|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
בעידן התקשורת הדיגיטלית, המתאפיין במהירות, נגישות ותחרות על תשומת לב הציבור, נראה שמוסדות שלטוניים ניצבים בפני אתגרים משמעותיים בבואם לתקשר את עבודתם ולשמר את אמון הציבור. אתגרים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר ברשות השופטת, שמעצם טבעה ותפקידה נדרשת לשמור על עצמאות, ריחוק ואי־תלות.
במאמר זה אבקש לטעון כי הרשות השופטת בישראל, בניסיונה לשמר את אמון הציבור, מתמודדת עם פער הולך וגדל בין אסטרטגיות התקשורת שלה לבין צורכי התקשורת המודרנית וציפיות הציבור. פער זה, כפי שאטען, פוגע באפקטיביות התקשורתית של המערכת ועלול לפגוע באמון הציבור בה. יתרה מכך, אטען כי הפרדוקס המובנה ביחס לאמון הציבור הטוען כי ריחוק והתעלמות מדעת הקהל הם שיבססו אמון ארוך טווח במערכת, דווקא מקשה על ניסוחה של אסטרטגיה תקשורתית אפקטיבית. המחקר מבקש להצביע על כך שהצלחתה של הרשות השופטת בשימור מעמדה ואמון הציבור בה בעידן הדיגיטלי, תלויה ביכולתה למצוא את האיזון העדין בין שמירה על ערכי היסוד של עצמאות ואי־תלות, לבין התאמה לדרישות התקשורתיות של העידן הנוכחי. כמו כן המחקר מבקש לספק הצעות לפתרונות נורמטיביים לסוגיה האמורה.
מחקרים ומאמרים רבים סוקרים את רמת אמון הציבור בבית המשפט וברשות השופטת מדי שנה.[1] נקודה מקדמית שראויה לביאור היא: מהו אמון הציבור? ובהעדר הגדרה מוסכמת למושג ייתכן שנשאלים שונים עונים בהתאם לפירושם הסובייקטיבי.[2] ברבים מן הסקרים אין הגדרה מנחה לציבור הנשאלים, כך למשל במכון הישראלי לדמוקרטיה השאלה הנשאלת בסקר היא "עד כמה אתה נותן אמון בבית המשפט העליון?".[3] אותו אדם בפירושים שונים עלול לתת תשובות שונות.[4] אם ננסה למתוח את גבולות הסוגיה אף יותר, נראה כי שני נשאלים אשר הביעו את חוסר אמונם ברשות השופטת, האחד חושב שבית המשפט פועל בחוסר סמכות בביטול חקיקה העוסקת בגיוס חרדים ואילו השני סובר כי בית המשפט לא עושה מספיק לקידום סוגייה זו. במקרה מן הסוג הזה נקבל אותה תשובה (חוסר אמון), אך השלכותיה מנוגדות בכל הנוגע לאקטיביזם וריסון שיפוטי ולשאלת השפיטות הרחבה. מחקר זה אינו עוסק בבעיה זו ואינו מתיימר להציע לגביה פתרון נורמטיבי. כנקודת מוצא אתייחס לאמון הציבור כנדרש לענייננו כמושג רחב המתייחס לתפיסה הכללית של הציבור את הלגיטימיות והמקצועיות של בית המשפט כמוסד. גישה זו מאפשרת לנו להתבונן על התופעה ממבט־על, תוך התמקדות בהשפעות המערכתיות הרחבות.
כוחה של המערכת נשען במידה רבה על הלגיטימציה הציבורית ממנה היא נהנית.[5] נראה שכאשר הציבור נותן אמון במערכת המשפט, נוצרת תשתית חברתית המאפשרת אכיפה אפקטיבית של פסקי דין, קבלת הכרעות שיפוטיות והישענות על המערכת המשפטית כמנגנון מוסכם ליישוב סכסוכים.[6] עם זאת, חשוב להדגיש כי אמון הציבור האופטימלי אינו מתבטא בתמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת במערכת המשפט. להיפך, נדמה שחברה דמוקרטית בריאה מחייבת איזון בין תמיכה בסיסית במערכת לבין שמירה על חשדנות בריאה כלפי השימוש בכוח השיפוטי.[7] דומני כי דווקא קיומה של ביקורת בונה מחזק את הלגיטימציה של המערכת בטווח הארוך, שכן היא מייצרת דיאלוג בין המערכת לציבור ובונה אמון המבוסס על הבנה.
