מבוא

בעקבות חיסולו של מנהיג חמאס, איסמעיל הנייה, ב־31 ביולי בפיצוץ בטהרן, המנהיג העליון של איראן ובכירים נוספים במשטר איימו שוב ושוב לתקוף את ישראל, בטענה שהיא אחראית לפעולה.[1] מנהיגי עולם, מארצות הברית ועד רוסיה, קראו לאיראן למתן את תגובתה – מחשש להסלמה נוספת במזרח התיכון – ללא הצלחה יתרה.[2] ב־1 באוקטובר תקפה איראן באמצעות כמאה ושמונים טילים בליסטים את ישראל.[3] הפעולה נומקה על ידי גורמים איראניים רשמיים כתגובה לחיסול הנייה, כמו גם להריגתו של מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה והגנרל האיראני נילפורושאן,[4] שנהרג לצידו במתקפה ישראלית על מפקדת חיזבאללה ברובע הדאחִיֶיה של ביירות ב־27 ספטמבר.[5] עתה העולם ממתין לתגובה צבאית ישראלית, שהובטחה כי תגיע.[6]

השתלשלות אירועים זו מעלה שאלות בדבר תפקידו של המשפט הבין־לאומי במניעת הסלמתם של סכסוכים. טרם התקיפה האיראנית האחרונה פרסמתי מאמר באתר האמריקאי Lawfare לפיו טענתה של איראן שהזכות להגנה עצמית מתירה לה לתקוף את ישראל רעועה מאוד.[7] המאמר הנוכחי מבוסס על הניתוח במאמרי הקודם, בתוספת התייחסות להנמקות החדשות שהעלתה איראן בעקבות חיסול נסראללה ונילפורושאן.

א. הכלל הבסיסי והיוצא מן הכלל

סעיף 2(4) במגילת האו"ם – ככל הנראה הכלל המרכזי במגילה – אוסר על מדינה לאיים או להשתמש בכוח נגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של כל מדינה אחרת.[8] ראוי לציין כי מדינה אינה צריכה להשתמש בכוח כדי להפר את המגילה – האיום עצמו עלול להוות הפרה.

היוצא מן הכלל החשוב להוראה זו נמצא בסעיף 51 של מגילת האו"ם, הקובע כי שום דבר במגילה זו אינו גורע מהזכות הטבעית (או הטבועה) של מדינה להגנה עצמית אם מתרחשת נגדה מתקפה חמושה.[9] איראן עשתה שימוש בסעיף 51 כדי להצדיק את איומיה בעקבות מותו של הנייה: שגריר איראן באו"ם, טען במכתב למועצת הביטחון, כי מדובר ב"מעשה תוקפנות כנגד ריבונותה ושטחה" של איראן על ידי ישראל, בהפרת סעיף 2(4) למגילת האו"ם וכי "הרפובליקה האסלאמית של איראן לא תהסס לממש את זכותה הטבועה להגנה עצמית, המובטחת בסעיף 51 של מגילת האומות המאוחדות ולהגיב בצורה החלטית ומהירה".[10] עם זאת, ליוצא מן הכלל הזה על האיסור להשתמש בכוח יש כמה סייגים. ראשית, הוא דורש שהמתקפה תהיה ניתנת לייחוס. שנית, יש לעמוד בסף הגבוה של "מתקפה חמושה". שלישית, התגובה חייבת להיות הכרחית ומידתית; ולבסוף, פעולות גמול, נקמה וענישה אסורות. לטענה שאיראן נמצאת כבר בסכסוך מזוין מתמשך נגד ישראל יש פוטנציאל מוגבל לעקוף את הסייגים הללו.

ב. ייחוס אחריות

מדינה המבקשת לעשות שימוש בכוח לפי סעיף 51 חייבת תחילה להוכיח שהמדינה נגדה היא מבקשת לפעול אחראית למתקפה. למרבה האירוניה, עיקרון זה נקבע על ידי בית הדין הבין־לאומי לצדק (ICJ) כאשר הוא קיבל את טענתה של איראן נגד ארצות הברית בפרשת מתקני הנפט (2003).[11] האיראנים תבעו פיצויים מארצות הברית בשל הרס מתקני נפט ימיים על ידי חיל הים האמריקאי. האמריקאים טענו כי המתקפות בוצעו כהגנה עצמית מפני תקיפות איראניות קודמות – הנחת מוקשים ימיים שפגעו בספינות אמריקאיות וירי טיל שפגע במכלית שהניפה דגל אמריקאי בנמל כווית, פעולות שהאיראנים הכחישו אחריות עליהן. בית הדין קָבע כי הנטל להוכיח אחריות איראנית למתקפות מוטל על המדינה הטוענת להגנה עצמית – ארצות הברית – וכי היא לא עמדה בנטל זה.[12]

