א. מבוא

מטרת־העל של המדע היא להסביר תופעות טבעיות ואת העולם סביבנו. המדע פועל באמצעות תאוריות המבארות את התופעות שהן נשוא החקר המדעי, ובירור סוגיה בתהליך מדעי אינו מוגבל בזמן. במקרים רבים סוגיות שנפתרו, כביכול, מתבררות מחדש לאחר זמן, וניתן להן הסבר מדעי חדש ושונה.[1] אמת מדעית אמורה להוות תיאור נאמן של המציאות.[2] עם זאת, תוקפה של אמת מדעית לעולם לא יהיה מוחלט. הידע הוא אבן היסוד של ההבנה האנושית – ובתחום המדע הוא משמש כסלע שעליו בנוי מבנה המסביר תופעות טבע, ואף עשוי לשמש כלי לחיזוי. האופן שבו אנו רוכשים ומאמתים ידע היה נושא לחקירה פילוסופית במשך מאות שנים, והוליד שתי גישות יסוד: אמפיריציזם ורציונליזם.[3] נקודות מבט פילוסופיות אלו מציעות דרכים שונות להשגת ידע, ומשחק הגומלין ביניהן עיצב את עצם החקירה המדעית. במסגרת חקירת הסובייקטיביות והאובייקטיביות במדע נתעמק בנקודות מבט פילוסופיות שונות. נקודות מבט אלו שופכות אור על היחס המורכב בין הסובייקטיביות האנושית ובין החיפוש האובייקטיבי אחר ידע. על ידי בחינת דוגמאות היסטוריות ודיונים עכשוויים, נעמיק את הבנתנו כיצד המדע יכול לגשת לאובייקטיביות תוך ניווט בנוכחות הבלתי נמנעת של סובייקטיביות במרדף האנושי אחר האמת. אולם, המאמץ המדעי והיסודות האפיסטמולוגיים העומדים בבסיס הבנתנו את היקום לא תמיד ישרתו את המדען הפורנזי נאמנה. הטיות קוגניטיביות ומוסדיות, אמונות ודעות קודמות, כמו גם ניסיון והשתייכות לזרמים שונים, ייתכן שיביאו את המדען הפורנזי לקבלת החלטות המשוללות כל אמת אובייקטיבית, תוך העדפה בלתי מודעת של אלמנטים סובייקטיביים, באמצעותם הכרעת הכף תביא להאשמה בלתי צודקת של חפים מפשע. האומנם תימצא דרך להגיע לאמת אבסולוטית, שתשקף נאמנה את המציאות?

ב. גישות פילוסופיות בהשגת ידע: סובייקטיביות מול אובייקטיביות

השגת ידע היא היבט בסיסי של הקוגניציה האנושית ומושפעת מכמה גורמים מרכזיים. עם זאת, נראה שלא תמיד ניתן לתת הגדרה של ממש לשאלה "מהי ידיעה", כל שכן למצוא לה תשובה.[4]

לפי גישה פילוסופית אחת – האמפיריציזם, המבוססת על עקרון התבוננות והתנסות – ידע נגזר בעיקר מתפיסות חושיות ומראיות אמפיריות. לפי פרספקטיבה זו, כל הבנה משמעותית של העולם נובעת מהנתונים הנרכשים באמצעות החושים שלנו. בתחום המדע, האמפיריציזם מדגיש את התפקיד המכריע של התבוננות אמפירית, ניסויים ואיסוף נתונים בניסוח השערות, בדיקת תיאוריות והסקת מסקנות.[5] מתודולוגיות מדעיות נועדו למזער הטיות וסובייקטיביות, בחיפוש אחר אמיתות אובייקטיביות שיכולות לעמוד בבדיקה ושכפול.

הגישה הפילוסופית השנייה – הרציונליזם, טוענת שידע נגזר בעיקר מהיגיון והתבוננות אינטלקטואלית. רציונליסטים טוענים שניתן לתפוס כמה אמיתות בסיסיות באמצעות יכולות נפשיות מולדות, ללא תלות בחוויות חושיות. בהקשר של מדע, הרציונליזם מדגיש את חשיבות ההיגיון, הדדוקציה וניסוח מודלים ותיאוריות מופשטות ככלים חיוניים להבנת עולם הטבע. הוגים רציונליסטים ביקשו לא פעם לחשוף עקרונות וחוקים אוניברסליים השולטים בתופעות, תוך שימוש במסגרות לוגיות כדי להגיע לאמיתות כלליות.

בעוד ששתי הגישות בפילוסופיה, אמפיריציזם ורציונליזם, מופיעות כנקודות מבט מנוגדות לכאורה, הן אינן סותרות זו את זו בשאיפה לידע מדעי. למעשה, מאמצים מדעיים רבים משלבים אלמנטים של שתי הגישות כדי ליצור הבנה חזקה ומקיפה של המציאות. השיטה המדעית, למשל, משלבת תצפיות אמפיריות עם ניסוח השערות, והיגיון רציונלי עם תכנון ניסויים והסקת מסקנות.

