|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
באפריל 2025 התקבל תיקון 152 לחוק העונשין, תשל"ז־1977 (להלן: תיקון 152). נוכח היעדרו של שיח ציבורי ממשי לפני התיקון, או למצער תהודה ציבורית ממשית אחרי, ניתן היה לשער שמדובר בתיקון קטנטן וחסר חשיבות. אולם למעשה הייתה זו רפורמה בעבירות המין. רפורמה זו, בין היתר, שמה קץ למיגדור של שתי עבירות מין מרכזיות, ביטלה אחת מעבירות המין הוותיקות בישראל, וחוללה שינויי מינוח בעלי חשיבות אקספרסיבית.
רשימתי תבחן באופן ביקורתי את תרומתה של הרפורמה לפרק עבירות המין, ותכלול שלושה פרקים קצרים. פרק א יסקור את הוראותיו של תיקון 152. פרק ב יבחן באופן ביקורתי את התיקון, מבחינה דוקטרינרית ונורמטיבית, לשבח ולשבט. פרק ג יציע כיוון רצוי לפרק חדש לעבירות המין. לבסוף אסכם.
הצעת חוק בנושא הונחה לראשונה על שולחן הכנסת לדיון מוקדם בשלהי אוקטובר 2024. דיון ממשי ראשון וקצר בה נערך לקראת אמצע דצמבר. ביום 3.2.2025 פורסמה הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 155) (איחוד עבירת האינוס ועבירת מעשה סדום), התשפ"ה־2025.[1] בין היתר הוצע להחליף את המילים "הבועל אישה" בעבירת האונס (סעיף 345) במילים "החודר לגוף של אישה או גבר באחת מהנסיבות האלו […]". כן הוצעו תיקונים נוספים הנוגעים לביטול הזהות המגדרית של נפגע העבירה. בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה (סעיף 346) הוצע לשנות את הכותרת ל"חדירה אסורה", והוצע לשנות את התוכן ולהחליף את המילים "הבועל אישה" במילים "החודר לגופו של אדם". הוצע לבטל את העבירה של מעשה סדום (סעיף 347). בעבירות של יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל ושל יחסי מין בין כהן דת לאדם שקיבל ממנו ייעוץ או הדרכה (סעיפים 347א ו-347ב בהתאמה) הוצע להחליף את המילים "הבועל אישה או העושה מעשה סדום באדם" במילים "החודר לגופו של אדם". תיקון דומה הוצע ביחס לסעיף 351 לחוק העונשין, עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע.
בדברי ההסבר נכתב כי התיקונים באים "לשקף נכון יותר את הפגיעה בנפגעי עבירות המין ולשמור על כבודם".[2] כמו כן, הביטוי "מעשה סדום" נושא מטען היסטורי פוגעני ואינו תואם את היחס החברתי המודרני למעשים הללו, ושההפרדה בין העבירות מובילה לא אחת לתחושה של פגיעה בכבוד הנפגעים. בנוסף, נטען כי ההפרדה פוגעת בהכרה בגברים כנפגעי אונס, משפיעה לרעה על גישת מערכות האכיפה כלפיהם ומעכבת את שיקומם, ופוגעת גם בנשים שנפגעו ממעשה סדום נוכח היעדר התווית של אינוס. בהתאם הוצע שכל החדרת איבר או חפץ לאיברים אינטימיים של גבר או אישה תיקרא אינוס. עוד נכתב שהמונח "בעילה" מבטא אנכרוניזם כלפי נשים ויחסי מין. לכן הוצע לקבוע שכל החדרה כאמור תיקרא אינוס, לצד ביטול המונחים בעילה ומעשה סדום. אולם נוכח מרכזיות הפגיעה בנשים בעבירות מין הוצע לקבוע שהמונח אינוס יכלול התייחסות מפורשת לחדירה לגופה של אישה או לגופו של גבר.[3] בסעיף 346 הוצע למחוק את המילה "בהסכמה" מהכותרת, משום שהיא יוצרת –
"מצג שווא של הסכמת הנפגע באופן שאינו משקף את המקרים הנכללים בעבירה, שבהם יחסי התלות והמרות בין הצדדים מטילים ספק בקיומה של הסכמה חופשית".
עוד הפנתה ההצעה לסעיף 350 לחוק העונשין, וציינה שבגין ההגדרה הנוכחית לבעילה, רשויות התביעה לא העמידו לדין נשים שגורמות לגבר לחדור לאיבר מינן בנסיבות של עבירת האינוס, אלא במעשה מגונה; התיקון המוצע יוביל לכך שגם התנהגות כזו תיחשב אינוס.[4]
ביום 31.3.2025 נדונה ההצעה בקריאה שנייה וקריאה שלישית בכנסת. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הציג את ההצעה וציין שמקורה בהצעת חוק של ח"כ סון הר־מלך. מרבית דבריו לפרוטוקול לא היו יותר מקריאה של דברי ההסבר שלעיל מילה במילה. בנוסף הבהיר שהתיקון יחול גם על מי שכבר ביצע את המעשים וטרם הועמד לדין, משום שהפליליות אינה משתנה וגם לא חומרת העונש: "מי שהורשע בסעיף 347 בעבר ייחשב למי שהורשע בסעיף 345 של עבירת האינוס".[5] ח"כ סון הר־מלך נשאה דברים והגדירה את היום כהיסטורי וכתיקון עוול ממושך, בכך שאונס אינו עוד עבירה החלה על נפגעות נשים בלבד. היא ציינה שהתיקון בא לשתי מטרות מרכזיות וחשובות: הרחבת הגדרתה של עבירת האינוס כדי לכלול גם פגיעות מיניות בגברים; וביטול העבירה של "בעילה אסורה בהסכמה" והחלפתה ב"חדירה אסורה", משום ש –
"המציאות פשוטה: אם זה אסור, אז בוודאי שאין כאן הסכמה, וכשיש ניצול של יחסי מרות, כשיש פערי כוחות, אין מקום לטשטש את חומרת הפגיעה במונחים שמרמזים על הסכמה כביכול".[6]
לאחר מכן אמרה ח"כ סון הר־מלך כי התיקון מכיר בכל הנפגעים, בלי משחקי מילים, בלי הבחנות מגדריות ובלי טשטוש המציאות, כחלק מהמחויבות של המדינה לצדק ולביעור הרע. היא קינחה באמירה על פעולה לביטול ההתיישנות בעבירות המין.[7] בשלב זה הדיון נפתח להסתייגויות. ח"כ שטרן ברך את החוק, ואז עבר לביקורת על היוזמה למינוי ראש שב"כ על ידי ראש הממשלה, מה שסימן את האות לדיון פוליטי. בחלוף 30 עמודים (!) של פרוטוקול שעסק בעניינים פוליטיים שאינם קשורים כלל לתיקון המוצע, הוסרו כל ה"הסתייגויות" והכנסת הצביעה בקריאה שנייה ושלישית ברצף. בקריאה השנייה תמכו בהצעה 32 ח"כים, ובשלישית תמכו 31, ללא כל התנגדות. התיקון נחקק.