במקרה חיסול הנייה, איראן לא עמדה, לפי שעה, בנטל זה. ישראל לא קיבלה אחריות על הריגתו של הנייה והאיראנים עצמם התמהמהו בפרסום תמונות מזירת האירוע, בית הארחה המופעל על ידי משמרות המהפכה. למעשה, האיראנים שינו את גרסתם לאירוע מספר פעמים. תחילה, טענו, כי המתקפה בוצעה על ידי טיל שנורה מחוץ לגבולות איראן.[13] לאחר מכן, מקורות רשמיים איראניים טענו כי מטען חבלה הוברח לבית הארחה בחשאי חודשיים לפני הפיצוץ על ידי אנשי כוח האבטחה של משמרות המהפכה שגויסו על ידי המוסד.[14] לבסוף (בינתיים), משמרות המהפכה טענו בהצהרה, המבוססת על "חקירות ומחקר שנערכו", כי חימוש לטווח קצר עם ראש נפץ במשקל שבעה קילוגרם הרג את הנייה.[15] לכך ניתן להוסיף התבטאות של בכיר חמאס חאלד משעל, בראיון שנתן לאחרונה לערוץ קטארי, לפיה איראן עצמה היא שחיסלה את הנייה.[16]

לאור עובדות אלו, קשה לראות כיצד איראן עומדת בנטל ההוכחה הנדרש כדי לטעון להגנה עצמית. עם זאת, גם אם איראן תצליח להוכיח אחריות של ישראל, היא עדיין נדרשת לעבור מספר משוכות על מנת לבסס את טענתה, שהראשונה שבהן דורשת בחינה של הגדרת "מתקפה חמושה".

ג. האם מדובר ב"מתקפה חמושה"?

בעוד שהאיסור הבסיסי הוא על "שימוש בכוח" נגד מדינה אחרת, הזכות להגנה עצמית ניתנת רק אם אירעה "מתקפה חמושה" (armed attack). הדעה המקובלת היא שמדובר בסף גבוה יותר; בפרשת ניקרגואה (1986) קבע בית הדין הבין־לאומי לצדק שרק "הצורות החמורות ביותר של שימוש בכוח" ייחשבו בתור "מתקפה חמושה".[17] בית הדין הבין־לאומי לצדק הוסיף ופירט באותו מקרה ש"מתקפה חמושה" היא מתקפה בעלת "היקף והשפעות" משמעותיים ולא "תקרית גבול גרידא". לדוגמה, כאשר מדינה מספקת נשק למורדים במדינה אחרת, זו עשויה להיות הפרה של האיסור על התערבות בענייניה הפנימיים של מדינה (ואף איום בלתי חוקי בשימוש בכוח), אך פעולה זו אינה מהווה "מתקפה חמושה".[18] במילים אחרות, לא כל הפרה של ריבונות המדינה נחשבת למתקפה חמושה; ואכן, סעיף 51 אפילו לא מזכיר את המילה "ריבונות".

ועדת התביעות אריתריאה־אתיופיה משנת 2005 הלכה אף רחוק יותר מן המקרה בפרשת ניקרגואה, וקבעה כי "עימותים מקומיים בגבול בין יחידות חי"ר קטנות, גם כאלה הכרוכים באובדן חיים, אינם מהווים מתקפה חמושה לצורך המגילה".[19]

היקפה המדויק של "מתקפה חמושה" עודנו שנוי במחלוקת. מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 החלה במתקפת חיזבאללה על סיור צה"ל לאורך הגבול, שבו נהרגו שלושה חיילים ושניים נוספים נחטפו, בעוד שחיזבאללה ירה בו זמנית מטחי ארטילריה כבדים לתוך ישראל. בנסיבות אלה, מלומדי המשפט הבין־לאומי החזיקו בעמדות שונות: קניזארו סבר שזו, כשלעצמה, אינה "מתקפה חמושה".[20] לעומתו שמיט סבר אחרת.[21]

האם העובדה שגנרל איראני נהרג בפעולה הופכת אותה ל"מתקפה חמושה" על איראן? התשובה לכך שלילית. […] ישראל מצויה במלחמה עם חיזבאללה בלבנון. אם גנרל איראני נפגע במסגרת תקיפה ישראלית על מפקדה של חיזבאללה בלבנון, אין הדבר מצביע על כוונה מיוחדת לתקוף את איראן. מסקנה זו נכונה, בין אם ישראל ידעה על נוכחותו של הגנרל האיראני ובין אם לא ידעה עליה. אין לישראל חובה כלשהי לחוס על חייו של איש צבא זר המצוי במפקדה של ארגון טרור הנלחם בה לצד מנהיג ארגון הטרור.

בקביעה האם חיסולו של הנייה מהווה מתקפה חמושה, יש לשקול את נסיבות המקרה הספציפיות. אולי הרכיב המשמעותי ביותר של האירוע הוא העובדה שרק הנייה ושומר ראשו נהרגו. אומנם אפשרי שהריגתם של שני אנשים תיחשב כ"מתקפה חמושה", אך אין הדבר חף מספק. הפיצוץ לא הרג אזרחים או אנשי צבא איראניים, אלא את ראשו של ארגון טרור זר, הנמצא במלחמה עם ישראל, שהיה באותה עת באיראן. ניתן לטעון כי המעשה מפר את ריבונותה של איראן, אך כאמור, הפרת הריבונות כשלעצמה אינה מהווה מתקפה חמושה.