יחסי הגומלין בין סובייקטיביות לאובייקטיביות נמצאים בלב הפילוסופיה של המדע, ובהנחות היסוד של חקירה מדעית. כאמור, פילוסופים של המדע מתחבטים בשאלות על היסודות האפיסטמולוגיים של הידע המדעי, תפקיד התצפית והניסוי, חשיבות התאוריה וגבולות החקירה המדעית. הגם שהשיטה המדעית מספקת מסגרת שיטתית לשאיפה לאובייקטיביות, המגבלות המובנות של ההכרה והתפיסה האנושית הופכות את האובייקטיביות השלמה למטרה חמקמקה.[6] מדענים, כבני אדם, מביאים את נקודות המבט האישיות, הערכים והאמונות הקודמות שלהם לתוך תהליך המחקר, ומשפיעים על האופן שבו הם מנסחים שאלות מחקר, מעצבים ניסויים ובסופו של דבר מפרשים ממצאים ומגיעים לחוות דעת מנומקת. אלמנטים סובייקטיביים אלה יכולים להכניס הטיות שעלולות לפגוע באובייקטיביות של ההליך המדעי ומסקנותיו. הבנת הסובייקטיביות והשפעתה הפוטנציאלית על ממצאים מדעיים חיונית לשמירה על שלמות התהליך המדעי. פילוסופים של המדע מדגישים את החשיבות של שקיפות, סקירת עמיתים וחזרה על ניסויים ותוצאותיהם כדי להפחית את השפעת הסובייקטיביות ולהגביר את האובייקטיביות של הידע המדעי.[7] שיתוף פעולה וחילופי רעיונות בין מדענים יכולים גם לעזור לזהות ולתקן הטיות, ולהוביל למסקנות חזקות ואמינות יותר. יתרה מכך, ההכרה בסובייקטיביות במדע אינה מבטלת את השאיפה לאובייקטיביות אלא מדגישה את הצורך במודעות עצמית ביקורתית וערנות מתמדת כדי לקיים את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של יושרה מדעית. ההכרה בנוכחות הסובייקטיביות מאפשרת למדענים לשכלל באופן מתמיד את המתודולוגיות שלהם תוך כדי ערעור של הנחות יסוד ומתוך כך – חידוד הפרשנות שלהם, מה שמוביל לייצוגים מדויקים יותר של עולם הטבע.

כל הניסויים והבדיקות המדעיות, בין אם בתחום הפיזיקה, הביולוגיה, הכימיה או כל דיסציפלינה מדעית, חייבים להיות מאומתים כדי להתקבל בתור מדע תָקֵף. זהו תקן שמקובל בקהילייה המדעית. אבל אילו הנהלים המדעיים, הניתוחים והמסקנות היו אובייקטיביות לחלוטין, והתוצאות שלנו זמינות לכל מי שמעוניין – אז אימות על ידי בוחן מוסמך יהיה ללא ספק מיותר, והאימות עצמו מרמז על סובייקטיביות.

שילה ג'זנוף (Sheila Jasanoff) מעלה כמה טיעונים לגבי פרקטיקות האובייקטיביות במדע ובקביעת מדיניות.[8] אובייקטיביות, כהגדרתה, מתייחסת לאיכות של חוסר השפעה מרגשות אישיים, פרשנויות או דעות קדומות, והתבססות על עובדות וחוסר פניות. זוהי תכונה אפיסטמית מבוקשת מאוד וקשה להגביר את הלגיטימציה והאמינות של קובעי המדיניות. ג'זנוף מציינת גם שהשגת אובייקטיביות היא תהליך מורכב ושנוי במחלוקת הכולל מספר שחקנים. מבחינה תרבותית, תהליך זה הוא תלוי הקשר.

מחויבות לשאיפה לאובייקטיביות אפיינה את רוב המאמצים המדעיים עד אמצע המאה ה־20. גישה זו, המכונה לעתים קרובות "פוזיטיביזם", טענה שאם מדענים פשוט ישתמשו בגישה אמפירית כדי לבחון השערות לגבי מציאות אוניברסלית שממנה הם נפרדים, יצוצו חוקי טבע שיסבירו את התופעות הנחקרות – בין אם הם חוקי הפיזיקה, כימיה או אינטראקציות חברתיות אנושיות. אולם החל משנות ה־70, פילוסופים של מדע כמו רוי בהסקר (Roy Bhaskar) וברונו לאטור (Bruno Latour) החלו להטיל ספק ברעיון שמדענים יכולים להפריד את עצמם ואת דעותיהם מהניסויים שהם ערכו והמסקנות שהם הסיקו. מדע הוא תהליך חברתי, הם טענו, שכן כל הידע האנושי נבנה, בהכרח, על ידי בני אדם. "עובדות" ו"חוקים" אינם קיימים רק כדי לגלות אותם על ידי מדענים אובייקטיביים; במקום זאת, המדענים הם עצמם הסוכנים שיוצרים את המסקנות שלהם.[9] ייצור זה של ידע מדעי מוטבע מבחינה תרבותית וספציפי להקשר. יתרה מכך, הערכים המפורשים והמרומזים של מדענים משפיעים על המסקנות שהם מגיעים אליהן, ומשפיעים על הפרשנויות שלהם למסקנות אלו. זהו הרעיון של נתונים "עמוסי תאוריות": שכל המסקנות המדעיות עמוסות בתאוריות, ברעיונות ובאמונות שמדענים מביאים לשולחן העבודה.

לפי לאטור, ידע אובייקטיבי אינו משהו שקיים "בחוץ", בעולם, אלא הוא דבר שנוצר באמצעות תהליך של עיסוק בעולם.[10] ספציפית, ידע אובייקטיבי הוא מה שמסתובב ברשתות מדעיות ומעניק לגופים שנחקרו על ידי אותן רשתות אופן קיום אחר, וכן מעניק למוחות העוסקים ברשתות אלו רמת אובייקטיביות שלא הייתה אפשרית לפני התפתחותם של ארגונים מדעיים.

במילים אחרות, "ידע הוא מצב". לפי לאטור, ידע אובייקטיבי אינו רק עניין של התבוננות בעולם ורישום של מה שנראה, אלא זהו תוצר של מסלולים קולקטיביים, מכשיריים (Instrumented) וחומריים (Material) של ארגונים מדעיים המאפשרים עיסוק עמוק בנושא. דוגמה למסלול מכשירי הוא שימוש במכשור טכנולוגי כמו טלסקופ, המתווך והופך תופעה מורכבת ומבולגנת, כמו תנועת כוכבים, לגרף, למספר או למפה. המסלול הוא "מכשירי" כי הידע עובר דרך הפילטר של המכשיר. ללא המכשיר, המדען נשאר עם "דעה" או "התרשמות", אבל עם המכשיר – יש לו "נתון". דוגמה למסלול חומרי היא תיאור של מדענים שחוקרים את יער האמזונס. ה"ידע" שלהם לא נשאר ביער, אלא הוא עובר מסלול חומרי שבו פיסות אדמה נלקחות בתוך קופסאות, מקוטלגות, נשקלות ומובלות למעבדה. בלי ה"דברים" הפיזיים האלו, אין ידע.