תיקון 152 ראוי לשבחים. ראשית, בעידן שבו מעטים ונדירים התיקונים לחלק הספציפי של חוק העונשין,[8] עצם הבחירה לתקן הגדרה של עבירה נאכפת בחוק העונשין אינה דבר של מה בכך בימינו, לא כל שכן תיקון של כמה הגדרות ואפילו ביטול של אחת.[9] כך ביתר שאת ביחס להגדרה של עבירות המין בכלל ושל עבירת האונס בפרט, שלא תוקנו כלל או באופן ממשי במשך שנים.[10] התזכורת שאפשר לחוקק ולחדש באופן שאינו קשור למאבקי הכוח בין הרשויות, ואפילו לעשות כן בהסכמה רחבה – משמחת.
שנית, ביטול המגדור של עבירות המין נושא חשיבות אקספרסיבית,[11] צעד ראוי שחיכה בישראל זמן רב מדי. במשטרים שונים בעולם עבירת האונס כבר מזמן אינה מגדרית.[12] אומנם, גם בישראל קראה אורית קמיר לפני 20 שנה לאחד את העבירות של מעשה סדום והאונס ולבטל את הרכיב של נפגעת אישה בלבד (אף שאין לכך זכר בהליכי החקיקה שסקרתי לעיל לקראת תיקון 152).[13] אומנם, באופן קונקרטי קשה למצוא תועלת רבה בהבחנה המושגית בין מין וגינלי כפוי לבין מין אנלי כפוי (אשוב לכך באופן ביקורתי בהמשך);[14] ובאופן כללי קיים טעם תקף לנסח את כל עבירות המין באופן שאינו תלוי מגדר.[15]
שלישית, ההיפרדות מהמונחים "הבועל" ו"מעשה סדום" ראויה אף היא. הקריאה להיפרד מהמונחים הללו ותיקה למדי והגיעה אף היא מקמיר לפני יותר מרבע מאה (שוב בלי זכר בהליכי החקיקה).[16] אכן מדובר במונחים פוגעניים. המונח "בעל" ראוי להימחות מהשפה בכל הקשר שאינו קנייני, ואילו המונח "מעשה סדום" ראוי להימחות מהשפה החיה לחלוטין.
2. שבט
(א) הליכי החקיקה
ביקורת ראשונה ויחידה מסוגה ברשימתי תעסוק בהליכי החקיקה. קצב החקיקה היה מהיר עד נחפז. בין הצעת החוק הרשמית לבין קבלת הקריאה השלישית לא חלפו אפילו חודשיים. מעבר לכך, אפס ההסתייגויות הענייניות בקריאות המתקדמות, אפס השיח הביקורתי הענייני בכנסת בנוגע להצעת החוק, ואפס ההתנגדות – הן תמרור. על מה הוא מאותת? על הצעה מושלמת? על חוסר עניין של חברי הכנסת? על חוסר ביקורתיות עניינית של חברי הכנסת? או על מחסור בתהליך חקיקה איכותי?
אף שאיני משבח הליכי חקיקה ארוכים ומתבוששים, אני משער כי אילו התקיים שיח ציבורי ממשי בהצעת החוק, היו מושמעות ביקורות, ולו מן הסוג של "מה עוד ראוי לתקן". אם כבר מתיימרים לעשות היסטוריה, מתבקש היה להזמין ולשמוע פרספקטיבה ביקורתית בנושא, למשל כזו של ארגוני נפגעי עבירה, הפרקליטות, הסניגוריה הציבורית, האקדמיה וכיוצא באלו.
(ב) שריד מגדרי
ביקורת שנייה עוסקת בבחירה להותיר שריד מגדרי בשתי העבירות שעד לאחרונה היו מגדריות לגמרי. לאחר התיקון עבירת האינוס נפתחת במילים "החודר לגוף של אישה או גבר באחת מהנסיבות האלה", ועבירת החדירה האסורה נפתחת במילים "החודר לגופם של קטינה או קטין". הנמקת דברי ההסבר, על מרכזיות הפגיעה בנשים בעבירות מין, חלשה ואינה משכנעת.
נשים הן הנפגעות העיקריות בעבירות מין באופן כללי, ולא רק בשתי העבירות שלעיל.[17] ניתן לשער שהעבירה של מין במסגרת טיפול נפשי בסעיף 347א נעשית בישראל בעיקר כנגד נשים ועל ידי גברים, וכמוה גם מין במסגרת יחסי דת היררכיים בסעיף 347ב, עבירת המעשה המגונה בסעיף 348, עבירת המעשה המגונה בפומבי בסעיף 349, עבירת גרם המעשה בסעיף 350, ועבירות מין במשפחה ונגד חסרי ישע בסעיף 351. חלק מהעבירות הללו תוקנו כדי לכלול את המילים "אישה או גבר", אך לא כולן, לרבות עבירות המין השכיחות ביותר, מעשה מגונה, ללא הסבר ברור. לא מיותר להזכיר עבירות נוספות שלגביהן הנפגעת הטיפוסית היא אישה, דוגמת אלימות במשפחה. היכן הדגש החקיקתי בעניין זה?
באופן ערכי, על עבירות להיות מנוסחות בלשון ניטרלית, אלא אם קיימת סיבה נורמטיבית לנהוג אחרת, ולא אמפירית גרידא. אין כזו בענייננו. כשיקוף למוסכמה לשונית־דקדוקית רבת־שנים, שככל הנראה מבטאת היררכיה גברית המתמשכת בעולמנו, חוק העונשין (כמרבית החוקים בישראל, אני משער) מנוסח בלשון המתארת פעולה של גבר. הבחירה של השפה העברית למגדר את עצמה לדעת, באופן שבו קיימת הטיה שונה לפועל ובאופנים נוספים, דוגמת מגדורם של חפצים, שמות עצם וכיוצא באלו, היא נפסדת ומיותרת, אף שניתן לראות בחיוב את העובדה כי אין שפת פועל מיוחדת בעברית שתבדיל בין אנשים לפי דתם, צבע עורם, עושרם וכדומה. בדומה למילים שהוחלפו בחוק, גם המגדור השפתי הרחב והעמוק הוא שריד של "עולם ישן", שספק אם נצליח להיפטר ממנו בקרוב, וספק אם אפילו ננסה. אולם הוספת המילים "אישה או גבר" אינה צעד בכיוון הראוי, או אפילו צעד בכיוון כלשהו. מדובר במילים שאינן מוסיפות דבר לעבירה, לבד מבלבול. אישה או גבר מתארים את שני המגדרים הביולוגיים. מי נותר בחוץ? בעלי חיים? הם ממילא אינם מוגנים, בהקשר מיני או בכלל.[18]
העובדה שהנפגעת העיקרית של עבירות המין היא אישה, אין פירושה שנדרשת הבהרה כזו בחקיקה.