קביעה נוספת מפרשת מתקני הנפט של בית הדין הבין־לאומי לצדק רלוונטית לבירור האם הריגתו של הנייה עומדת ברף ל"מתקפה חמושה" – בית הדין קבע, כי מכיוון שפעולת הנחת המוקשים נעשתה בזמן שאיראן הייתה במלחמה עם עיראק, לא ניתן לקבוע שהם הונחו בכוונה מיוחדת לפגוע בכלי שיט אמריקאים.[22] במילים אחרות, לא מספיק שיהיה קשר סיבתי־פיזי בין פעולות התוקף לכאורה ובין הפגיעה בצד הנפגע. בהיעדר כוונה מיוחדת לפתוח במתקפה חמושה נגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של המדינה הנפגעת, הזכות להגנה עצמית אינה חלה.

במקרה חיסול הנייה, הנסיבות אינן מצביעות על "כוונה מיוחדת" לפגוע באיראן. הכוונה הסבירה יותר הייתה לנצל את נוכחותו של מנהיג אויב על אדמת איראן לפעולה ממוקדת נגדו. אין זו בהכרח החלטת מדיניות חכמה ואולי אף פגיעה בריבונות של איראן, אך לא ניתן לראות בה "מתקפה חמושה" המקנה זכות להגנה עצמית.

ד. צורך, מידתיות ואיסור על פעולות תגמול

האופן הממוקד בו נהרג הנייה משליך גם על מגבלות ההגנה עצמית. כפי שציין בית הדין הבין־לאומי לצדק בפרשת ניקרגואה "הגנה עצמית תצדיק רק אמצעים שהם פרופורציונליים למתקפה החמושה והכרחיים כדי להגיב עליה, כלל מבוסס היטב במשפט הבין־לאומי המנהגי".[23] דרישת המידתיות אושררה מחדש בחוות דעת מייעצת של בית הדין הבין־לאומי לצדק בנושא חוקיות האיום או השימוש בנשק גרעיני(1996) .[24]

בדרך כלל, אם אירעה מתקפה חמושה אך הסתיימה ללא השלכות מתמשכות, אין זכות להגנה עצמית. במילים אחרות, הגנה עצמית נועדה למניעת נזקים, כגון אובדן חיים נוסף או לסיכול הישגי המתקפה, כמו הדיפת התוקף משטח שנכבש. אם אין ציפייה למתקפות ישראליות נוספות באיראן, אין צורך בהגנה עצמית, והשימוש בכוח אינו עומד בתנאי הצורך.

יתר על כן, דרישת הפרופורציונליות אוסרת על תגובה בהגנה עצמית שהיא מופרזת ביחס להיקף ה"מתקפה החמושה" או ביחס לאמצעים הדרושים להדיפתה. בהתחשב בהיקף המצומצם של הפעולה שהרגה את הנייה, תגובה מסיבית, כמו מטח טילים נרחב על יעדים מרובים בישראל, אינה עומדת בדרישה זו.

בנוסף לכך, החלטה 188 של מועצת הביטחון משנת 1964 אוסרת על פעולות גמול, וקובעת שהן מנוגדות לעקרונות ולמטרות האו"ם.[25] מניע פסול זה בולט במיוחד כאשר בודקים את הצהרותיהם של מנהיגי איראן. המנהיג העליון של איראן חמינאי הבטיח מייד אחרי חיסול הנייה להטיל "עונש קשה" על מדינת ישראל.[26] אחרי מתקפת הטילים האיראנית מ־1 באוקטובר הצהיר חמינאי כי מדובר ב"עונש המינימלי על פשעיה הנוראיים" של ישראל.[27] עלי אכבר אחמדיאן, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, אמר לסוכנות הידיעות האיראנית מאהר כי "כל חזיתות ההתנגדות ינקמו את דם הנייה".[28] ענישה או נקמה אינן תכליות מותרות לשימוש בכוח על פי המשפט הבין־לאומי. מניעים אלה אינם מתיישבים עם טענה להגנה עצמית.

ה. האם כבר קיים "סכסוך מזוין" בין איראן לישראל?

שאלה אחרונה שיש לבחון היא, האם מותו של הנייה הוא חלק מסכסוך מזוין מתמשך בין איראן לישראל. לרפובליקה האסלאמית של איראן ולישראל היסטוריה ארוכה של עוינות. הביטוי האחרון של עוינות זו לפני מתקפת הטילים ב־1 באוקטובר היה מתקפת האוויר האיראנית על ישראל באפריל, שכללה יותר מ־300 טילים בליסטיים, טילי שיוט ומל"טים.[29] תקיפה נרחבת כזו מהווה ללא ספק "מתקפה חמושה". האיראנים הצדיקו את המתקפה בהאשמת ישראל בתקיפה אווירית קודמת שהרגה שלושה מפקדים איראנים בכירים וארבעה קצינים איראנים נוספים בסוריה בבניין שלטענתם היה חלק ממתחם שגרירות איראן.[30]

כמובן, השתלשלות האירועים מתחילה בשלב מוקדם יותר – החל מפיצוץ השגרירות הישראלית בארגנטינה ב־1992, דרך פיגועים על ידי שלוחים לא־מדינתיים של איראן כמו חיזבאללה, ועד התנגשויות ישירות בין כוחות איראניים בסוריה ובין צה"ל בשנת 2018.[31] דפוס זה של חילופי מהלומות תומך בטענה שאיראן וישראל אינן נאבקות רק במלחמת צללים, אלא מצויות מזמן בסכסוך מזוין גלוי.