אולם, אם מומחים נעזרים באובייקטים פיזיים, ויוצקים פרשנות משלהם, כיצד הם יכולים לנתח ראיות מדעיות ולהגיע למסקנות אובייקטיביות, כפי שמשתקפות בחוות דעתם המשפטית?

ג. קבלת החלטות במדע פורנזי

המדע הפורנזי ממלא תפקיד מכריע במערכת המשפט הפלילי, באמצעות יישום עקרונות מדעיים לאיסוף וניתוח ראיות במסגרת חקירות פליליות. הדיוק והאמינות של ממצאים פורנזיים הם בעלי חשיבות עליונה, שכן הם עשויים להשפיע באופן ניכר על התוצאות המשפטיות ועל חייהם של אנשים המעורבים. עם זאת, העיסוק במדע פורנזי אינו חף מאתגרים ואינו חסין מפני השפעת הסובייקטיביות.[11] פרשנות סובייקטיבית של ראיות עלולה להוביל להרשעות שגויות, הפוגעות בחפים מפשע ובאמון הציבור במערכת המשפט הפלילי.[12]

הסובייקטיביות במדע פורנזי נובעת בעיקר ממעורבותם של מומחים אנושיים. מומחים אלה מפרשים ראיות ומסיקים מסקנות על סמך הכשרתם, ניסיונם, תפיסותיהם ואמונותיהם האישיות. לדוגמה, בתחומים ההשוואתיים, כמו באנליזה של טביעות אצבעות,[13] ניתוח כתב יד ובדיקת סימני כלים מסתמכים על מומחיותם של בוחנים בודדים, כל אחד עם ההטיות הייחודיות שלו וקבלת ההחלטות הייחודיות לו.[14] בנוסף, מומחים לזיהוי פלילי עלולים להיתקל בלחץ כדי להגיע למסקנות המתאימות לנרטיבים של התביעה או ההגנה, מה שמציג את הסיכון להטיית אישור.[15] ראיות אובייקטיביות מבוססות בדרך כלל על נתונים אמפיריים וניתוח מדעי, כגון פרופיל DNA, ניתוח כימי של סם או חומר רעיל או אנליזה כתמי דם. שיטות אלו כוללות לעתים קרובות מדידות ניתנות לכימות וניתוח סטטיסטי, ומפחיתות את הפוטנציאל לפרשנות סובייקטיבית. ראיות אובייקטיביות נחשבות בדרך כלל אמינות יותר, והסיכוי להטיה אנושית הוא נמוך, מכיוון שהן מסתמכות על מתודולוגיות שיטתיות ועקרונות מדעיים שנבדקו על ידי עמיתים. האומנם?

האם האתגרים במדע הפורנזי צפים ועולים כאשר פרשנויות סובייקטיביות והטיות פוטנציאליות משפיעות על האובייקטיביות של ניתוח ראיות? פרשנויות לא מדויקות או מטעות עלולות להוביל להרשעות שגויות, שבהן אנשים חפים מפשע עלולים לעמוד בפני עונשים חמורים על פשעים שלא ביצעו, אך האם פרשנויות שגויות אלו קיימות רק בתחומים המבוססים על מומחיות, בהם הסובייקטיביות תופסת מקום נכבד, לעומת התחומים המבוססים מדעית, בהם אובייקטיביות מתנוססת בגאון, לכאורה?[16]

כאשר אנו חוקרים את האתגרים במדעי הזיהוי הפלילי ואת יחסי הגומלין בין פרשנות של ראיות סובייקטיבית ואובייקטיבית, חיוני להכיר בהשלכותיהן מרחיקות הלכת של הרשעות שגויות. הרשעות אלה אינן רק מנציחות את העוול, הן גם מסיטות משאבים מן המאמץ לאתר את המבצעים האמיתיים ועלולות לשבש את חייהם של אנשים המואשמים ומורשעים שלא כדין. סימון קול ואנדרו רוברטס (Simon Cole and Andrew Roberts) מדגישים כי עצם היותה של שיטה פורנזית – כדוגמת השוואת טביעות אצבעות – מבוססת על דעת המומחה וחשופה להשפעות חיצוניות, הופך אותה לסובייקטיבית, ועל כן, יש לקבל את מסקנות הבדיקה בערבון מוגבל, ולא כערך מוחלט.[17] מנגד, טוען בידרמן (Biederman), שפרשנות סובייקטיבית של ראיות פורנזיות, כדוגמת הסתברות בניתוח פרופיל DNA, רק מעצימה את הזהירות הננקטת במתן חוות דעתו של המומחה, ומדגישה פרספקטיבות שאינן שמורות רק למדענים, ולמעשה גישה זו עדיפה על אובייקטיביות מדומה.[18]

לדוגמה, בארצות הברית הרפואה המערבית נתפסת כ"מדעית", ועדיין, מקובל (ולמעשה מומלץ) לחפש חוות דעת רפואית שנייה כאשר מטופל עומד בפני האפשרות של הליך כירורגי או כל צורה רצינית של התערבות רפואית. לכן, השכל הישר יגיד לנו שאם הרפואה המערבית היא אובייקטיבית גרידא, אזי לעולם לא יהיה צורך בחוות דעת שנייה (או כל דרך אחרת של אשרור ואימות). סובייקטיביות, אחרי הכל, קשורה ותלויה במדעי הרפואה, בדיוק כפי שנמצא בפרקטיקה של המומחים במדע פורנזי.