אם כבר משהו נדרש בחקיקה, זהו ניסיון להילחם במגדור התרבותי אשר תורם לנטייה הגברית לעבריינות, לקהות החושים ולריחוק מחמלה, לאלימות בכלל ולאלימות מינית בפרט.[19] אף שיש סיבות לשבח את התיקון, אין יותר מדי סיבות לאופטימיות במאבק בעבירות המין. אף כאשר החוק משתנה, הפרדיגמה החברתית בבסיסו עשויה להזיק לאכיפה ולשפיטה, בהשפעה עקיפה וסמויה, ובמניעת העמדה לדין בתרחישים שאינם קרובים מספיק לפרדיגמה, כפי שקורה למשל בארצות הברית.[20] חוק שנראה על הנייר כעבירה רחבה והגנה גבוהה – אין פירושו עבירה רחבה נאכפת והגנה גבוהה לנפגעים, שעלולים להיתקל בקירות אטומים המצפים לשמוע על תרחיש הדומה לפרדיגמה הישנה כתנאי משתמע לשיתוף פעולה מצדם. שחר של יום חדש מצריך רפורמה גדולה בהרבה. אין זה המקום להרחיב, אך יש בסיס לשער שאכיפה היא נקודת החולשה העיקרית של המאבק בעבירות המין בפרט,[21] ובעבירות בכלל.[22]
(ג) בהסכמה או בלעדיה?
ביקורת שלישית נוגעת לעבירה של חדירה אסורה. הכותרת "בעילה אסורה בהסכמה" נמחקה, והסכמתי שהמילה "בעילה" ראויה לעבור מן העולם בכל עניין שאינו קניין. לעומת זאת, מחיקת המילה "בהסכמה" היא צעד שגוי. ההנמקה בעניין זה הייתה שהמילה מאותתת על מצג שווא של הסכמה שאינו משקף, נוכח ספק בקיומה של הסכמה חופשית. בעוד הנימוק הצביע על הטעיה בתווית, למעשה הנימוק הוא שמטעה.
אם אומנם התרחישים המתוארים בסעיף 346 בנוסחו בעבר ובהווה מגלמים היעדר של הסכמה חופשית – הסעיף מיותר ואף מזיק. זאת מהפשוטה שבסיבות: יחסי מין ללא הסכמה חופשית הם עבירת אונס, עבירה בת 16 עד 20 שנות מאסר, ולא "בעילה אסורה" או "חדירה אסורה", עבירה בת 3 עד 5 שנות מאסר. הצעת החוק ותומכיה לא זיהו או לא התעניינו בניואנסים המרכיבים את הפסיפס של עבירות המין.
באופן מופשט, קביעה כי נפגעה האוטונומיה המינית – אינה מספיקה כדי לקבוע שעבירת מין התקיימה, לא כל שכן עבירת מין קונקרטית. באופן דוקטרינרי, לא כל יחסי מין שמערכת המשפט תופסת כפגומים – הם כאלו שבהם אין הסכמה חופשית. הפגם עשוי להתקשר לרבדים שונים של האוטונומיה: הסכמה חופשית, הסכמה מדעת, והסכמה כשרה.[23] אלו אינן מקשה אחת, ואפילו ברובד אחד קיימים תתי רבדים, כאשר ההסכמה אינה שאלה בינרית, אלא סקלרית.[24]
לדוגמה ברובד של ההסכמה החופשית קיימים פגמים שמערכת המשפט תופסת כחמורים יותר מאשר אחרים. הפגם ביחסי מין בין מטפל נפשי לבין מטופלת, או בין כהן דת למאמינה מתקשר בעליל לרובד של חופשיות ההסכמה, תחת ההנחה כי קיימת הייררכיה אשר מונעת אפשרות להסכמה מספקת. אולם עדיין מדובר בעבירות נפרדות מאינוס, וקלות יותר. אילו הנחנו בפשטנות כי במערכות יחסים כאלו אין הסכמה חופשית כלל – היה המחוקק מכונן עונש חמור יותר, או פשוט מוותר על יצירתן של עבירות הנישה האלו, מתוך הנחה כי בתרחישיהן תפנה התביעה לעבירת האונס.[25]
במבט לחוק הישן, גם לפני תיקון 152 המילה "בהסכמה" לא נכללה בגוף העבירה של "בעילה אסורה בהסכמה". החוסר ברכיב הנסיבתי היה מהותי, אף שניתן היה לגשת לכותרת ככלי עזר פרשני.[26] אולם ברור שתרחישיה של העבירה הנאכפת נשענו על הסכמה, ואף על קורטוב של הסכמה חופשית, אחרת הייתה התביעה פונה לעבירת האונס.[27]
עדיין התיקון שגוי. התזה האקספרסיבית שרצוי למחות כל זכר להסכמה מהעבירה אף אינה מתיישבת עם עבירת האונס, שבין חלופותיה של עבירת האינוס מופיעות במפורש שתי חלופות השעונות על הסכמתה של האישה, בגין מרמה בסעיף 345(א)(2) ובגין גילה הקטן בסעיף 345(א)(3). גם שם ההסכמה אינה הופכת את החדירה למותרת או לנסבלת, והשימוש במילה "הסכמה" אינו בא להוזיל או לבלבל, אלא אך לחדד את טיב הפגם באוטונומיה.[28] עבירה פלילית בכלל ועבירת מין בפרט עשויות לחול גם כאשר אדם מסכים לפעולה בכלל ולפעולה מינית בפרט. הסכמה אינה מתכון מוחלט לאי-הפללה, במישור המיני ובמישור הכללי.[29] למשל אדם יכול להסכים למות ואף להתחנן למות, אך מי שיעזור לו בכך עדיין בסכנת הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות.[30]
(ד) גרם מעשה
ביקורת רביעית נוגעת לחיבורה המשתמע של דברי ההסבר לסעיף 350 לחוק העונשין. אציין בקצרה כי זהו סעיף שנולד בטעות. המחוקק שקל לראשונה ליצור הגדרה ברורה יחסית למונח "מעשה מגונה", ונוכח הכיוון שהוצע עלה חשש שאדם שהביא אחר לגעת בו יטען שלא ביצע מעשה מגונה, בסגנון "לא נגעתי בו, הוא נגע בי".[31] כל מטרתו של הסעיף הייתה לחסום טענת הגנה מקוממת שהייתה עלולה לעלות לנוכח ההגדרה שהוצעה למונח "מעשה מגונה". באבסורד היסטורי, ההגדרה שהוצעה למעשה מגונה כלל לא התקבלה, כך שלא היה צורך לחסום אותה, אולם סעיף 350 דווקא התקבל, ועוד התייחס באופן כללי לכל עבירות המין, בלי כל הסבר וצורך.[32] מהלך מקרי זה הוא אחד מהוריה של תזה תביעתית יצירתית, שעלתה לראשונה בשנת 2011, ולפיה ניתן להאשים בגרם אינוס גם בגין תקשורת מרחוק.[33] תזה חסרת תקדים עולמי זו התגלגלה שנים בבתי המשפט, וזכתה לביקורת אקדמית,[34] עד שהוכרעה בבית המשפט העליון בקצרה ובחיוב בשנת 2021, במהלך שמזכיר את התפיסה החקיקתית הפשטנית שלפיה פגיעה באוטונומיה המינית פירושה אונס.[35] המחוקק כנראה לא מזהה דקויות; בית המשפט העליון כנראה מתעלם מהן.