נראה כי המודל האופטימלי הוא זה של "אמון ביקורתי" – המשלב תמיכה בסיסית במוסד השיפוטי והכרה בחשיבותו ובסמכותו להכריע בסכסוכים, לצד נכונות לציית להחלטות שיפוטיות, תוך שמירה על זכות הביקורת וההשגה ודרישה מתמדת לשקיפות ואחריות. נראה שבית המשפט העליון מודע היטב לחשיבותו של אמון הציבור, כפי שמשתקף בשימוש התדיר והמשמעותי במונח "אמון הציבור" בפסיקותיו המופיע למעלה מ־3,000 פעמים בפסקי הדין של בית המשפט העליון בלבד.[8]
המודעות העמוקה של בית המשפט לחשיבותו של אמון הציבור נובעת מההכרה כי ללא הלגיטימציה הציבורית, יכולתו לתפקד כמוסד מכריע בסכסוכים וכשומר על שלטון החוק תיפגע באופן משמעותי.[9] מקורה של תפיסה זו מצוי כבר במאה ה־18, בכתביו של המלומד האמריקאי אלכסנדר המילטון.[10] יתרה מכך, נראה כי בית המשפט מבין היטב את מורכבות האיזון בין הצורך בשמירה על אמון הציבור לבין החובה לקבל החלטות שיפוטיות עצמאיות, גם כאשר אלו עלולות לעורר ביקורת ציבורית. על כך נאמר בפרשת צירינסקי "אין לך שיפוט ראוי לשמו, אלא אם כן השופט הינו עצמאי ובלתי תלוי. עצמאותו של השופט […] עומדת בבסיס האמון שרוכש הציבור למערכת".[11] סוגיה זו מעוגנת אף בכללי האתיקה השיפוטית.[12] תפיסה מורכבת זו של אמון הציבור – כמשאב חיוני שיש לטפח אך לא על חשבון עקרונות יסוד של עצמאות שיפוטית – משתקפת באופן עקבי בפסיקות בית המשפט העליון ובהתנהלותו המוסדית.[13]
נראה כי הרשות השופטת והתקשורת בעלות התפתחות, אופי ודפוסי פעולה שונים עד כדי ניגוד. הרשות השופטת, כמוסד מסורתי המבוסס על תהליכים מובנים ומוסדרים, פועלת על פי עקרונות של דיון מעמיק וניתוח יסודי של סוגיות משפטיות. פעולתה מתאפיינת בהקפדה על כללים פורמליים, בחינה מדוקדקת של תקדימים וקבלת החלטות המבוססת על שיקול דעת מקצועי ומתודי.[14] בניגוד לכך, התקשורת המודרנית, ובפרט המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות, פועלת בקצב מהיר ודורשת תגובות מיידיות. סביבה תקשורתית זו מתאפיינת בהעדפה ברורה של מסרים קצרים וישירים, תוכן ויזואלי ותקשורת מהירה ורציפה.[15] הפער המתואר בא לידי ביטוי במספר היבטים מרכזיים:
פער בקצב הפעולה – בעוד מערכת המשפט פועלת על פי לוחות זמנים ארוכי טווח ומחושבים, התקשורת המודרנית דורשת עדכונים ותגובות מיידיות. [16]
פער במורכבות המסרים – בעוד ההליך השיפוטי מתאפיין בניתוח מורכב ורב־ממדי, התקשורת כיום נוטה לפשט סוגיות ולהציגן באופן דיכוטומי של "נכון" ו"לא נכון."[17]
פער בסגנון התקשורת – בעוד מערכת המשפט שומרת על שפה פורמלית ומאופקת, התקשורת המודרנית מעדיפה שיח ישיר ולעיתים אף פרובוקטיבי.[18]
נראה כי האתגר המרכזי העומד בפני מערכת המשפט הוא הצורך לשמר את איכותה המקצועית ועצמאותה, תוך התאמה לדרישות העידן התקשורתי החדש.[19] לטענתי, נדרשת חשיבה מחודשת על האופן שבו מערכת המשפט מתקשרת עם הציבור ללא כל צורך בשינוי העקרונות הבסיסיים של עצמאות שיפוטית ואיכות מקצועית.