יש אי־בהירות בשאלה העקרונית אם הפוגה – כמו ההפוגה בחילופי המהלומות הישירים בין איראן וישראל מאז אפריל – "מאפסת" את המצב המשפטי. אם כן, מתקפה חדשה של מדינה אחת נגד האחרת מהווה את תחילתו של סכסוך מזוין חדש, הדורש הצדקה מחודשת במסגרת כללי המשפט הבין־לאומי.[32] פרופ' יורם דינשטיין ז"ל, אחד החוקרים המשפיעים ביותר בתחום דיני הסכסוך המזוין ודיני השימוש בכוח במשפט הבין־לאומי, סבר כי הפוגה בלחימה אינה מסיימת, כשלעצמה, סכסוך מזוין בין מדינות. בהעדר הסכם רשמי, כמו הסכם שלום או שביתת נשק, נדרשים לפחות מעשים אקטיביים מהם משתמעת הסכמה הדדית לסיים את הסכסוך, כמו חידוש היחסים הדיפלומטיים.[33] עמדתו של דינשטיין עשויה לסייע לאיראן במקרה הנוכחי, שכן היא פוטרת אותה מהצורך להצדיק מתקפה חדשה על ישראל כמעשה של הגנה עצמית בעקבות חיסולו של הנייה.

השאלה האם יש "לאפס" את המצב המשפטי לאחר הפוגה בלחימה הועלתה במקרה של תקיפת הכור הגרעיני בעיראק על ידי ישראל ב־1981. דינשטיין סבר, שמכיוון שעיראק וישראל מעולם לא חתמו על הסכם שלום או שביתת נשק ועיראק השתתפה באופן פעיל במלחמת יום הכיפורים נגד ישראל, עדיין היה, באותה עת, סכסוך מזוין מתמשך ביניהן. לכן, התקיפה הייתה מותרת במסגרת דיני העימות המזוין ולא נדרש שתעמוד בתנאי ההגנה העצמית, החלים רק בפתיחת המלחמה.[34] אומנם, החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 1981 דחתה במשתמע טענה זו, וגינתה את המתקפה הישראלית כהפרה של האיסור על שימוש בכוח,[35] ואולם נניח את הטענה הנוחה לאיראן כאן, שהטיעון של דינשטיין תקף וחל במקרה זה.

בהנחה שקיים סכסוך מזוין מתמשך בין ישראל לאיראן, איראן אינה יכולה לטעון, שחיסולו של הנייה היה בלתי חוקי על פי מגילת האו"ם; היא בהחלט לא יכולה לטעון שמדובר ב"מתקפה חמושה". כאשר כבר קיים סכסוך מזוין בין מדינות, מתקפות על שטחה של מדינת אויב אינן הפרה של דיני השימוש בכוח במשפט הבין־לאומי. רק מתקפות על מדינות ניטרליות אסורות.[36] המוקד עובר לענף אחר של המשפט הבין־לאומי – דיני הסכסוך המזוין. חוקיות החיסול תיבחן על סמך השאלה האם הנייה היה יעד לגיטימי לתקיפה בסכסוך מזוין והאם האמצעים או השיטות של חיסולו לא היו אסורים.[37]

התגובה האיראנית מעוררת קושי גם בנוגע לתחולתה של דרישת הפרופורציונליות בהגנה עצמית. דינשטיין סבר שבמהלך סכסוך מזוין, אין הגבלת פרופורציונליות על הכוח הכולל שמדינה משתמשת בו נגד האויב, ומותר להרחיב את היקף הסכסוך במטרה להבטיח את כניעתו של האויב.[38] באופן דומה, דו"ח של הבית הלבן משנת 2016 קבע כי:

"ברגע שמדינה פנתה באופן חוקי לכוח בהגנה עצמית נגד גורם מסוים בתגובה למתקפה חמושה ממשית או קרובה מצד אותו גורם, אין צורך כעניין של משפט בין־לאומי להעריך מחדש האם מתקפה חמושה מתרחשת או עומדת להתרחש לפני כל פעולה עוקבת שננקטה נגד אותו גורם, בתנאי שהלחימה לא הסתיימה".[39]

לעומת זאת, גרינווד סבר שאפילו הצד המותקף, המשתמש בכוח בהגנה עצמית, חייב בכל עת במהלך הסכסוך להתאים את הכוח הכולל שהוא משתמש בו לדרישות הצורך והפרופורציונליות ולא להסלים את המלחמה מעבר למה שנחוץ להגנה עצמית.[40] אם הגישה האחרונה נכונה, אז אפילו טענה על סכסוך מזוין מתמשך לא הצדיקה מתקפה בקנה מידה גדול של איראן, כמו מתקפת הטילים של 1 באוקטובר, מתקפה שעלולה להסלים את הסכסוך הקיים עם ישראל.