כאמור, דברי ההסבר לקראת תיקון 152 ציינו שההגדרה הנוכחית לבעילה מובילה את התביעה שלא להעמיד לדין נשים שגורמות לגבר לחדור לאיבר מינן בנסיבות של עבירת האינוס, אלא להסתפק במעשה מגונה, והתיקון המוצע יוביל לכך שגם התנהגות כזו תיחשב אינוס. אולם מה בין סעיף 350 לבין האשמת נשים בגרימת אונס? לא היה דבר וחצי דבר אתמול.[36] לא יהיה דבר וחצי דבר מחר.
נניח שגבר רימה אישה בנוגע למיהותו וזכה בהסכמתה לקיים יחסי מין וגינליים. הגבר היה נאשם באינוס בעבר, וייאשם כאמור גם כיום.[37] נניח כעת כי האישה היא שרימתה את הגבר.[38] במה נאשים אותה? האישה לא חדרה לגבר, ולכן לא ביצעה אינוס או חדירה אסורה. האם היא גרמה לאינוס או לחדירה אסורה? איני רואה כיצד. גם אם גרמה לגבר להסכים לחדור אליה, אין זאת חדירה אסורה, כמוסבר מייד. כך נכון גם בנוגע לאינוס הסטטוטורי. גבר שחדר לילדה בת 13 בהסכמתה – נאשם בעבר באינוס, וייאשם גם מחר באינוס.[39] אישה שגרמה לילד בן 13 לחדור אליה בהסכמתו – נאשמה בעבר במעשה מגונה בנסיבות מחמירות, ותיאשם כאמור גם מחר.[40]
בלשונו ובהגיונו, סעיף 345 לחוק הקודם ולחוק החדש מגן על הנחדר, ולא על החודר, לפחות כאשר אין מדובר באותו אדם. סעיף 350 לא שינה את התמונה אמש ולא ישנה אותה מחר, גם לאור תיקון 152. אתמול, ניתן היה לטעון שאישה גרמה לגבר לבעול אותה, אך לא ניתן היה לומר שהבעילה שלה – שהוגדרה כחדירה לאיבר מינה – הייתה שלא בהסכמתה. מחר, ניתן יהיה אומנם לטעון שאישה גרמה לגבר לחדור אליה – אך עדיין לא ניתן יהיה לומר שהחדירה אליה אינה בהסכמתה. הרכיב הנסיבתי של ההסכמה בעבירת האונס אז והיום מתייחס לנחדר. לפיכך, פרשנות החוק הקיים כאילו יפליל גם את החודר – היא מהלך קשה מבחינה לשונית. הואיל והרכיב ההתנהגותי הוא "החודר", ברור שהוא שם במוקד את החודר כעבריין ולא כנפגע. בנייה על סעיף 350 בנסיבות אלו נשענת על בסיס רעוע ולא נחוץ, מה גם שספק אם מהלך מפליל כזה יעבור בהצלחה את סעיף 34כא לחוק העונשין.[41]
אין כל קושי לתקן היטב את החוק ולהבטיח שאישה שתרמה גבר לגבי מיהותה או תקיים יחסי מין עם ילד – תופלל בדיוק כמו גבר הפוגע באישה. נדרש אך לכתוב "המקיים יחסי מין" במקום "החודר", ואז התמונה משתנה, גם ללא סעיף 350 המיותר.
בשפה נורמטיבית, אם ההנחה של מערכת המשפט היא שהפוגענות נובעת מהיותו של אדם נחדר, ברור שלא ראוי להאשים אישה שגרמה לגבר לחדור אליה. לעומת זאת, אם הנחת הפוגענות נובעת מהפגיעה באוטונומיה של מי שחווה מין, אין סיבה דוקטרינרית להשעין את העבירה על חדירה לנפגע.[42]
אף שקצרה היריעה, אציע דגשים קצרים בנוגע לבעיות בפרק עבירות המין שלא נפתרו בתיקון, ואחריהם כיוון לפתרון מבני.