2. אסטרטגיות תקשורתיות של הרשות השופטת
האסטרטגיה הראשונה והמרכזית היא מיסוד מערך דוברות מקצועי. בית המשפט הקים יחידת דוברות מרכזית האמונה על העברת מידע לתקשורת, הוצאת הודעות רשמיות והנגשת החלטות שיפוטיות לציבור הרחב.[20] יחידת הדוברות וההסברה נועדה לשמש כגשר בין פערי העולם המשפטי המורכב לבין צורכי התקשורת והציבור ומונה כיום אחד עשר אנשי צוות.[21] אסטרטגיה נוספת של הרשות השופטת היא שימוש באמצעים דיגיטליים.
כך למשל, סיורים וירטואליים המוצגים באתר הרשות השופטת ומאפשרים היכרות עם הארכיטקטורה של מבני הרשות. בשנים האחרונות, בית המשפט מאפשר שידורי דיונים, כאשר תחילתם היה בהודעת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בתחילת שנת 2020 בדבר תמיכתה בגישה של תקשורת פתוחה יותר תוך הדגשת החשיבות שבמתן האפשרות לציבור להאזין לשידורי בית המשפט העליון.[22] הודעה זו חשובה ביותר להאצת התהליך ונראה כי היא מושפעת גם מהקשרה הרחב של תקופת הקורונה, בה הוטלו מגבלות על עיתונאים ואזרחים להגיע לדיונים.[23] מהלך זה נועד להגביר את השקיפות ולאפשר נגישות ישירה למידע משפטי, ללא תיווך של גורמי תקשורת. האסטרטגיה השלישית כוללת מעורבות הולכת וגוברת של שופטים מכהנים בתקשורת כדבריו של פרופסור כספי הם "מייצרים כותרות חדשות לבקרים" ואף שופטים בדימוס "היו למרואיינים ולפרשנים מבוקשים בתוכניות אקטואליה".[24] ייתכן שתופעה זו נועדה להתמודד עם הצורך בהסברה והרצון להשפיע על עמדות הציבור למרות המתח המובנה ביחס לאתוס המשפטי הדוגל בריחוק המצוין לעיל.
ניתוח ביקורתי של האסטרטגיות המצוינות לעיל חושף מספר בעיות מהותיות אשר עלולות לפגוע באמון שהציבור רוכש למערכת המשפט.
ראשית, מערך הדוברות, למרות היותו מקצועי, מגיב לאירועים תקשורתיים לעיתים קרובות באיחור. חלל תקשורתי זה מתמלא במהירות בפרשנויות חיצוניות, לעיתים שגויות או מגמתיות.[25] התוצאה היא שהציבור מקבל את המידע על החלטות בית המשפט דרך מתווכים שונים, שלא תמיד מחויבים לדיוק או להוגנות בהצגת הדברים ובכך השיח הציבורי מעוצב, הלכה למעשה, על ידי גורמים אחרים. שופטים בדימוס מתחו ביקורת גם על היות מערך הדוברות כפוף לראשי המערכת, בעל תגובות מתונות מידי ומתעלם מן השופטים המכהנים בבתי משפט נמוכים יותר.[26]
שנית, הפלטפורמות הדיגיטליות של מערך הדוברות וההסברה, למרות חשיבותן, נראה שאינן מותאמות מספיק לצורכי המשתמש חסר ההשכלה המשפטית, המידע המשפטי עודנו מוצג לעיתים באופן טכני ומורכב, ללא הנגשה מספקת לציבור הרחב.[27] הקושי בהנגשת המידע עשוי להוביל לאובדן אמון ולתחושת ניכור וריחוק.