ו. מהתיאוריה לפרקטיקה: האם עומדת לאיראן הצדקה לתקוף את ישראל?

הניתוח עד כה מצביע על כך שאיראן הפרה בגלוי את המשפט הבין־לאומי כבר באיומיה לתקוף את ישראל ללא הצדקה משכנעת להגנה עצמית; כאמור, איום לשימוש בכוח בלתי חוקי, כשלעצמו, הוא הפרה של האיסור על פי סעיף 2(4) של מגילת האו"ם.

חמור יותר, איראן אף מימשה את האיום שלה במתקפת הטילים ב־1 באוקטובר – ואולם קודם למתקפה זו הרגה ישראל את נסראללה ונילפורושאן. איראן הצהירה כי המתקפה היא גם תגובה על חיסולים אלה. האם חיסולים אלה מקנים לאיראן הצדקה משכנעת לתקיפת ישראל, הצדקה שחיסול הנייה לא הקנתה לה?

קושי אחד שאינו עומד בפני האיראנים במקרה זה, הוא ייחוס אחריות לישראל. תקיפת מפקדת חיזבאללה בדאחייה היא פעולה שצה"ל וממשלת ישראל נטלו עליהם אחריות גלויה וישירה.[41] אולם, האם ניתן לראות בכך "מתקפה חמושה" על איראן? פעולות אלה בוצעו בשטח לבנון ולא כוונו כנגד שטחה של איראן או ריבונותה. להלן אתייחס בנפרד למשמעות הפגיעה בגנרל האיראני ולמשמעות הפגיעה בנסראללה.

האם העובדה שגנרל איראני נהרג בפעולה הופכת אותה ל"מתקפה חמושה" על איראן? התשובה לכך שלילית. בהגדרה ל"תוקפנות" שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם נכללת מתקפה של מדינה אחת על כוחות היבשה, הים והאוויר וציי האוניות והמטוסים של מדינה אחרת.[42] הצורך לציין זאת במפורש נובע מן העובדה שמטוסים ואוניות המניפים דגל של מדינה עשויים להימצא מחוץ לשטחה. למרות זאת, מתקפה עליהם תיחשב כמתקפה על המדינה. שונים פני הדברים כאשר מדובר באנשי צבא של מדינה אחת הנמצאים במפקדה צבאית של מדינה אחרת או כוח לוחם אחר. כאמור לעיל, בית הדין הבין־לאומי לצדק פסק כי כדי שפגיעה באוניה של מדינה מסוימת תיחשב מתקפה חמושה עליה, נדרשת כוונה מיוחדת לפגוע בה. כוונה זו לא הוכחה אם הפגיעה נעשתה באמצעות מוקש ימי שהונח במסגרת מלחמה במדינה אחרת. באופן דומה, ישראל מצויה במלחמה עם חיזבאללה בלבנון. אם גנרל איראני נפגע במסגרת תקיפה ישראלית על מפקדה של חיזבאללה בלבנון, אין הדבר מצביע על כוונה מיוחדת לתקוף את איראן. מסקנה זו נכונה, בין אם ישראל ידעה על נוכחותו של הגנרל האיראני ובין אם לא ידעה עליה. אין לישראל חובה כלשהי לחוס על חייו של איש צבא זר המצוי במפקדה של ארגון טרור הנלחם בה לצד מנהיג ארגון הטרור.

ומה באשר לפגיעה בנסראללה? ברור שהאיש היה בן ברית קרוב של איראן, אולם הוא לא היה איראני ולא פעל מאיראן. בידול זה נתפס כיתרון על ידי איראן כאשר הפעילה את חיזבאללה כשלוח שלה לצורך פגיעה בישראל תוך התנערות מאחריות לפעולותיו. אותו בידול מנסראללה פועל לרעתה של איראן, כאשר היא מבקשת כעת לראות בפגיעה בנסראללה או בחיזבאללה מתקפה חמושה עליה. אי אפשר לאחוז בחבל בשני הקצוות.