1. סבך הבעיות
סבך הבעיות בפרק עבירות המין רב. אפילו במבט בעבירת האינוס אין מחסור בבעיות. הניסוח של החלופות אינו מוצלח. החלופה הראשונה, מין בכפייה, רחבה מכל. בחלופה השנייה, מין במרמה, המונח "מיהות העושה" עמום מטיבו, ומוזג לתוכו את אחת השאלות האנושיות המורכבות מכל, מיהותו של הפרט.[43] בחלופה השלישית, מין עם ילד/ה, הגיל שנבחר, כמו כל בחירה חקיקתית בגיל, הוא שרירותי: מדוע גיל 14 דווקא, ולא 13 או 12, 16, 18 או 21?[44] שתי החלופות האחרונות של עבירת האונס, מין בחוסר הכרה ומין עם חולה נפש או לקוי בשכלה שאינו מסוגל לתת הסכמה חופשית, לכאורה מיותרות, בהיבלען בחלופה הראשונה, מין ללא הסכמה חופשית.[45]
בעיה נורמטיבית עולה לעניין לכידותה של העבירה. עולה חוסר לכידות פנימי בעבירה מכך שעבירת האונס מאחדת לתוכה תרחישים מגוונים מאוד, מבחינת ה"פיזיקה" של העבירה, המהלך הפיזי, ומבחינת ה"כימיה" שלה, המהלך המנטלי המקדים. אף אם כל המהלכים מגלמים פגיעה באוטונומיה המינית, הרי שאין די בכך כדי לגבש "אונס" דווקא, אפילו במקרים שונים של חדירה מינית לגוף. הסכנות מחדירה וגינלית, חדירה אנלית וחדירה אורלית – אינן זהות לחלוטין, וגם בסוג אחד של חדירה הסכנה משתנה בהתאם לאובייקט החודר. למשל אף שכל החדירות מגלמות פגיעה באוטונומיה, רק הראשונה כרוכה בסכנת הריון בתרחישים מסוימים, אך רק כאשר האובייקט החודר הוא איבר מין גברי. שוני אפשרי עשוי לעלות בעניין האפשרות להדבקה במחלה או לזיהום, ברמת הכאב וכדומה. אם שוני נורמטיבי או שוני בחומרה מותיר מחוץ לעבירת האונס תרחישים פוגעניים רבים, מדוע לאחד תרחישים אשר שונים לכאורה בחומרתם או בסכנותיהם? הדבר מייצר עבירה ללא לכידות נורמטיבית. הסיפור הנורמטיבי שהיא מספרת לנו אינה אחיד, הן במבט בעבירות אחרות והן במבט בעבירה עצמה.[46]
במבט רחב יותר, עולה חוסר לכידות פנימי בהבחנה בין אינוס לבין עבירות מין אחרות. כל עבירות המין לכאורה מגנות על האוטונומיה המינית, וחלקן כוללות חדירה, אך התוויות שלהן שונות וגם העונש. מה הטעם הנורמטיבי לפצל את המעשים לעבירות ולתוויות שונות, ולעיתים לענישה שונה? ייתכן כי לצד הדמיון קיים שוני בין המעשים, שוני שחשוב למחוקק להטעימו. שוני כזה עשוי להתייחס לערכים הנפגעים, לאופן הפגיעה ולמידתה, ולהוביל לתוויות שונות.[47] הדיון באלו מצריך מקום רב ולא אכנס אליו, אך אדגיש שהוא חיוני להבנת הגבולות בין העבירות, הבנה של ניואנסים שאינה מסתמנת מתיקון 152 ומהמהלכים לקראתו. עבירות המין נדרשות לרפורמה.
2. כיוון לפתרון מבני
כדי לפשט את פרק עבירות המין, מוצע לחלק את עבירות המין הקיימות לשני סוגים עיקריים: "כפייה מינית" מצד אחד, ו"ניצול מיני" מצד אחר, וכל זאת ללא הבחנה מגדרית.[48]
"כפייה מינית" תכסה כל פעולה מינית הנעשית באמצעות כפייה: מין ללא כל הסכמה, ומין בהסכמה כפויה. תרחישים אלו כוללים סימום, התגברות על התנגדות הנפגע, ודורסנות: התעלמות מאי-ההסכמה של הנפגע. הם כוללים גם הסכמה שהושגה באמצעות איומים וסחיטה.[49]
לעומת זאת, "ניצול מיני" יכסה כל פעולה מינית שנעשתה באמצעות ניצול. אף שהייתה הסכמה חופשית לפעולה המינית עצמה, הסכמה זו פגומה לנוכח ניצול אישי. אף שלא קל להגדיר "ניצול",[50] הרעיון יכול לכסות שימוש לרעה באדם פגיע, הפרת אמון, או הישענות על היררכיה לצורך קבלת ההסכמה. המנצל משתמש באחר באופן לא הוגן, כמשאב גרידא, ככלי להשגת תועלתו. ניצול הוא תופעה כללית, הראויה לתשומת לב משפטית כללית, הרחק מחוץ למישור המיני; הוא פסול ופוגעני גם במישור הרומנטי, החברותי, המשפחתי, המקצועי, וכדומה, ובאופן כללי, הוא עשוי להוביל להסכמה פגומה ולייצר נזקים רגשיים.[51] באופן קונקרטי מעט יותר, גם שקרים והטעיות ראויים לתשומת לב ביקורתית, לבחינה אם ומתי עלינו לסבול אותם מחוץ להקשר של רמייה קניינית או מינית.[52] בהקשר המיני ניצול יכסה מין שהושג במרמה, מצד אחד, ומין עם אדם תמים או צעיר בחוסר אמפתיה ותוך התייחסות אליו כאל משאב גרידא. עבירה של ניצול מיני תכסה עבירות קיימות כמו יחסי מין עם מטפל נפשי או כהן דת, וגם תרחישים שכיום אינם מכוסים בחוק הפלילי, כמו ניצול מיני מקצועי אחר.
מעבר לדיכוטומיה העיקרית, יידרשו הבחנות פנימיות באשר לחומרת העבירות. מדידת חומרה היא עניין סבוך ביותר הכרוך בהנחות תרבותיות גלויות וסמויות.[53] בכל זאת ניתן להציע כמה כיוונים.
באשר לכפייה מינית, אף שאין הכרח כי תתקיים חדירה כדי להסיק פגיעה מינית חמורה, סוגים רבים של חדירה כרוכים בסכנה של פגיעה ברקמות ודימום; סוגים מעטים יותר של חדירה כרוכים בסכנה של הדבקת מחלות; וסוג אחד בלבד כולל סכנה של הריון לא רצוי. כל סוג של סיכון עשוי להוביל להחמרה בעבירה; כל הגדלה של הסיכון על ידי העבריין עשויה להוביל להחמרה; וכל מימוש של הסיכון עשוי להוביל כאמור. גם הנוכחות של יותר מעבריין אחת מציבה את הנפגע בסיכון פיזי גבוה יותר ובסיכון נפשי כבד יותר. אף שברור כי אפילו כפייה קצרצרה היא פוגענית, כפייה ממושכת מחמירה את חוויית הפגיעה. פרמטר נוסף הוא היותו של הנפגע פגיע באופן כללי או זמני, בגין אפיון ליקוי שכלי או גיל רך, מחלה, תשישות, או בגין מצב נפשי קשה, קבוע או זמני.
פרמטרים אחרים אינם מחייבים החמרה במסגרת עבירת הכפייה המינית, בהקשרים שבהם ניתן להאשים את המבצע בעבירות עצמאיות. למשל מי שמאיים על הנפגע בנשק או גובר עליו בכוח, מבצע עבירת איומים או תקיפה; מי שמתעד את הכפייה המינית מבצע עבירה של פגיעה בפרטיות; וכדומה.