שלישית, נראה שהמפגשים עם התקשורת, על אף חשיבותם, נותרים מוגבלים בהיקפם ובהשפעתם. הם אינם מספקים מענה הולם לצורך בתקשורת רציפה ומיידית בעידן הדיגיטלי. נראה שבעיה מרכזית היא שהרשות השופטת נמנעת מלהתמודד באופן מעמיק עם האתגרים שמציבות הרשתות החברתיות והמדיה החדשה.[28] בעוד שהשיח הציבורי עובר לפלטפורמות אלו, היעדר נוכחות משמעותית בפלטפורמות התקשורת החדשות, תקשה על בית המשפט להגן על הלגיטימיות שלו ולהסביר את החלטותיו באופן אפקטיבי.
מן האמור לעיל נדמה שהאסטרטגיה התקשורתית של בית המשפט נותרת מעוגנת בתפיסות ובכלים מסורתיים. נראה כי הפער בין המשאבים המושקעים לבין האפקטיביות של האסטרטגיות התקשורתיות בולט במיוחד במצבים בהם המערכת נדרשת ומתקשה להגיב במהירות ובאפקטיביות הראויה, כדוגמת מצבי משבר או בעת דיון ציבורי סוער בהחלטות שיפוטיות, מה שמוביל לאובדן שליטה על השיח הציבורי ולפגיעה אפשרית נוספת באמון הציבור.[29] ניתן להניח כי גם כאשר מתעוררים משברי אמון או ביקורת ציבורית חריפה, הקושי של בית המשפט להתמודד עם חדשות כזב ומידע מוטעה ברשתות החברתיות עלול להחמיר את הפגיעה באמון הציבור. יתרה מזאת, כאשר בית המשפט נוהג במדיניותו המרוחקת הוא עלול להיתפס כמנותק מהשיח הציבורי העכשווי, ובכך לפגוע בתפיסתו כמוסד חיוני ורלוונטי בחברה המודרנית.
ניתן לסכם ולומר כי למרות המשאבים המושקעים באסטרטגיות התקשורתיות, נראה כי בית המשפט טרם מצא את הדרך האפקטיבית להתמודד עם אתגרי התקשורת המודרנית. הצורך בחשיבה מחודשת על הקצאת המשאבים ועל אופי האסטרטגיות התקשורתיות הופך למהותי יותר ככל שהפער בין צורכי התקשורת המודרנית לבין יכולות התגובה של המערכת הולך וגדל. פער זה אינו רק עניין טכני או תפעולי, אלא סוגיה מהותית הנוגעת לשימור אמון הציבור במערכת המשפט. אם הפער האמור יימשך, ייתכן שאנו בעיצומו של תהליך שעלול להיות קשה מאוד לתיקון בהמשך.
נראה שהמשאבים הקיימים אינם מנותבים באופן אפקטיבי להתמודדות עם האתגרים העכשוויים, לאור זאת, נדרש שינוי מקיף.
ראשית, יש לפתח שימוש מושכל בויזואליזציה. במהלך המחקר נחשפתי לניסיונותיה של דוברות הרשות השופטת להלך בכיוון זה אך אני סבור כי ניסיונות אלו נעשו בהעדר משאבים ויתרה מכך ללא הבנת החשיבות שבדבר. הניסיונות האמורים מלבד מספרם המועט (שלושה במספר שמתוכם אחד בשפה הערבית) מסבירים בגרפיקה מצוירת רק אודות בתי המשפט. המצב הקיים מחייב את האזרח המתעניין להתמקצע בעיסוק המשפט על מנת לנסות ולגבש עמדה בהירה על אחת הרשויות החשובות ביותר במדינה דמוקרטית.
שנית, נראה כי קיים צורך ביצירת תוכן חינוכי שאינו ויזואלי. נראה כי הצורך נדרש הן מהסיבות המצוינות לעיל והן מהבנת חשיבותו של סיכום רהוט, ברור ומדויק אף להבנתם של כתבים ואנשי תקשורת. במקביל, ברמת השופטים נראה שיש להקפיד על כתיבת פסקי דין ענייניים בשפה ברורה ונגישה, תוך צמצום רטוריקה מיותרת, הדגשת הרציונל המרכזי בתחילת פסק הדין והוספת תקציר נפרד, נגיש ומונגש יותר מהרציו הקיים לפסקי דין מרכזיים.[30] חשוב לפתח פלטפורמה דיגיטלית רלוונטית להסברה. במישור המוסדי, יש לחזק את התדמית המוסדית של בית המשפט, להדגיש את המערכת כמכלול ולא כאוסף של שופטים, לפתח שפה תקשורתית אחידה וליצור זהות מוסדית עקבית. נדרש להקים מערך תקשורת דיגיטלי מתקדם, אשר ישמש מנגנון תגובה מהירה למשברים תקשורתיים ולהקים מערך ניטור ותגובה לשיח ציבורי.