הפנייה לחוות דעת שנייה אינה רק עדות לנוכחותה של הסובייקטיביות האנושית, אלא היא ביטוי ליושרה המדעית המכירה בטעויות מובנות ובמגבלות הדיוק. במובן זה, חוות הדעת השנייה פועלת כמנגנון כיול, כך שהמדע משתמש בריבוי נקודות מבט כדי "לסנן" את הרעש והטיות המדידה, ובכך הוא הופך את המסקנה הסופית ליותר אובייקטיבית, ולא פחות. האובייקטיביות כאן אינה מצויה בבדיקה הבודדת, אלא בתהליך האימות וההצלבה שבין הבדיקות.

הסיכוי לכישלון בבדיקות משפטיות מעמיד את המומחים מול מבוכה, אם, בשל יהירותם, הם מסרבים להכיר בכך שכל בחינה תכיל מרכיב סובייקטיבי שיכול להוביל לטעות קשה על דוכן העדים. נדגיש שהשאיפה בדיסציפלינות מדעיות שונות היא לאובייקטיביות ה"טהורה", וכך גם בכל הקשור לבדיקות הפורנזיות. עם זאת, עלינו להישאר מודעים תמיד לכך שקיימת חדירה סובייקטיבית שלנו לתהליך הבדיקה, ועל כן יש להמשיך לתכנן ולהשתמש באסטרטגיות שיעזרו לנו להימנע ממסקנות שנגועות בדעותינו הקדומות.[19] קבלת החלטות בהקשר של ניתוח ופרשנות של ראיות פורנזיות טומנת בחובה אלמנטים של פרשנות. כפועל יוצא מכך, גם שיקול דעת השיפוטי, המתבטא בהערכת קבילותה של ראיה פורנזית על ידי בית המשפט, כולל מרכיבים פרשניים.[20] ניתוח ופרשנות של אותו ממצא פורנזי על ידי מומחים שונים יכול להניב תוצאות שונות, למרות שמדובר באותה בדיקה המבוצעת על אותה דגימה ממש ההתייחסות הסובייקטיבית של המומחים הפורנזיים, המכילה בחובה אלמנטים כגון רמת הסמכה, כוח שכנוע, בטחון עצמי, הדרכה פורמלית, ניסיון אישי ועוד, עשויה להביא להחלשת כוחו הראייתי של הממצא הפורנזי,[21] כשם שההתייחסות האקדמית והציבורית לדיסציפלינות שונות במדע העלתה ביקורת על המדענים שבנו את התיאוריות לגביהן. ברוח זו ניתן לשאוב השראה מן הדיון העוסק בחוסר האובייקטיביות הטבוע בהנמקות שיפוטיות.[22] כשם שמוצע כי שופטים יחשפו בגלוי את "עמדתם הפוליטית", קרי התשתית התרבותית, הערכית וההגותית שביסוד הכרעתם, כך ניתן להציע גם לגבי המומחה הפורנזי. על המומחה להציג בשקיפות את המתודה הספציפית שבה השתמש ואת "האג'נדה המחקרית" שלו, ככל שישנן תפיסות שונות באותה דיסציפלינה.[23] שקיפות כזו אינה מבקשת ליצור אובייקטיביות מדומה, אלא להעניק למערכת המשפט את הכלים להעריך את הממצא לא כאמת אבסולוטית, אלא כתוצר מקצועי המבוסס על מסגרת תיאורטית גלויה, ובכך לאפשר ביקורת עמיתים ושיקול דעת שיפוטי מושכל יותר.הרחבה נוספת של עקרון השקיפות, הפעם מן הזווית הפרוצדורלית של בחירת המומחה, עולה מהצעתו של פרופ' ריצ'רד פוזנר, המציע לחייב את בעלי הדין לגלות את שמותיהם של כל המומחים עמם נועצו בטרם בחרו במומחה המעיד מטעמם.[24] לשיטת פוזנר, גילוי זה יחשוף בפני בית המשפט את תופעת "קניית עדים". כך, למשל, אם עורך דין שכר את המומחה הראשון שפגש, בעוד שיריבו נזקק לעשרה מומחים עד שמצא את האחד שיתמוך בגרסתו, המסקנה הסבירה היא שטענתו של האחרון חלשה יותר.אחד התיקים הפליליים שהעסיקו את מערכת המשפט בניתוח של ממצאים פורנזיים, כגון החתך בגופה של הנרצחת, ובפרט סוגיית עקבות הנעליים הוא פרשת רומן זדורוב.[25] פרשה זו מהווה מקרה בוחן מובהק הממחיש את המאבק הסיזיפי של מערכת המשפט הפלילי לזקק "אמת משפטית" מתוך בליל של חוות דעת סותרות, במטרה להתקרב ככל הניתן ל"אמת העובדתית". בעוד שבית המשפט עסוק בצמצום הפער בין "האמת המשפטית" ובין "האמת העובדתית", המומחה הפורנזי מציג בפני בית המשפט את "האמת המקצועית". זוהי המסקנה המדעית אליה שואף המומחה הפורנזי, המבוססת על המתודולוגיה, ההכשרה וכללי האתיקה של הדיסציפלינה שלו, במנותק ככל הניתן מ"רעשים חיצוניים". בפרשת זדורוב היינו עדים להתנגשות חזיתית בין שתי "אמיתות מקצועיות": זו של רפ"ק ירון שור, שגרס כי קיימת התאמה ברמה גבוהה בין סוליית נעליו של זדורוב לעקבות על מכנסי המנוחה, וזו של המומחה הבינלאומי ויליאם בודזיאק, שקבע כי הממצאים אינם עולים כדי עקבות נעליים כלל.[26] בהינתן שתי חוות דעת סותרות, בית המשפט נדרש להכריע.[27] הפער בין השניים מדגים, כי האמת המקצועית אינה נתון אובייקטיבי מוחלט, אלא תוצר של פרשנות המושפעת מהטיות ייחודיות וקבלת החלטות סובייקטיבית של המומחה הבודד. כלומר, המחלוקת בין רפ"ק שור לבודזיאק אינה רק ויכוח מקצועי על "פרשנות", אלא היא מייצגת את הטרנספורמציה שעוברת הראיה החומרית בתהליך המדעי. מכנסי הג'ינס שימשו כ"חומר" הגולמי שעליו הופעלו הכלים והשיטות הטכנולוגיות, אך התוצאה הייתה כינונן של שתי "אמיתות מקצועיות" הפוכות. עבור רפ"ק שור, כתמי הדם על המכנסיים לא היו רק כתמים. הם היו בעיניו "מסלול מכשירי" שתפקידו להנפיק מידע. הבדיקה הסובייקטיבית שלו היא הכלי שמאפשר להפוך את ה"רעש" – כתמי דם מטושטשים על בד ג'ינס מחוספס – ל"ידע אובייקטיבי". כך נוצרת עקבת נעל בעלת מאפיינים ייחודיים, המוצגת לבית המשפט במסגרת חוות דעת מומחה. לעומתו, בודזיאק ביצע פעולה של דקונסטרוקציה. הוא טען כי ה"מידע" ששור "חילץ" אינו קיים במציאות החומרית, אלא הוא תוצר של הטיית אישור ודמיון אנושי. בודזיאק הצביע על כך שהמרקם של בד הג'ינס (המסלול החומרי) יוצר אשליה אופטית של קווים ישרים וחריצים, מה שגורם לבודק "לראות" סוליית נעל היכן שיש רק מריחה מקרית. בראייתו של בודזיאק, הניסיון להפוך את ה"רעש" ל"מידע" הוא מעשה של "אובייקטיביות מדומה". כיצד, אם כן, מכריע בית המשפט בין שתי "אמיתות מקצועיות" מנוגדות?[28] הכרעה זו צריכה להיעשות בתוך המסגרת של שיקול הדעת השיפוטי והערכת קבילותה ומשקלה של הראיה הפורנזית.הכרעת בית המשפט בין מומחים היא פעולה הממירה סובייקטיביות מדעית אחת ל"אמת משפטית" מחייבת. אולם, ללא רגולציה, סטנדרטיזציה ושקיפות מלאה של המסלולים המכשיריים שבהם נולדה המסקנה, הכרעה זו עלולה להישאר בגדר "מבחן רורשאך" שיפוטי, המעמיק את הפער בין "האמת המשפטית" ל"אמת העובדתית".