באשר לניצול המיני הדברים משתנים, לאור הסכמת הנפגע באופן חופשי לפעולה המינית: לחדירה, למגע וכדומה. הבעיה העיקרית אינה ה"פיזיקה" של האירוע, אלא ה"כימיה". הנזק הרגשי עשוי להתגבר ככל שמתגברת רמת האינטימיות והאמון בין הצדדים וככל שמתגברת מידת ההפרה של אלו.[54] רמת האינטימיות והאמון תלויה באופי מערכת היחסים: בבסיסה, במשכה, בהיקפה וכדומה. ככתוב לעיל בקצרה, ניתן לשקול להפליל שקרים וניצול אישיים בלי קשר למין; מין לאור שקר וניצול הוא בסך הכל התגלמות אחת של פוגענות רחבה בהרבה. פרט לנזק הרגשי, לעיתים הניצול המיני עשוי לייצר סכנה פיזית, כמו הריון או מחלות, מה שעשוי להחמיר את העבירה, או להיות מטופל בנפרד בעבירות עצמאיות. ניצול במצב של מין בהסכמה לצד צילומו בסתר ללא הסכמה עשוי להוות לא רק עבירה של ניצול מיני, אלא גם להוות עבירה עצמאית של פגיעה בפרטיות.[55]
סיכום
אף שתיקון 152 לא התיימר לחולל מהפכה בעבירות המין, הוא בהחלט התיימר לשקף היסטוריה ותיקון עוול. עצם הבחירה לתקן הגדרה של עבירה נאכפת בחוק העונשין אינה דבר של מה בכך בימינו, לא כל שכן תיקון של כמה הגדרות ואפילו ביטול של אחת. כך ביתר שאת ביחס להגדרה של עבירות המין בכלל ושל עבירת האונס בפרט, שלא שונו באופן משמעותי או בכלל במשך שנים. הבחירה לחדש אינה מובנת מאליה.[56]
דומני שתיקון 152 שיפר את החוק. הורדת המילה "בהסכמה" מכותרתו של סעיף 346 נעשתה משאיפה ראויה אך תוך הבנה כושלת של פסיפס עבירות המין; אך בהינתן שממילא איש אינו צפוי לנתב לעבירה זו תרחישים שבהם אין הסכמה, מדובר בנזק אקספרסיבי. אקספרסיביות היא גם עיקר התועלת של החוק: הסמליות שבקביעה החקיקתית כי גם גבר יכול להיות נפגע עבירת אונס, והסמליות שבביטול המונחים הפוגעניים "הבועל" ו"מעשה סדום".
בחברה שמרבה להתקוטט ואף להילחם על סמלים, אין לזלזל בתיקון שמרבית חשיבותו סמלית. במערכת משפט מוצלחת שאינה מסתפקת בסמליות, יש להביט קדימה אל התיקון המהותי.
הצעה לאיזכור: אסף הרדוף "מין רפורמה: תיקון 152 לחוק העונשין וההמשגה החדשה בעבירות המין בישראל" רשות הרבים (4.12.2025).
* תודה רבה לשאולי שארף על הערות מצוינות ואדיבות. האחריות לכל טעות שנפלה במאמר היא שלי בלבד. מחכה לתגובות: [email protected].
[1] הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 155), ה"ח 1092, מיום 3.2.2025, בעמ' 112 ואילך.
[2] שם.
[3] שם.
[4] שם, בעמ' 113.
[5] ד"כ כ"ג ישיבה 277, 31.3.2025, בעמ' 261.
[6] שם, בעמ' 257.
[7] שם, בעמ' 263-264.
[8] ביקורות על החלק הספציפי וקריאות לעדכונו רבו לאורך השנים: מרדכי קרמניצר עיקרי מבנה וארגון של העבירות הספציפיות (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1980); יצחק קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני העונשין 152-153 (1997); בועז סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים 21 (2020); אסף הרדוף "עקרון החוקיות: חזק על חלשים" משפט ועסקים כד 229, 249-251 (2022).
[9] ככלל, מחוקקים אינם נוטים לבטל עבירות. מערך תמריצים למחוקק, לתביעה ולבית המשפט מוביל להתרחבות מתמדת של הדין הפלילי, ולא להצטמצמותו: William J. Stuntz, The Pathological Politics of Criminal Law, 100 Mich. L. Rev. 505, 528-532 (2001); אסף הרדוף "צדק – עניין של זמן: דין פלילי מקל, שלטון החוק ושלטון הערכים – הזמן(ה) לשינוי" משפטים נג (2024).
[10] לסקירה של התפתחות עבירת האונס: אורית קמיר "יש סקס אחר – הביאוהו לכאן" משפט וממשל ז 669, 679-681 (2005); אסף הרדוף "אינוס מרחוק או רחוק מאינוס? על מחוקק אדיש, על תביעה יצירתית ועל דיני האונס, מטרתם וגבולותיהם" עלי משפט יג 65, 75-80 (2016). לסקירה של עבירות מין נוספות: לסלי סבה "עברת האונס – מגמות משפטיות וקרימינולוגיות" פלילים ג 46, 63-65 (1992). לסקירה היסטורית מפורטת של דיני האונס בארצות הברית: Aya Gruber, Rape, Feminism, and the War on Crime, 84 Wash. L. Rev. 581, 587-602 (2009).
[11] לכוח האקספרסיבי של החוק ראו: Richard H. McAdams, The Origin, Development, and Regulation of Norms, 96 Mich. L. Rev. 338, 391, 397-407 (1997).
[12] Jennifer Temkin, Rape and the Legal Process 55-56, 67-69 (2nd ed., 2002).
[13] קמיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 761-764.
[14] הרדוף, לעיל ה"ש 10, בעמ' 87, 106.
[15] Bennett Capers, Real Rape Too, 99 Calif. L. Rev. 1259, 1264-1265, 1305-1308 (2011).
[16] להתחקות תנ"כית על השורש ב.ע.ל. ולביקורת פמיניסטית חריפה ומשכנעת בקשר לטרמינולוגיה של דיני האונס בכלל ולמונחים "מעשה סדום" ו"מעשה מגונה" בפרט ראו אורית קמיר "'ואם בעל – קנה': סיפורי 'בעילה' ו'היבעלות' בחוק העונשין" פלילים ז 121, 127 ואילך (1999). לביקורת על המונח "מעשה מגונה" ראו אסף הרדוף "מעשה מגונה במשפט הפלילי" דין ודברים טו 185, 199-208 (2021).
