקום, פתרון משפטי "טוב" צריך שיהא לא רק מוצדק קונספטואלית, אלא גם ישים אופרטיבית.[28]

אחתום ואומר כי לא ניסיתי – אף לא התיימרתי – לייצר קריאת כיוון ל״קיפאון טכנולוגי״, שכן כניסתן של טכנולוגיות ואלגוריתמים מבוססי Big Data טומנות בחובן תועלות רבות שאינן נוגעות במישרין לסוגיה מושא רשימה זו.[29] מטרתי הייתה צנועה יותר: הנחת קווי מתאר עקרוניים לחשיבות הפיקוח החברתי־צרכני ברשתות החברתיות ולתועלת הגלומה בסנקציה המוניטינית.

אזכור מוצע: עומר חרמוני "בלחיצת כפתור אחת – עיצוב הסנקציה המוניטינית כלפי יצרנים בעידן הרשתות החברתיות" רשות הרבים – מאמר ביכורים ב 367 (התשפ"ה)

* המאמר זכה במקום הראשון בתחרות הכתיבה של הפורום הישראלי למשפט וחירות לסטודנטים למשפטים ע״ש ינאי כהן ז״ל לשנת תשפ״ה, בנושא "משפט ותקשורת – היבטים משפטיים רחבים".

[1] Roy Shapira, Consumerist Waste: Looking Beyond Repair, 122 Mich. L. Rev. 1161 (2024). רועי שפירא ״משפט ומוניטין: כיצד ההליך המשפטי מכתיב סנקציות מוניטיניות״ משפט ועסקים (2019).

[2] Yonathan Arbel & Roy Shapira, Theory of the Nudnik: The Future of Consumer Activism, 73 Vand. L. Rev. 929 (2020).

[3] Roy Shapira, Law and Reputation: How the Legal System Shapes Behavior by Producing Information, 61, 65 (2020).

[4] מיכל אלברשטין ״צדק מהיר מול צדק נשגב: אנטומיה של יחסי פרקטיקה ותאוריה ביישוב סכסוכים״ עלי משפט ט 85 (2011).

[5] על בעית הטפילות ובעיית האדישות הרציונלית ראו כללי: Robert C. Clark, Corporate Law, 392-393 (1986).

[6] אלון קלמנט ״גבולות התביעה הייצוגית בעוולות המניות״ משפטים לד 301, 317-331 (2004).

[7] הלל סומר "רימון יד שנצרתו שלופה – האמנם?! עשור לתובענה הייצוגית הצרכנית" דין ודברים א 347, 351 (2005).

[8] Cruz & J. Hinck, The Inability of an Informed Minority to Correct for Imperfect Information, 47 Hastings L.J. 635 (1996).

[9] Jonathan Vanian, Why Data Is the New Oil, Fortune (12.6.2016).

[10] Michael Anderson & Jeremy Magruder, Learning from the Crowd: Regression Discontinuity Estimates of the Effects of an Online Review Database, Econ. J. 957 (2012).

[11] Eric T. Anderson & Duncan I. Simester, Reviews Without a Purchase: Low Ratings, Loyal Customers, and Deception, 51 J. Marketing Res. 249 (2014).

[12] Leon G. Schiffman & Joseph Wisenblit, Consumer Behavior, 421 (11th ed., 2014).

[13] Pew Research Center Social Media: Reach and Impact of Consumer Complaints on Twitter. Pew Research Center Internet & Technology (2018).

[14] חמי בן נון ״הטיות קוגניטיביות והחלטות שיפוטיות – אינטואיציה וחשיבה סדורה במלאכתו של השופט״ שערי משפט ה 177, 207-225 (2009).

[15] Peter W. Huber, Galileo's Revenge: Junk Science in the Courtroom, 57-74 (1991).

[16] Angry Traveler Pays Big Bucks For Tweet, CNN Money. https://perma.cc/73JT-PVXK.

[17] Donald Lange, Peggy M. Lee & Ye Dai, Organizational Reputation: A Review, 37 J. Mgmt. 153, 173 (2011).

[18] איריס בראון (הויזמן) ״ביוש מפוקח ומבוקר: ״המשפט העברי בן זמננו אל מול אתגר הרשתות החברתיות״ דיני ישראל לג 21-54 (2020).

[19] יובל קרניאל ״חופש הביטוי באינטרנט״ עלי משפט א 163, 167 (2000).

[20] ESG (Environment, Social, Governance) הוא מדד בין־לאומי להערכת אחריות תאגידית, הכולל פרמטרים סביבתיים, חברתיים וממשליים. "מדורי ESG" מתייחסים לפרסומים או לדירוגים תקשורתיים המציגים חברות בהתאם למדדים אלו, ומשמשים לעיתים ככלי יחצני לשיפור תדמית ציבורית. ראו למשל, עלי בוקשפן ״הוגנות תאגידית ומטרת החברה בראי הכלכלה ההתנהגותית״ משפט ועסקים כט 412 (2024).

[21] דן חי ״פרטיות וטכנולוגיה בישראל״ טכנולוגיות מתפרצות (עורכים: ליאור זמר, דבר גרינבאום, אביב גאון, 2022).

[22]. Eddie Wrenn, YouTube Hit After United Airlines Breaks His Guitar… and Shares Plunge 10%, Daily Mail (July 24, 2009). https://bit.ly/3hEpQay.

[23] Ariel Porat & Lior Jacob Strahilevitz, Personalizing Default Rules and Disclosure with Big Data, 112 Mich. L. Rev. 1417, 1434-1438 (2014).

[24]Wagner & Eidenmüller, Down by Algorithms? Siphoning Rents, Exploiting Biases, and Shaping Preferences, Chi. L. Rev. 581 (2019).

[25] אלעד סלומינסקי ואיתי פלדור ״עילת הקשירה בדיני התחרות: היבטים קוגניטיביים והתנהגותיים״ משפטים נ (תשפ״א).

[26] ליאור זמר "העסקה החברתית בזכות יוצרים" משפטים מו 297, 300-301 (2017).

[27] Sarah Reis, Toward a "Digital Transfer Doctrine"? The First Sale Doctrine in the Digital Era, 109 Nw. U. L. Rev. 173, 205 (2015).

[28] אריאל פורת "איל זמיר וברק מדינה משפט, כלכלה ומוסר״ (הוצאת אוקספורד)" משפטים מא 415, 438 (2018).

[29] ליאור זמר, דב גרינבאום ואביב גאון ״פתח דבר – מחשבות על היחס הראוי בין משפט וטכנולוגיה״ טכנולוגיות מתפרצות: אתגרים בדין הישראלי (ליאור זמר, דב גרינבאום ואביב גאון, 2022).