ד. סיכום ומסקנות

השאיפה לידע, בפרט בתחום המדע, מונחית על ידי מתודולוגיות קפדניות, ראיות אמפיריות, פרוטוקול ניסוי, ובעיקר – הרצון לאמיתות אובייקטיביות. עם זאת, המרכיב האנושי בחקירה מדעית מציג את הפוטנציאל לסובייקטיביות לחדור אל תוך התהליך. מצד אחד, סובייקטיביות מתייחסת להטיות האישיות, נקודות המבט והרגשות של האנשים המעורבים בעשייה המדעית, שיכולים להשפיע על הפרשנות וההצגה של נתונים, השערות ומסקנות. מצד שני, המדע שואף לאובייקטיביות, המציינת מצב של חוסר משוא פנים ועצמאות מרגשות אישיים, דעות קדומות, הטיות קוגניטיביות, ובכך שואף לבסס אמיתות אוניברסליות המתעלות מעל חוויות אינדיבידואליות.

כדי לטפל בסוגיית הסובייקטיביות ולשפר את האובייקטיביות בקבלת החלטות משפטיות ניתן להציע מספר דרכים, אשר השימוש בהן יאזן בין הקטבים השונים, ויביא לרגולציה בתחום.

בעידן שבו שאלת המומחיות צפה ועולה, ותכנים מקצועיים נפוצים מאוד ונגישים לכל דורש, עולה הצורך הבסיסי בסטנדרטיזציה ופרוטוקולים, ובהמשך – שקיפות ותיעוד. יישום פרוטוקולים והנחיות סטנדרטיות לאנליזות פורנזיות יכול לעזור למזער את הסובייקטיביות על ידי מתן נהלים ברורים ועקביים לבדיקת המומחים. דבר זה יכול להפחית את הפוטנציאל להטיות אינדיבידואליות, שעשויות להשפיע על התוצאות.[29]

תיעוד יסודי של הניתוחים והבדיקות המבוצעות על ידי מומחים פורנזיים, והבהרת המתודולוגיות והנימוקים שלהם, יכולים לשפוך אור על התהליך להגעה למסקנה, תוך לקיחה בחשבון כל האלמנטים והשיקולים שהובילו למסקנה. תיעוד זה יכול להיות כפוף לביקורת עמיתים, ולעודד הערכה אובייקטיבית יותר של הממצאים. בכלל זה, תיעוד של שיעורי השגיאה ואי־הוודאות יכולים לשמש להבנה של המגבלות של הממצאים הפורנזיים, ולהוביל למסקנה בזהירות הנדרשת ובאופן מדוד ומתון יותר.