[17] עדו אבגר "ריכוז נתונים על עבירות מין בדגש על עבירות כלפי נשים" מרכז המחקר של הכנסת 6 (2021).
[18] Asaf Harduf, The Dark Mirror of Rape Law: Bestiality, Insemination, Oppression – Lessons from the Grim Animal Reality, 26 JRLS 50 (2022); אסף הרדוף "אילו היו מוגנים: המשגה מחודשת של הפגיעות האנושיות בבעלי חיים בדרך למשפט העתיד" משפט וממשל כה 143 (2023). עדו אבגר "ריכוז נתונים על עבירות מין בדגש על עבירות כלפי נשים" מרכז המחקר של הכנסת 6 (2021).
[19] ראו והתפכחו: "תהיה גבר! המסכה בה אתה חי" יוטיוב (2015).
[20] Corey Rayburn Yung, Rape Law Gatekeeping, 58 B.C. L. Rev. 206, 213-214 (2017); Leslie Berkseth, Kelsey Meany, and Marie Zisa, Rape and Sexual Assault, 18 Geo. J. Gender & L. 743, 751 (2017); Kari Hong, A New Mens Rea for Rape: More Convictions and Less Punishment, 55 Am. Crim. L. Rev. 259, 271 (2018); Alena Allen, Rape Messaging, 87 Fordham L. Rev. 1033, 1036 (2018).
[21] ראו למשל איילת שחר "מיניותו של החוק: השיח המשפטי בנושא האונס" עיוני משפט יח 159, 193-197 (1994). לא ארחיב פה על האמירה של סון הר־מלך על השאיפה לבטל את ההתיישנות, אך אציין בקצרה שאינה מגלה דבר לבד מפופוליזם. רעיון ההתיישנות מורכב ומאתגר, אך גם אם נבטלו לגמרי – ספק אם נראה שפע של העמדה לדין בגין עבירות מלפני עשרות שנים. לשאלה זו אגיע בקרוב: אסף הרדוף אשמים: טרילוגיה של משפט פלילי. כרך II – סדר דין פלילי (עתיד להתפרסם, 2026).
[22] Stuntz, לעיל ה"ש 8, בעמ' 519 ואילך; Erik Luna, Transparent Policing, 85 Iowa L. Rev. 1107, 1108, 1132 (2000); Douglas Husak, Is the Criminal Law Important?, 1 Ohio St. J. Crim. L. 261, 266 (2003).
[23] Peter Westen, The Logic of Consent 4-7 (2004); הרדוף, לעיל ה"ש 10, בעמ' 95.
[24] Luis E. Chiesa, Solving the Riddle of Rape-by-Deception, 35 Yale L. & Pol'y Rev. 407, 414, 417-419 (2017).
[25] סעיף 347א לחוק העונשין התקבל בשנת 2003, בתיקון 77 לחוק העונשין התשל"ז־1977, ס"ח 18, מיום 23.11.2003. הסעיף הוצע כדי להתמודד עם ניצול מיני מצד המטפלים בשל תלות המטופלים, שיוצרת הסכמה פגומה בהיעדר יכולת לשקול בחופשיות: ה"ח תשס"ב 3166 עמ' 868-869. בדומה ראו את תיקון 122 לגבי יחסי מין בין כהן דת למאמינה: ס"ח 718 (מיום 7.4.2016). ה"ח 628 (מיום 7.3.2016), בעמ' 81. עוד ראו: חוה דיין, רותי לבנשטיין לזר "ניצול מיני של בגירים בידי סמכות רוחנית: מבט ביקורתי על סעיף 347ב לחוק העונשין" מחקרי משפט לג 1251 (2023).
[26] הכותרת של עבירה, ברגיל, אינה נכנסת לדיון השיפוטי הביקורתי בגבולות העבירה. אולם קיים תקדים למהלך מזכה בפרשנות עבירה לנוכח כותרתה, בנוגע לסעיף 4(א) לפקודה למניעת טרור, תש"ח־1948: דנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 193, 202-203, פסק דין של השופט אור (2000); ולהבדיל, שם, בפסק דין של המשנה לנשיא ש' לוין, בעמ' 215-216. מהלך כזה אינו שגרתי, ולא נעשה למשל לגבי העבירה "מעשה מגונה בפומבי", ששני שלישים ממופעיה מדגישים כי ניתן לבצע בכל מקום שהוא. לביקורת: הרדוף, לעיל ה"ש 16, בעמ' 209-210.
[27] גליה שניבוים "הטרדה מינית, בעילה אסורה ושליטה פסולה" עיוני משפט מח 1, 38 (2025) (עימוד לא סופי).
[28] למרבה הצער בלבול זה מתרחש גם בבתי משפט. ראו: Peter Westen, Some Common Confusions about Consent in Rape Cases, 2 Ohio St. J. Crim. L. 333, 354-355 (2004).
[29] ראו למשל: רות קנאי "הסכמת הנפגע במשפט הפלילי" משפטים כט 389, 402-403 (1998); Vera Bergelson, The Right to Be Hurt: Testing the Boundaries of Consent, 75 GEO. WASH. L. REV. 165, 187-188 (2007); Vera Bergelson, Autonomy, Dignity and Consent to Harm, 60 RUTGERS L. REV. 723, 726 (2008).
[30] אסף הרדוף אשמים: טרילוגיה של משפט פלילי. כרך I – דיני עונשין 546-548 (2025).
[31] הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 26) התשמ"ו־1986, ה"ח 303, 306-307. לבסוף התיקון היה מס' 22.
[32] חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח־1988, ס"ח 62.
[33] תפ"ח 40230-12-11 מדינת ישראל נ' סבח (לא פורסם); תפ"ח 34267-12-11 מדינת ישראל נ' מלמד (לא פורסם).
[34] הרדוף, לעיל ה"ש 10.
[35] ע"פ 4537/20 הללי נ' מדינת ישראל (נבו 14.9.2021). בקשה לדיון נוסף נוכח חדשנות המהלך נדחתה בתוך פחות מחודשיים. דנ"פ 7167/21 הללי נ' מדינת ישראל (נבו 10.11.2021). לביקורת: אסף הרדוף "ליברליזם וירטואלי: כרוניקה של הרשעה ידועה מראש" המשפט ברשת 4-23 (2024).
[36] חשש קודם בעניין זה הועלה בישיבת ועדת החוקה בשנת 2009. קמיר אמרה שסעיף 350 אינו חל על אונס והביעה חשש שאם יוחל על אונס, יתלוננו נאשמים באונס במשטרה שהמתלוננת גרמה להם לאנוס אותה וירתיעו תלונות. ראו פרוטוקול מס' 59 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 2.9.2009.