יש לציין, כי המשפט הבין־לאומי מכיר גם בזכות להגנה עצמית קולקטיבית, כלומר, מדינה שהותקפה על ידי מדינה אחרת יכולה להסתייע במדינות שלישיות בהדיפת המתקפה.[43] הפעלת הכוח על ידי אותן מדינות שלישיות, שלא הותקפו עצמן, תהיה חוקית. עם זאת, שלוש משוכות בלתי עבירות עומדות בפני איראן, ככל שתנסה לטעון להגנה עצמית קולקטיבית בהקשר של הפגיעה בנסראללה או בחיזבאללה בכלל:

ראשית, חיזבאללה איננו מדינה. לא מוכרת במשפט הבין־לאומי זכות להגנה עצמית קולקטיבית על ארגון חמוש שאינו מדינתי. זאת, אף אם נתעלם מהעובדה שמדובר בארגון שמוכר כארגון טרור על ידי מדינות רבות – ולכן דיני המאבק בטרור במשפט הבין־לאומי מחייבים להיאבק בו, לא לתמוך בו.[44]

שנית, נניח שלבנון, שבה בוצעה התקיפה הישראלית על מפקדת חיזבאללה היא המדינה המותקפת כביכול שאיראן חשה להגנתה. האם איראן יכולה לטעון שהיא מממשת את זכות ההגנה העצמית הקולקטיבית של לבנון בכך שהיא מסייעת לה להתמודד עם "התוקפנות" של ישראל? אף טענה זו נדונה להיכשל, עוד לפני בחינה מהותית של זהות היוזם והאחראי לעימות בלבנון, וזאת מטעמים פרוצדורליים. בית הדין הבין־לאומי לצדק בפרשת ניקרגואה קבע, שמדינה שלישית אינה יכולה להצדיק שימוש בכוח בהגנה עצמית קולקטיבית, ביוזמתה ועל יסוד הערכה שלה, אם לא התבקשה במפורש על ידי המדינה הנפגעת לסייע. באותו מקרה, נדחתה טענת ארצות הברית, שהשימוש שלה בכוח נגד ניקרגואה מוצדק בשל ההתקפות של ניקרגואה על אל סלבדור, הונדורס וקוסטה ריקה משום שמדינות אלה לא הצהירו שמתנהלת כנגדן מתקפה חמושה ולא ביקשו סיוע אמריקני נגד המתקפה לפני המועד בו ארצות הברית פעלה נגד ניקרגואה.[45] לפי שעה, המדינה הלבנונית לא ביקשה סיוע בהגנתה מאיראן.

שלישית, ואולי עיקר, הגנה עצמית קולקטיבית אינה יכולה לשמש עילה להצדקת התערבות לצידו של התוקפן. נראה שכל משקיף הוגן יכיר בעובדה שחיזבאללה הוא שתקף לראשונה את ישראל, ללא כל פעולה מצד ישראל שהצדיקה זאת, מתוך הנימוק של "סולידריות" עם החמאס בעזה, שאף הוא תקף את ישראל במפתיע וטבח באכזריות באזרחיה יום אחד מוקדם יותר. המשפט הבין־לאומי מכיר בחזקה (אומנם ניתנת לסתירה) שהשימוש הראשון בכוח הוא תוקפנות.[46]

המסקנה היא, שגם הריגתם של נסראללה והגנרל האיראני נילפורושאן אינה מקנה לאיראן זכות לתקוף את ישראל.

סיכום

מתקפת הטילים של איראן על ישראל ב־1 באוקטובר, כמו גם איומי התקיפה של איראן שקדמו לה, אינם ניתנים להצדקה במסגרת דיני השימוש בכוח של המשפט הבין־לאומי. אין בסיס לטענת ההגנה העצמית של איראן והרטוריקה האיראנית מצביעה על כוונות נקמה ותגמול, שאינן לגיטימיות כעילה להפעלת כוח צבאי על ידי מדינה כנגד מדינה אחרת.

הנימוק היחיד שהיה יכול לעקוף את דרישות ההגנה העצמית שלא התמלאו, הוא הנימוק שישראל ואיראן כבר מצויות בסכסוך מזוין מתמשך, עוד לפני האירועים המתוארים כאן, אם מרכיבים עליו טיעון שנוי במחלוקת לפיו במהלך עימות מזוין אין חובה שמכלול הכוח שמפעילה מדינה יהיה מידתי לעוצמת התקיפה של האויב או למה שנדרש להדיפת התקיפה.

ואולם, אם הטיעון האחרון תקף, משמעות הדבר היא שאין מגבלה של מידתיות גם על עוצמתה הכוללת של התגובה הצבאית הישראלית שהובטחה. תגובה זו נדרשת לעמוד רק בכללים של דיני הסכסוך המזוין בנוגע לבחירת מטרות לתקיפה ומגבלות על אמצעי לחימה ושיטות לחימה מסוימות.

מסקנה כללית יותר שניתן להסיק מהניתוח כאן היא, שפרשנות מרחיבה ליוצאים מן הכלל האוסר על שימוש בכוח בין מדינות במשפט הבין־לאומי עלולה להיות חרב־פיפיות – במקרה מסוים היא עשויה להקנות מרחב שיקול דעת לישראל לבחור באופציה צבאית ובמקרה אחר, להקנות אותו מרחב של לגיטימציה לאויביה.

אזכור מוצע: לירון ליבמן "האם עומדת לאיראן הזכות לתקוף את ישראל?" רשות הרבים (27.10.2024).

[1] נדב אייל, עינב חלבי וליאור בן ארי "איסמעיל הנייה חוסל בטהרן, חמאס מאשים את ישראל" ynetי (31.7.2024); ליאור בן ארי "חמינאי מאיים: 'חובתנו לנקום את דמו של הנייה, שמת על אדמתנו'" ynetי (31.7.2024).

