מבוא

מרדכי דוד, פעיל ימין שהתפרסם ברשתות בזכות פעולות המחאה שמבצע, מעורר תגובות עזות – בין של תמיכה ועידוד, בין של גינוי והוקעה. לטענת מבקריו, דוד הוא בריון שמתנכל לאזרחים פרטיים ולאנשי ציבור המשתייכים למחנה השמאל, ומנהל נגדם מסע הטרדות, הפחדות ואיומים. לטענתו, ולטענת רבים מתומכיו, מעשיו הם פעולות מחאה לגיטימיות, אשר אינן חמורות מהמעשים שביצעו פעילי מחאת "קפלן" נגד תוכניות הרפורמה המשפטית של הממשלה בשנת 2023 – ולמעשה נטען שמעשיו של דוד קלים בהרבה מהפעולות שנקטו מוחאי "קפלן", הן במידת החומרה והן בהיקף המעשים.

אין מענייננו להיכנס לוויכוח זה, אולם העיסוק המחודש בפעולות אלו ויחסינו אליהן מעניק לנו הזדמנות להעלות סוגיה רלוונטית מאוד: פגיעה בזכויות על ידי אנשים פרטיים, והתעלמות השלטון מאותן פגיעות תוך הפקרת הנפגעים לגורלם. פסקת "ההגנה השווה" בחוקה האמריקנית עוסקת בדיוק בנושא זה, ומטילה חובה שלטונית "להגן" על אזרחי המדינה מפני פגיעה מצד פעולות של אחרים, תוך שהחוקה אוסרת על יחס שונה כלפי קבוצות שונות בהקשר של אותה "הגנה" אשר השלטון מספק. כפי שנראה להלן, אותו רעיון של "הגנה שווה" משליך באופן ישיר על הדיון סביב פעולות המחאה של מרדכי דוד ושל מפגיני "קפלן".

א. טרור אזרחי ואלימות פרטית

אחרי מלחמת האזרחים בארצות־הברית, בשנת 1868, התקבל התיקון ה־14 לחוקת ארצות הברית. מעבר להיותו השלמה לתיקון ה־13, אשר ביטל כליל את מוסד העבדות, תיקון זה הרחיב באופן כללי יותר את ההגנות של אזרחי ארצות־הברית (ובמיוחד של המיעוט השחור ממוצא אפריקני) מפני פגיעה בזכויותיהם. התיקון הוא מן החשובים והמשמעותיים ביותר מבין תיקוני החוקה האמריקנית, בהיותו כולל מספר רב (יחסית) של סעיפים וכללים חדשים אשר שינו מן היסוד את שיטת המשטר בארצות־הברית. נתמקד בסעיף 1:

"כל אדם שנולד או התאזרח בארצות הברית, ונתון תחת תחום שיפוטה, הוא אזרח ארצות הברית והמדינה שבה הוא גר. לא תחוקק אף מדינה ולא תאכוף חוק שיגביל את הזכויות ואת החסינויות של אזרחי ארצות הברית; ואף מדינה לא תשלול מאדם את חייו, חירותו או קניינו, בלי הליך משפטי נאות; ולא תשלול מאף אדם שבתחום שיפוטה הגנה שווה של החוקים".

הביטוי "הגנה שווה של החוקים" הוא בין המפורסמים בחוקת ארצות־הברית ויוחסו לו משמעויות שונות לאורך השנים. ניתן להצביע על כך שהביטוי אינו קובע עקרון גורף או חובה כללית של "שוויון" שניתן להחילו על כלל פעולות השלטון, בניגוד לרושם שנוצר אצל רבים מחוץ לארצות־הברית. למעשה, כנקודה צדדית, קשה למצוא חוקה דמוקרטית בעולם הנאור הקובעת עקרון "שוויון" מופשט וכוללני. על פי רוב חוקות קובעות חובה שלטונית מצומצמת בהרבה – כגון איסור על אפליה שרירותית – או מציינות את ה"שוויון" כעקרון חשוב במבוא לחוקה באופן סמלי בלבד שאינו ניתן לאכיפה משפטית. אין בכך שום הפתעה, מאחר שמבחינה אנליטית למונח הערטילאי "שוויון" כמעט שאין כל הגדרה ממשית הניתנת לאכיפה אובייקטיבית בהקשר של פעולות שלטוניות (וראו את הניתוח במאמרו המכונן של פיטר ווסטן על "השוויון הריק מתוכן"). מבחינה זו ישראל היא חריגה ביותר, בכך שבית המשפט העליון החליט להכיר בעקרון "שוויון" כללי וגורף, ללא בסיס לשוני בחוק הישראלי, אשר בית המשפט מחיל על כלל פעולות השלטון בישראל, לרבות על חקיקה ראשית של הכנסת.