[37] ראו למשל: Russell L. Christopher & Kathryn H. Christopher, Adult Impersonation: Rape by fraud as a Defense to Statutory rape, 101 NW. U.L. Rev. 75, 90, 98-99 (2007); Jed Rubenfeld, The Riddle of Rape-by-Deception and the Myth of Sexual Autonomy, 122 Yale L.J. 1372, 1402, 1406-1408 (2013).
[38] ברור שגם גברים פגיעים למרמה. ראו הרדוף, לעיל ה"ש 10, בעמ' 66-67, 100-101.
[39] לרציונל בבסיס עבירה זו ראו למשל: Michelle Oberman, Regulating Consensual Sex with Minors: Defining a Role for Statutory Rape, 48 L. Rev. 703, 718-719 (2000); Daryl J. Olszewski, Statutory rape in Wisconsin: History, Rationale, and the Need for Reform, 89 Marq. L. Rev. 693, 704-706 (2006); Anna High, Good, Bad and Wrongful Juvenile Sex: Rethinking the Use of Statutory Rape Laws Against the Protected Class, 69 Ark. L. Rev. 787, 823-824, 828 (2016).
[40] לביקורת על פער זה ראו הרדוף, לעיל ה"ש 10, בעמ' 66-67.
[41] לדיון ביקורתי בסעיף זה ראו בועז סנג'רו "פרשנות מרחיבה בפלילים?!" עלי משפט ג 165 (2003); אסף הרדוף "פרשנות תכליתית או מצמצמת, או שמא תכליתית ומצמצמת? סעיף 34כא לחוק העונשין ועמימותן של הלשון, התכלית והפגיעה" ספר אשר גרוניס 779 (2023).
[42] כיום מקובל להמשיג את תכליתן של עבירות המין להגן על האוטונומיה המינית. אולם הדברים מסתבכים כאשר נוכחים בגבולות ההגנה. לתכליות חלופיות ראו: Deborah Tuerkheimer, Sex Without Consent, 123 Yale L.J. Online 335, (2013); Ben A. Mcjunkin, Deconstructing Rape by Fraud, 28 Colum. J. Gender & L. 1 (2014); Stuart P. Green, Lies, Rape, and Statutory Rape, in Law And Lies: Deception And Truth-Telling In The American Legal System 194 (Austin Sarat ed, 2015); Catharine A. MacKinnon, Rape Redefined, 10 Harv. L. & Pol'y Rev. 431 (2016); Luis E. Chiesa, Solving the Riddle of Rape-by-Deception, 35 Yale L. & Pol'y Rev. 407 (2017); Ben A. McJunkin, Rape as Indignity, 109 Cornell L. Rev. 385 (2024).
[43] דנה פוגץ' "קרימינליזציה של גינוני חיזור מקובלים? מרמה, טעות הקרבן והסכמה לעניין עברות מין" מגמות במשפט הפלילי 149, 168-173 (אלי לדרמן עורך, 2000); אלקנה לייסט "הערת פסיקה: אינוס במרמה לגבי 'מיהות העושה' – בעקבות ע"פ 2411/06 פלוני נגד מדינת ישראל" הסניגור חוברת 146 4, 7 (מאי 2009); עמית פונדיק "בין מרמה לכפייה: על עבירת האונס במרמה לגבי מיהות העושה" עיוני משפט לו 215, 248–259 (2013).
[44] Catharine A. MacKinnon, Rape Redefined, 10 Harv. L. & Pol'y Rev. 431, 462 (2016).
[45] מבחינה היסטורית החלופה הראשונה היא זו שהתרחבה עם השנים, ובלידתה לא בלעה את החלופות האחרונות. המחוקק לא טרח לתקן את הדיסהרמוניה האמורה.
[46] הרדוף, לעיל ה"ש 10, בעמ' 84-105.
[47] C.M.V. Clarkson, Theft and Fair Labeling, 56 Mod. L. Rev. 554, 554-555 (1993); Stuart P. Green and Matthew B. Kugler, Community Perceptions of Theft Seriousness: A Challenge to Model Penal Code and English Theft Act Consolidation, 7 JELS 511, 515-516, 520 (2010); אסף הרדוף עברת הגנבה 157-162 (2014).
[48] להצעה מפורטת יותר: Asaf Harduf, Statutory (is Not) Rape: Reshaping the Criminalization of Underage Sex, and Beyond 56 Crim Law Bulletin 871, 900-907 (2020); הרדוף, אשמים, לעיל ה"ש 30, בעמ' 529-532.
[49] למשל Patricia J. Falk, Rape by Fraud and Rape by Coercion, 64 Brook. L. Rev. 39, 84–78 (1998); Michal Buchhandler-Raphael, Criminalizing Coerced Submission in the Workplace and in the Academy, 19 Colum. J. Gender & L. 409, 435–454 (2010); Stuart P. Green Criminalizing Sex – A Unified Liberal Theory 125–128 (2020).
[50] Kay L. Levine, The Intimacy Discount: Prosecutional Discretion, Privacy, and Equality in the Statutory Rape Caseload, 55 Emory L.J. 691, 713 (2006).
[51] אסף הרדוף "שיעור מהדוד סם: משפט פונקציונלי, אנלוגיה מפלילה ועקרון יסוד מזכה" משפטים על אתר יז 17, 50-51 (2021).
[52] Bryan H. Druzin and Jessica Li, The Criminalization of Lying: Under What Circumstances, If Any, Should Lies Be Made Criminal?, 101 J. Crim. L. & Criminology 529, 551-555 (2011).
[53] Asaf Harduf & Mohammed S. Wattad, The Enigma of Rape: Physics, Chemistry, and Conceptualization, 33 Cornell Journal of Law and Public Policy 353, 363 (2024).
[54] השוו: Irina D. Manta, Tinder Lies, 54 Wake Forest L. Rev. 207, 223-224 (2019).
[55] סעיפים 2(3) ו־5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א־1981.
[56] משכה את עיניי הצעת חוק נוספת מאותה עת, שייתכן שאתייחס אליה ברשימה עצמאית בעתיד: הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור ביזוי המת), התשפ"ה־2025. כבר דנתי ואף הצעתי כיוון עצמאי להצעה זו לפני שנים: אסף הרדוף "הרצחת וגם ביזית? כבוד המת והפללת החי: על הפללת הפגיעה בגופה" משפטים על אתר טו 1, 16-20 (2020).