[2] איתמר אייכנר ודניאל אדלסון "דיווח: ארה"ב הזהירה את איראן – 'תספגו מכה הרסנית אם תשגרו מתקפה נרחבת'" ynetי (8.8.2024); גיא אלסטר "דיווח: פוטין ביקש מחמינאי שהתגובה נגד ישראל תהיה מוגבלת" וואלה (6.8.2024).

[3] "180 טילים שוגרו מאיראן לישראל: אזעקות ופיצוצים ברחבי הארץ, נפילות ופצועים" ynetי (1.10.2024).

[4] רז בזק "איראן לקחה אחריות: 'המתקפה – נקמה על רצח הנייה ונסראללה'" i24 news (1.10.2024).

[5] אסף רוזנצוויג "באיראן מאשרים: בכיר במשמרות המהפכה חוסל לצד נסראללה בתקיפה בדאחיה" N12 (28.9.2024).

[6] גיא עזריאל "גלנט: 'ישראל תגיב לאיראן בקרוב, בצורה קטלנית ומדויקת'" i24 news (15.10.2024). זמן קצר מאוד לפני פרסום מאמר זה דווח על התגובה הצבאית הישראלית: יואב זייתון, ליאור בן ארי,  איתמר אייכנר "התגובה לטילים מאיראן: 'חיל האוויר תקף כ-20 יעדים במשך שלוש שעות'" ynetי, (26.10.2024).

[7] Liron Libman, Does Haniyeh’s Death Give Iran the Right to Attack Israel?, Lawfare, 27.8.2024.

[8] ס' 2(4) למגילת האומות המאוחדות וחוקת בית הדין הבין־לאומי, כ"א 19, 203 (נפתחה לחתימה ב־1945) (ישראל נתקבלה כחברה ב־1949) (להלן: מגילת האו"ם).

[9] בנוסח האנגלי "inherent right" שניתן לתרגם כ"זכות טבועה". בנוסח הצרפתי "droit naturel" שהיא זכות טבעית. שני הנוסחים, כמו גם הנוסחים בסינית, רוסית וספרדית, הם בעלי מעמד שווה של מקור, ראו ס' 111 למגילת האו"ם, שם.

[10] Letter dated 31 July 2024 from the Permanent Representative of the Islamic Republic of Iran to the United Nations addressed to the Secretary-General and the President of the Security Council, S/2024/584.

[11] Oil Platforms (Islamic Republic of Iran v. United States of America), Judgment, I. C. J. Reports 2003, p. 161 (להלן: פרשת מתקני הנפט).

[12] שם, בפס' 57, 61-64.

[13] "מקור איראני: חיסול הנייה – באמצעות טיל קרקע-קרקע ממדינה אחרת" מקור ראשון (31.7.2024).

[14] "גל מעצרים באיראן, דיווח: כך אנשי משמרות המהפכה חיסלו את הנייה – ותועדו" ynetי (3.8.2024).

[15] ליאור בן ארי "איראן: 'הנייה חוסל בירי טיל מטווח קצר ולא במטען חבלה, ישראל תכננה ותשלם'" ynetי (3.8.2024).

[16] עינב חלבי "פליטת פה? בכיר חמאס: 'איראן חיסלה את איסמעיל הנייה בטהרן'" ynetי (10.10.2024).

[17] Military and Paramilitary Activities in and against Nicaragua (Nicaragua v. United States of America), Merits, Judgment. I.C.J. Reports 1986, p. 14, para. 191 (להלן: פרשת ניקרגואה).

[18] שם, בפס' 195.

[19] Eritrea Ethiopia Claims Commission, Partial Award, Jus Ad Bellum, Ethiopia’s Claims 1–8, para. 11 (19.12.2005) (להלן: ועדת התביעות אריתריאה־אתיופיה).

[20] Enzo Cannizzaro, Contextualizing proportionality: jus ad Bellum and jus in bello in the Lebanese war, 88 Int'l Rev. of the Red Cross 779, 783 (2006) זו הייתה עמדתו של קניזארו בנוגע להתקפה כשלעצמה, אם כי הוא לא פסל שבמצטבר עם התקפות נוספות שקדמו לה ייתכן שנחצה הסף.

[21] Michael N. Schmitt, Change Direction 2006: Israeli Operations in Lebanon and the International Law of Self-Defense, 29 Mich. J. Int'l L. 127, 150 (2008). שמיט ביטא באופן המובהק ביותר את העמדה שדי בהתקפה זו כשלעצמה כדי לחצות את הסף של התקפה חמושה. עמדת ביניים הביע צימרמן, שכמו קניזארו התייחס להצטברות המתקפה למתקפות קודמות, אבל להבדיל ממנו קבע פוזיטיבית שהסף נחצה, ראו: Andreas Zimmermann, The Second Lebanon War: Jus ad Bellum, Jus in Bello and the Issue of Proportionality, 11 Max Planck Y.B. U.N. L. 99, 107-109 (2007).