לבסוף, אני מוצא לנכון להציע את הקמתו של גוף רגולטורי המפקח על תהליכי הבדיקה של המומחים, ובתוך כך גם על מסקנותיהם. מהלך זה עשוי להביא לאימות אמפירי של הטכניקות הפורנזיות, תיקוף מדעי קפדני והעלאה של רמת הדיוק והאמינות שלהם. השימוש בכלים מדעיים מתוקפים ומפוקחים ימזער, ככל הנראה, את ההיבטים הסובייקטיביים בקבלת ההחלטות, וככל שהשיקולים האתיים, המקצועיים, הדעות הקדומות והטיות קוגניטיביות פוטנציאליות יתפסו מקום משמעותי במודעות של המדענים הפורנזיים, כך יתרום הדבר לשיפור האובייקטיביות בעבודתם, ולכל הפחות יינקטו צעדים משמעותיים לקראת מסקנות זהירות ואחראיות.[30]

לסיכום, אובייקטיביות מדעית מול פרשנות סובייקטיבית עיצבו את פני המדע, החוקים והעקרונות המתארים אותו. בהיבט הפלילי, סובייקטיביות בקבלת החלטות מציבה אתגר משמעותי במדע הפורנזי. גישות המדגישות מודעות, סטנדרטיזציה, תיקוף אמפירי, שקיפות ושיקולים אתיים חיוניות לקידום האובייקטיביות והאמינות בתחום. על ידי שילוב עקרונות אלה בפרקטיקות משפטיות ופורנזיות, תימצא הדרך לשפר את הדיוק של ניתוחים משפטיים ולהבטיח מערכת משפט פלילית צודקת ויעילה יותר. רגולציה בתחומים הפורנזיים, ותהליכי פיקוח בלתי תלויים יובילו למזעור ההשלכות הסובייקטיביות על חוות דעתו המקצועית של המומחה הפורנזי.

אזכור מוצע: עידו חפץ "סובייקטיביות מול אובייקטיביות במדע הפורנזי: קבלת החלטות במערכת המשפט הפלילי" רשות הרבים (15.3.2026)

* תודה לפרופ' נעם יורן, יו"ר התוכנית, על קריאת הגרסה הראשונה של המאמר ועל כתיבת הערות מחכימות.

[1] כך לדוגמה, התפתחויות בטכנולוגיה השפיעו על החשיבה המדעית ועל תפיסות האדם את העולם הסובב אותו, ובפרט עיצוב המדע המודרני, אשר קופרניקוס וגליליאו עשו בו שימוש להוכחת טענותיהם התיאורטיות. ראו: Bertrand Russell, Religion and Science, 165 (Oxford University Press, 1997).‏

[2] בנוסף לכך, ידע תיאורטי הוא בר השגה והשגתו היא חלק מהאמצעים להתקדמות בידע אמפירי. ראו: Jarrett A. Leplin, Novel defense of scientific realism (Oxford University Press, 1997).‏

[3] במסגרת מאמר זה נסתפק בהצגה כללית של שתי גישות אלו, שישמשו בסיס לדיון בהמשך. להרחבה על גישות אלו ועל הניסיונות לגשר ביניהן (כגון הגישה הביקורתית של קאנט), ראו: אלעזר וינריב רציונליזם ואמפיריציזם .(1991) לסקירה של גישות מודרניות יותר כגון פרגמטיזם וספקנות, ראו: Noah Lemos, An Introduction to the Theory of Knowledge (2007).

[4]Ettore Bolisani & Constantin Bratianu, The elusive definition of knowledge, in Emergent Knowledge Strategies, 1-22 (2018).‏

[5] אחת הדמויות המייצגות את הזרם האמפריציסטי היא דייויד יום (David Hume), אשר נוקט דעות ספקניות אודות המדע. ספקנים פקפקו באפשרות להשיג ידע מסוים. הם טענו שהתפיסות והפרשנויות שלנו את העולם הן סובייקטיביות ומועדות לטעות, מה שמוביל להשעיית שיפוט בעניינים החורגים מהחוויות החושיות המיידיות. הספקנים דגלו במצב של השעיה אינטלקטואלית, וטיפחו גישה של חקירה מתמשכת וספקנות.

[6] Leplin, לעיל ה"ש 2, בעמ' 102: "Science does not abandon objectivity in treating observations as variously interpretable and potentially misleading".

[7] ראו לדוגמה את מאמצו של קרל פופר להדגיש את החשיבות של הכפפת תיאוריות מדעיות לבדיקות קפדניות שהן אובייקטיביות וחסרות פניות. לדידו, דבר זה כרוך בתכנון ניסויים או תצפיות שעלולים להפריך או לשלול תיאוריה. בדיקה אובייקטיבית עוזרת להבטיח שהידע המדעי אינו מושפע מהטיות אישיות או דעות קדומות, וזו הדרך לעודד מדענים לחפש ראיות שעשויות לסתור את התיאוריות שלהם במקום רק לאשר אותן.Karl Popper, The logic of scientific discovery (Routledge, 2005).

[8] Sheila Jasanoff, The practices of objectivity in regulatory science, in Social Knowledge in the Making 307 (C. Camic, N. Gross, and M. Lamont, eds., 2011): "While my essay is broadly sympathetic toward Haraway’s position that all objectivities are situated and embodied, my analytic focus is not on objectivity per se, nor on the relationship between subjectivity and objectivity, but on the role of objectivity as a cultural resource in collective knowledge-making, institutional legitimation, and the construction of public reason".‏

[9] אחת ההתבטאויות שאינה משתמעת לשני פנים, היא של רוי בהסקר אודות ניסויים וניסיון של מדענים, שמיוצר בהקשר חברתי, ובאים לשרת מטרה שהיא מעבר למדע. ראו: Roy Bhaskar, A realist theory of science, 47 (Routledge, 2013): "Experiences, and the facts they ground, are social products; and the conjunctions of events, that, when apprehended in experience, provide the empirical grounds for causal laws, are, as we have seen, social products too".