על אף כל האמור לעיל, עולה שאלה נורמטיבית שאין להתעלם ממנה: האם ראוי בכלל שהשופטים עצמם יהיו נוכחים בפלטפורמות תקשורתיות עכשוויות? כללי האתיקה לשופטים, בהדגישם את חשיבות הריחוק והאיפוק נועדו להסדיר סוגיה זו בדיוק. שופט, מעצם תפקידו וייעודו החברתי, נדרש לשמור על ממלכתיות, על אובייקטיביות ועל מראית עין של ניטרליות – תכונות שעלולות להיפגע בזירה התקשורתית המהירה והרגשית. כאמור, הופעתם של שופטים אף עשויה לפגום בזהותה המוסדית הרצויה של המערכת. אולם טענתי היא שאין סתירה אינהרנטית בין שמירה על האתוס השיפוטי לבין התאמת מערכת המשפט לעידן התקשורתי החדש. ההבחנה המושגית הנדרשת כאן היא בין השופט כפרט לבין מערכת המשפט כמוסד.
בעוד שהשופט האינדיבידואלי ראוי שישמור על צניעות תקשורתית כמתחייב מכללי האתיקה, מערכת המשפט כמכלול זקוקה לחזית תקשורתית אפקטיבית ועדכנית. מערך הדוברות המקצועי אמור לגשר על פער זה בדיוק, בהיותו החולייה המקשרת בין העולם השיפוטי לבין התקשורת והציבור.
המלצות אלו מהוות מסגרת ראשונית לשינוי באסטרטגיות התקשורת של בית המשפט ויישומן דורש התחייבות מערכתית. לאחר שתונח אבן הפינה להתחדשות תקשורתית זו, הדרך להשבת אמון הציבור במערכת המשפט תהפוך מחזון ערטילאי למסלול ממשי וברור – נתיב שבו המסורת השיפוטית והחדשנות התקשורתית אינן ניצבות זו מול זו כיריבות, אלא צועדות יחד כשותפות לאותה מטרה: ייצוב והעמקת אמון הציבור ברשות השופטת.
אזכור מוצע: הראל זוט בן שבת "האם הרשות השופטת משתמשת במשאביה באופן אפקטיבי לרכישת אמון הציבור במציאות התקשורתית החדשה?" רשות הרבים (23.12.2025)
[1] המכון הישראלי לדמוקרטיה מדד הדמוקרטיה הישראלית 2023 89-86 99-96 (2023); המכון לחירות ואחריות אוניברסיטת רייכמן מדד אמון הציבור (פברואר 2024). ראו גם: אהרן גרבר ויהונתן גבעתי "כיצד השפיעה המהפכה החוקתית על האמון בבית המשפט" רשות הרבים (9.11.2022).
[2] אדם שנער ויניב רוזנאי "האם ועד כמה אמון הציבור במערכת המשפט חשוב?" ספר מנחם (מני) מזוז 5 (עתיד להתפרסם).
[3] מדד הדמוקרטיה, לעיל ה"ש 1, בעמ' 98-96.
[4] שנער ורוזנאי, לעיל ה"ש 2, בעמ' 5.
[5] חשוב להדגיש שאינני טוען כי רק בית המשפט נדרש לאמון הציבור. נראה כי מערכות ממשלתיות וכלכליות רבות זקוקות גם הן לאמון זה. לדוגמה, מערכת הבנקאות חייבת לזכות באמון הציבור כדי לפעול כראוי ראו ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 353 (1996).