[22] פרשת מתקני הנפט, לעיל ה"ש 11, בפס' 64.

[23] פרשת ניקרגואה, לעיל ה"ש 17, בפס' 176.

[24] Legality of the Threat or Use of Nuclear Weapons, Advisory Opinion, I.C.J. Reports 1996, p. 226, para. 41.

[25] UNSC Resolution 188 (1964) (המונח באנגלית הוא "reprisals"). עקרון זה עוגן גם בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם בנוגע לעקרונות המשפט הבין־לאומי בדבר יחסים ידידותיים ושיתוף פעולה בין מדינות, ראו: UNGA Resolution 2625 (XXV) Declaration on Principles of International Law concerning Friendly Relations and Co-operation among States in accordance with the Charter of the United Nations (1970).

[26] רם ברנדס ויואב זהבי "המנהיג העליון של איראן חמינאי: ישראל הכשירה את הקרקע לעונש קשה" כאן (31.7.2024).

[27] ליאור בן ארי "חמינאי: 'המתקפה על ישראל הייתה העונש המינימלי על פשעיה'" ynetי (4.10.2024).

[28] Iran threatens retaliation after accusing Israel of assassination in Tehran, Iran International, 2.8.2024.

[29] "מעל 300 שיגורים, 99% מתוכם – יורטו: כך נראתה המתקפה האיראנית | הנתונים המלאים" מעריב (14.4.2024).

[30] גיא אלסטר "איראן: ישראל תקפה את השגרירות שלנו בסוריה, מפקד כוח קודס בלבנון ובסוריה נהרג" וואלה (2.4.2024), וראו גם מכתבו של השגריר האיראני לאו"ם למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון לאחר התקיפה: Letter dated 1 April 2024 from the Chargé d’affaires a.i. of the Permanent Mission of the Islamic Republic of Iran to the United Nations addressed to the Secretary-General and the President of the Security Council, A/78/838-S/2024/281.

[31] לפירוט בנושא ראו: לירון ליבמן מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי 103-106 (2023).

[32] Dustin A. Lewis, Gabriella Blum & Naz K. Modirzadeh, Indefinite War: Unsettled International Law on the End of Armed Conflict, Harvard Law Sch. Program on Int’l Law & Armed Conflict, 8-9 (2017).

[33] Yoram Dinstein, War, Aggression and Self-Defence 51 (6^th ed. 2017).

[34] שם.

[35] UNSC, Resolution 487 (1981).

[36] ליבמן, לעיל ה"ש 31, בעמ' 54.

[37] לניתוח מעולה של היבט זה של חיסול הנייה זה, ראו: Michael N. Schmitt, Targeting Hamas’s Ismail Haniyeh and Hezbollah’s Fuad Shukr, Articles of War, 2.8.2024.

[38] Dinstein, לעיל ה"ש 33, בעמ' 262-267.

[39] The White House, Report on The Legal And Policy Frameworks Guiding The United States’ Use of Military Force and Related National Security Operations 11 (2016).

[40] Christopher Greenwood, The relationship between ius ad bellum and ius in bello, 9 Studies International of Review 221, 222-223 (1983).

[41] עדכון דובר צה"ל 28.9.2024, 15:05, אתר דובר צה"ל. "נתניהו: חיסולו של נסראללה היה תנאי הכרחי להשגת היעדים שהצבנו" גלובס (28.9.2024).

[42] UNGA Resolution 3314(XXIX) Definition of Aggression, annex, art. 3(d) (1975), (להלן: החלטה בעניין הגדרת תוקפנות).

[43] ס' 51 למגילת האו"ם, לעיל ה"ש 8.

[44] להכרה בחיזבאללה בתור ארגון טרור, ראו למשל, בארה"ב, ראו: US Department of State, Foreign Terrorist Organizations. בבריטניה, ראו: Hezbollah to be added to UK list of terrorist organisations, BBC, 25,2,2019. בארגנטינה, ראו: "ארגנטינה הגדירה את חיזבאללה כארגון טרור" ynetי (18.7.2019). על ידי מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, ראו: אילן זלאיט "מדינות המפרץ הכריזו על חיזבאללה ארגון טרור: 'נילחם בו בכל מקום'" וואלה (2.3.2016). בגרמניה, ראו: Ban on activities of terrorist organization Hezbollah in Germany, Federal Ministry of the Interior and Community, press release, 30.4.2020, . ראו גם החלטת מועצת הביטחון שהתקבלה לאחר פיגועי 11 בספטמבר ומחייבת את כל המדינות להימנע מכל תמיכה בארגוני טרור, לרבות אספקת נשק ומימון, ראו: UNSC Resolution 1373 (2001), para. 2(a).

[45] פרשת ניקרגואה, לעיל ה"ש 17, בפס' 195, 199, 229-238.

[46] החלטה בעניין הגדרת תוקפנות, לעיל ה"ש 42, בס' 2. הסמכות לסתור את החזקה מוקנית למועצת הביטחון של האו"ם.