[10] ראו התייחסותו של לאטור לידע אובייקטיבי בשימוש המדענים, Bruno Latour, A Textbook Case Revisited. Knowledge as mode of existence, 30 (2007): "Objective knowledge is not first in the minds of scientists who, then, turn to the world and marvel at how their ideas “fit” with the entities out there: objective knowledge is what circulates and then grants the entity seized by the networks another mode of existence and grants the minds seized by them a level of objectivity no human ever dreamed of before the 17th century — or rather they dreamed of it in earlier times but did not have it before the collective, instrumented and material pathways of scientific organizations were fully in place".

[11] החלטות סובייקטיביות מול החלטות אובייקטיביות בקרב מומחים פורנזיים אינן תופעה חדשה, והועלתה בעבר בפורומים שונים, כולל הצעות לפתרונה. ראו, למשל:Marcel de Puit, An alternative trinity: Objectivity, subjectivity, and transparency, 60 Journal of Forensic Identification 1 (2010).‏

[12] לקריאה נוספת על הסכנה הטמונה בהרשעות שווא ועל הדרכים המערכתיות להתמודד עם טעויות בשיקול הדעת המשפטי, ראו: בועז סנג'רו "הקמת מכון לאומי לבטיחות מפני הרשעת חפים מפשע" רשות הרבים ב 163 (התשפ"ה).

[13] אחד הביטויים הסובייקטיביים של פרשנות ממצא פורנזי, שהסתכם באחת הטעויות החמורות של מעצר שווא, שמדגימה כיצד מומחים שונים מגיעים למסקנות שונות לגבי אותה ראיה ממש, היא של מומחי FBI שקבעו זהות שגויה על ברנדון מייפילד, שהואשם בפעולת טרור ברכבת התחתית במדריד בשנת 2004. מומחי ה־FBI הכירו בטעותם, לעומת הקביעה הנכונה שבאה דווקא ממומחים של משטרת ספרד, ומפורט באריכות בדו"ח של ה־FBI: OIG, A Review of the FBI’s Handling of the Brandon Mayfield Case, Office of the Inspector General, Oversight and Review Division, US Department of Justice, (2006).‏

[14] אומנם בתחומים ההשוואתיים, שבהם באה לידי ביטוי ביתר שאת מומחיותו של הבודק, כמו גם רמת הסובייקטיביות של הבדיקה ותוצאותיה, גם בתחומי המדע הפורנזי המוגדרים "מדעיים", כמו ניתוח פרופיל DNA קיימת הנטייה לפרשנות סובייקטיבית, ולהבדלים בין מומחים. ראו למשל, Itiel E. Dror & Greg Hampikian, Subjectivity and bias in forensic DNA mixture interpretation, 51.4 Science & Justice 204-208 (2011).

[15] ראו למשל: Saul M. Kassin, Itiel E. Dror & Jeff Kukucka, The forensic confirmation bias: Problems, perspectives, and proposed solutions, Journal of Applied Research in Memory and Cognition 42-52 (2013).

[16] "אובייקטיביות מדעית" נשמע כמושג משכנע, שבקלות ניתן להישען עליו, כי צמד המילים לא מאפשר לאדם מן השורה לחשוב שיש טעות כלשהי במסקנה המתקבלת, הרי שמדובר במדע, והוא אובייקטיבי, קרי אינו ניתן לפרשנות, אלא הוא חד ערכי וניתן לחזרתיות. אולם, יש מי שיקרא למושג זה מיתוס, ויזהיר מפני הנהירה העיוורת אחרי האמונה התמימה במדע. ראו לדוגמה, Allysha Powanda Winburn & Chaunesey MJ Clemmons, Objectivity is a myth that harms the practice and diversity of forensic science, 3 Forensic Science International: Synergy, 100196 (2021).

[17] Simon A. Cole, Andrew J. Roberts, Certainty, Individualisation and the Subjective Nature of Expert Fingerprint Evidence, p. 12 (2012) Available at SSRN: "‘Subjectivity’, like ‘science’, is a fraught term that has generated a lot of semantic arguments".

[18] A. Biederman, The Role of the Subjectivist Position in the Probabilization of Forensic Science, 1 J. Forensic Sci. Med. 140-148 (2015).

[19] Jeffrey Saviano, The pursuit of objectivity in the examination of forensic evidence, 56.6 Journal of Forensic Identification 877, 883 (2006). אחת האסטרטגיות שבאמצעותה הוא מסכם את מאמרו היא העלאת מודעות עצמית בנוגע לאפשרות להטיות סובייקטיביות: "And it is self-awareness that will keep us safely on the path of objectivity"‏.

[20] וראו בהרחבה מאמרו של השופט נעם סולברג, בו הוא דן בפער שבין התכלית האובייקטיבית ובין רצון המחוקק, ומסביר "[ש]הקושי הוא בכך שבית המשפט מבטל, הלכה למעשה, את כוונתו הברורה של המחוקק, כשגם לשיטתו יש לה אחיזה בלשון החוק, וזאת באמצעות מהלך משפטי פרשני הנחזה להיות טכני, אובייקטיבי, כמעט מדעי". ראו נעם סולברג "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים", השילוח גיליון 18 42 (פברואר 2019).

[21] Elmarije K. van Straalen, Christianne J. de Poot, Marijke Malsch & Henk Elffers, The interpretation of forensic conclusions by criminal justice professionals: The same evidence interpreted differently, 313 Forensic Science International, 110331 (2020).

[22] שאול שארף "שופט פוליטי בחברה דמוקרטית" מאזני משפט 173 (התשפ"א).