[6] יצחק זמיר "אמון הציבור בבית המשפט" עורך הדין 46 28, 32-29 (2020) שם זמיר מסביר למה אמון הציבור בבית המשפט חשוב אף יותר לבית במשפט מאשר לרשויות האחרות, עמדה זו נפוצה ונידונה רבות אך אינה קונצנזוס, לעמדה מנוגדת לכך ראו לעיל ה"ש 2, בעמ' 4. כאמור במחקר זה לא אכריע בשאלה מורכבת זו אך הקשרה האמור בעל חשיבות לצורכי הדיון.
[7] שנער ורוזנאי, לעיל ה"ש 2, בעמ' 13.
[8] שם, בעמ' 1 א, 3-2.
[9] חיים כהן "הרהורי כפירה באמון הציבורי" ספר שמגר ב 365, 380 (אהרן ברק ואח' עורכים,2003); אהרן ברק "משפט ושיפוט – בית המשפט העליון ואמון הציבור" מבחר כתבים א 968, 970 (התש"ס).
[10]The Federalist No. 78 (1788) (Alexander Hamilton) .
[11] בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 732 (1998).
[12] כלל 5 ג לכללי האתיקה לשופטים, תשס"ז-2007, ק"ת 934.
[13] ראו למשל בג"ץ 732/84 צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4) 148 (1986), בו נידונה נקודת החיבור בין אמון הציבור לעצמאות השיפוטית הנדרשת, שם בית המשפט קבע כי עצמאותה ואי־תלותה של הרשות השופטת תורמות להבטחת ההגינות בעוד אמון הציבור, מטבע מהותו, אינו נבחן על־פי תחושתו הסובייקטיבית של השופט, כאשר הוא סבור כי הוא פועל בהגינות. אמון הציבור נבחן על ידי השופט, על־פי אמות מידה אובייקטיביות, לכן אין זה מספיק שהשופט עצמו סבור ומשוכנע, כי פעל באופן עצמאי וללא נטייה, אלא עליו להיות משוכנע כי אותן עקרונות היסוד של העצמאות, ההגינות וחוסר הנטייה הם גלויים וברורים לעין כל, כחלק מהבטחת אמון הציבור וההגינות השיפוטית גם יחד.
[14] בל יוסף "כרוניקה של מוות ידוע מראש: לגיטימיות בית המשפט העליון מעיני התקשורת" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מח 6 (3.1.24).
[15] שם. ראו גם בענת פלג ורינה בוגוש "הגלימה השחורה והעיתונות הצהובה: יחסם של השופטים אל התקשורת בישראל" מסגרות מדיה 5 19-17 (2010).
[16] יוסף, לעיל ה"ש 14, בעמ' 5.
[17] שם.
[18] שם.
[19] דן כספי "בין שני מוסדות: על משפט ותקשורת" קשר 42 6, 10 (מרץ 2011).
[20] פלג ובוגוש, לעיל בה"ש 15, בעמ' 33. עד לשנת 1996 דובר משרד המשפטים שימש כדוברה של מערכת המשפט בכללותה ופועלו גודר אך לכדי מתן תגובה לפניות עיתונאים – ללא כל פעילות יזומה מצידו.
[21]לעיון והעמקה במערך הדוברות וההסברה ראה: "אודות מערך הדוברות וההסברה, הרשות השופטת".
[22] "מחקר שידורים ישירים" אתר מחלקת המחקר של הרשות השופטת (פורסם ב־7.7.2024, עודכן ב־17.9.2024).
[23] Barry Sullivan & Ramon Feldbrin, The Supreme Court and the People: Communicating Decisions to the Public, 24 U. Pa. J. Const. L. 1, 70-72 (2022).
[24] כספי, לעיל ה"ש 19, בעמ' 6.
[25] שם, בעמ' 8.
[26] פלג ובוגוש, לעיל ה"ש 15, בעמ' 34.
[27] ראו למשל כל אחת מ־10,943 התגובות שהעלה מערך הדוברות נכון לתאריך 03.04.2025 לעיון ראה "פסקי דין והחלטות שהופצו על ידי מערך הדוברות" אתר הרשות השופטת.
[28] יוסף, לעיל ה"ש 14, בעמ' 6-4.
[29] פלג ובוגוש, לעיל ה"ש 15, בעמ' 36-35.
[30] ראו למשל: יוסף, לעיל ה"ש 14, בעמ' 5.