נשוב לתיקון ה־14: אם לא מדובר ב"שוויון" כללי, מהי משמעותו? פרופ' רנדי ברנט (Randy Barnett), בין חוקרי החוקה המובילים כיום בארצות־הברית, מסביר בספרו על התיקון ה־14 שמדובר בסעיף ייחודי, אותו יש להבין לפי לשונו, הקשרו המשפטי, והקשרו ההיסטורי. חלקו הקודם של הסעיף – הדורש "הליך חוקי נאות" – עוסק בפגיעת השלטון בזכויות בסיסיות – במיוחד הזכות לחיים, לחירות ולקניין. דרישת ה"הליך הנאות" למעשה אוסרת על פגיעה שלטונית שרירותית בזכויות נבחרות. לעומת זאת, פסקת ה"ההגנה השווה" מתייחסת לפגיעה אשר מבוצעת על ידי פרטים אחרים או קבוצות שונות, ולא על ידי השלטון. את המילה "הגנה" יש להבין באופן מילולי ממש – הגנה על הפרט ועל האזרח מפני פגיעה, הגנה אשר לשלטון יש חובה לספק אותה ולדאוג לה.

פרופ' ברנט מתאר את הרקע ההיסטורי לתיקון ה־14. במדינות הדרום, שהובסו במלחמת האזרחים ושבהן שוחררו השחורים מעבדות, הייתה התנכלות רחבה כלפי אוכלוסיית השחורים וכלפי לבנים מקומיים שתמכו בהם. היו אלו פעולות "טרור אזרחי" במובן הטכני של המושג: פגיעה קשה בחייהם, בגופם, וברכושם של קורבנות ההתנכלות, במטרה להטיל עליהם אימה, למרר את חייהם, ואף למנוע שיתוף פעולה (לרבות בריתות פוליטיות) עמם. השחורים בדרום באותם ימים חיו תחת איום תמידי של אלימות קשה, של שלילת חירותם ושל השחתת רכושם, וכך גם לבנים אשר תמכו בביטול העבדות או שקיימו יחסי מסחר וחברות עם שחורים. ברנט מתאר זאת כך (שם, בעמ' 335):

"במשך יותר משנה לפני שהתיקון אומץ, הקו קלוקס קלאן קידם עליונות לבנה באמצעות הצלפות, אונס ורצח, ובכך שיתק למעשה את אכיפת החוק בכמה ממדינות הדרום. אלימות גזענית המונית הייתה נפוצה מאוד".

ואולם, רכיב מרכזי של התנכלות זו היה ההתעלמות – ולמעשה, ההסכמה שבשתיקה – מצד רשויות השלטון במדינות הדרום. לפורעים התאפשר להפר את החוק באופן גלוי, ולפגוע באופן ישיר באוכלוסיית השחורים, ללא כל מאמץ מצד השלטון למנוע זאת או להביא לדין את העבריינים. חוקים מפורשים וברורים, לרבות איסורים פליליים בסיסיים המצויים בכל חברה מתורבתת, כאילו התאדו או חדלו מלהתקיים כל עוד הם הופרו על ידי כנופיות לבנות גזעניות כאשר התעמרו בשחורים. גופי השיטור, האכיפה והתביעה המקומיים העלימו עין מהמעשים הקשים הללו, כאשר רבים מחבריהם כמובן הזדהו עם הפורעים ואיחלו להצלחתם. ברנט מסביר (שם, בעמ' 320):

"עבדים, שחורים חופשיים, לבנים שהתנגדו לעבדות, ותומכי האיחוד [הצפון – י.ג.] (בין היתר) בדרום לא יכלו לסמוך על הגנה מצד רשויות אכיפת החוק המקומיות מפני אלימות, או על גישה למערכת המשפט שהייתה מאפשרת להם לעמוד על זכויותיהם הטבעיות לחיים, לחירות ולקניין".