[23] "האג'נדה המחקרית" של המומחה מרמזת על הצורך בשיקוף הפרדיגמה המדעית והנחות היסוד המנחות את עבודתו. בתחומי המדע הפורנזי ההשוואתיים, כגון השוואת טביעות אצבעות, כתב־יד, זיהוי פנים או סימני כלים, קיימות אסכולות שונות המכתיבות את אופן ניתוח הראיה ואת רף הוודאות הנדרש לקביעת ממצא. ניתן להמחיש את הצורך בחשיפת "האג'נדה המחקרית" באמצעות המעבר המתרחש כיום במדע הפורנזי מקביעות קטגוריות (זיהוי אינדיבידואלי של הנאשם) למודלים הסתברותיים של "יחסי נראות" (Likelihood Ratio). כאשר המומחה מציג בשקיפות את האג'נדה המתודולוגית שלו (לדוגמה, גישה הוליסטית או גישה הסתברותית־כמותית) הוא מאפשר לבית המשפט לבצע את תפקידו כ"שומר סף", וכך במקום "נהירה עיוורת" אחרי השאיפה לאובייקטיביות, המערכת המשפטית מקבלת לידיה את מפת הדרכים שבה הלך המומחה. שילוב זה בין שקיפות בבחירת המומחה (ברוח פוזנר, להלן ה"ש 24) לבין שקיפות בחשיפת האג'נדה המקצועית (ברוח שארף, שם) מעלה את הסיכוי כי האמת המשפטית שתתגבש תהיה מבוססת על הבנה עמוקה של מגבלות הדיוק והמרכיבים הסובייקטיביים הטבועים בכל חוות דעת של מומחה.

[24]Richard A. Posner, An Economic Approach to the Law of Evidence, 51 Stan. L. Rev. 1477, 1541 (1999):"Second, lawyers who call an expert as a witness could be required to disclose the name of all the experts whom they had approached as possible witnesses before settling on this one".

[25] תפ"ח (מחוזי נצרת) 502/07 מדינת ישראל נ' זדורוב (נבו 14.9.2010). התיק נפתח תחילה בהליך זה: ת"פ 529/06 מדינת ישראל נגד זדורוב.

[26] ע"פ 7939/10 זדורוב נגד מדינת ישראל (נבו 23.12.2015), "[…] דעת מטעם מומחה בעל שם עולמי להשוואת טביעות נעל, ויליאם בודזיאק, העוסקת בסימני הדם שנמצאו על מכנסי המנוחה. חוות דעת זו קבעה כי מסקנותיו של מומחה התביעה שור בסוגיה זו אינן יכולות לעמוד וכי לא ניתן לקבוע בוודאות כי מדובר בטביעות נעל, לא כל שכן כאלה השייכות לנעלי המערער".

[27] ראו לדוגמה, ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל (נבו 4.9.1994): "אכן, מקום שבו מתייצבים בפני בית המשפט שני מומחים מטעמם של שני יריבים ובית המשפט נדרש להכריע ביניהם – מלאכתו של בית המשפט אינה קלה כלל ועיקר".

[28] ראו לדוגמה, תפ"ח 7811-06-21 מדינת ישראל נ' אסביחאת (נבו 15.9.2024): "טוב, עכשיו אם יבוא, אני רוצה להניח בפניך איזושהי אפשרות תיאורטית, נקרא לה ככה. אם יבוא לפה מומחה מטעם ההגנה ויגיד, אני ראיתי משהו אחר, אני חושב שזה לא זהה. מה אמור בית המשפט לעשות כדי להכריע? בהנחה שאין שאלות של מהימנות, מומחה אחד אומר ככה ומומחה אחר אומר ככה".

[29] אומנם, יש שיטענו אל מול השאיפה למזעור הסובייקטיביות באמצעות סטנדרטיזציה, דווקא את חשיבות שיקופה של הסובייקטיביות ככלי להערכת משקל הראיה. לפי תפיסה זו, חשיפת "מסלול הייצור" של הידע הפורנזי, על הנחות היסוד והבחירות המתודולוגיות הכרוכות בו, מאפשרת לבית המשפט לבחון את התוצר בראי מגבלות המדע והציפיות המערכתיות. הגם שניתן לטעון כי גישה זו מובילה ל"רגרסיה אינסופית" (שכן גם פעולת ההערכה השיפוטית של השקיפות נשענת על אלמנטים של פרשנות וסובייקטיביות), הרי שהמענה לכך טמון בהבנת האובייקטיביות המדעית כתוצר של תהליכי אימות והצלבה בין־סובייקטיביים. בדומה למודלים משפטיים המציעים לשופטים לחשוף את "עמדתם הפוליטית" (התשתית הערכית והתרבותית של פסיקתם) כדי להגביר את הלגיטימיות של ההכרעה, כך גם שיקוף הסובייקטיביות של המומחה הופך את חוות הדעת מ"קופסה שחורה" לנתון גלוי הנתון לביקורת עמיתים ולשקילה מושכלת בתוך המערך הראייתי.

[30] יש שיסתייגו מהקמתו של גוף רגולטורי ריכוזי בטענה כי מוסדות מסוג זה עלולים להחליף סובייקטיביות אחת באחרת, ומעוררים את השאלה המורכבת של "מי יפקח על המפקח". עם זאת, המענה לביקורת זו טמון במודלים רגולטוריים מוכחים בעולם, כגון ה־Forensic Science Regulator בבריטניה או ה־FDA בתחום הבריאות, שתפקידם אינו להכריע בתוכן הממצא בכל מקרה ומקרה, אלא להתוות סטנדרטים מקצועיים, נהלי עבודה ופרוטוקולי תיקוף ברורים. הקמת גוף מפקח בלתי תלוי כזה עולה בקנה אחד עם המלצות ועדת דנצינר למניעת הרשעות שווא בישראל (ראו הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן (8.12.2021). https://www.gov.il/he/pages/prevention-public-committee). מטרתו של גוף מעין זה אינה לשמש כ"מומחה-על", אלא לייצר תשתית של בקרה מדעית וסטנדרטיזציה שתאפשר את צמצום ההטיות המערכתיות ואת הגברת הדיוק והאמינות של חוות הדעת הפורנזיות המוגשות לבתי המשפט.