ב. חובת המדינה להגן על אזרחיה מפני אלימות

מכאן נבע הצורך ב"הגנה שווה של החוקים" – שקבוצות שונות במדינה ייהנו מהגנה על זכויותיהן, ובמיוחד הגנה מפני אלימות והשחתה, בדיוק באותו אופן ממנו נהנות שאר הקבוצות במדינה במקרים דומים; שרשויות המדינה, ובמיוחד גופי השיטור המקומיים, לא יוכלו להתעלם באלגנטיות ממעשי אלימות והשחתה תוך הפרה בוטה של החוק. על המדינה מוטלת החובה להגן על אזרחיה, באופן המילולי ביותר, על ידי החלת החוק באופן שווה. משמעות המילה "הגנה" אינה מטאפורית או סמלית, אלא ממשית ופיזית – הגנה מפני אלימות אישית וישירה. התיקון ה־14 שולל למעשה מצב שבו החוק הפלילי חל רק על חלק מאזרחי המדינה, תוך שחלק אחר פטור מציות לו וזוכה ליחס מקל וסלחני כאשר מפעיל טקטיקות טרור מובהקות. ואכן, קשה להעלות על הדעת פגיעה חריפה יותר בעקרון של "שוויון", בכל מובן שהוא.

ודוק, לא מדובר רק על איסור כללי נגד "אכיפה בררנית", אלא על עקרון עמוק יותר. לפי פרופ' ברנט וחוקרים נוספים, סעיף 1 לתיקון ה־14 מטיל חובה מוחלטת על כל אחת מבין המדינות החוסות תחת החוקה, להגן על אזרחיהן ותושביהן מפני טרור אזרחי ואלימות פרטית. בהתאם ומכוח התיקון ה־14 לחוקה, וכתגובה לטרור ה־KKK, הקונגרס האמריקאי העביר חקיקה המתירה התערבות של הממשל הפדרלי כאשר אלימות פרטית "מונעת" ביצוע של חקיקה מקומית וכך שוללת מאזרחים את זכויותיהם. במילים אחרות, מחדל של רשויות אכיפת החוק וסירובם להעניק "הגנה שווה של החוקים" עלול היה לגרור התערבות ישירה של רשויות הממשל הפדרלי (לרבות שליחת כוחות צבא ושיטור).

אחד ממנסחי התיקון תיאר זאת במילים פשוטות בתקופה שקדמה לאימוצו: "שלילה [של הגנה] כוללת הימנעות מפעולה כפי שכוללת פעולה. ושלילת ההגנה השווה של החוקים כוללת גם מחדל להגן". פרופ' ברנט סיכם (שם, בעמ' 348) כי:

"[המונח] 'הגנה' כלל לכל הפחות הגנה של המדינה מפני אלימות […] התיקון הארבעה עשר אכן מטיל על המדינות חובה פוזיטיבית להגן מפני אלימות מצד גורמים שאינם מדינתיים".

ג. טרור במסווה מחאה ו"הגנה שווה של החוקים"

עקרון זה של "הגנה שווה של החוקים" אינו מוגבל כמובן להקשר ההיסטורי של ארצות־הברית במאה ה־19. הוא מבטא רעיון עקרוני רחב יותר: כאשר השלטון נמנע מאכיפת החוק ומאפשר אלימות על ידי גורמים פרטיים, הוא מועל באחד מתפקידיו הבסיסיים ביותר. רעיון זה משליך באופן ישיר גם על הדיון הציבורי שהתנהל בישראל בשנים האחרונות סביב פעולות מחאה אלימות.

חסימת כבישים ציבוריים ללא היתר היא עבירה פלילית; היא גם פגיעה קשה בחופש התנועה ובחירותם של ה"נחסמים", אשר למעשה נכלאים למשך שעות ארוכות על ידי חוסמיהם – בין אם מדובר בנחסם בודד או בחסימת עורק תחבורה ראשי. פריצה לבתים פרטיים (לרבות שטח משותף כמו חצר, חדר מדרגות או מסדרון בבניין דירות) ללא רשות חוקית היא השגת גבול פלילית וגם פגיעה בזכויות רכוש וקניין. הטרדה ואיומים כלפי שכנים וקרובי משפחה של "יעד" המחאה פוגעים גם הם בזכות לפרטיות וגובלים בפגיעה נפשית. ניתוץ חלונות, שריפת פחים, וכל השחתה של רכוש, לרבות מניעה של שימוש ברכוש, הם עבירה פלילית ופגיעה בזכות לקניין. פלישה למרחב הפרטי של אדם ויצירת מצב של צפיפות מסוכנת עולה לכדי פגיעה גופנית ושוללת את הזכות לשלמות הגוף. "פיצוץ" כינוסים ואירועים או מניעתם על ידי התפרצות פיזית, הטרדת המשתתפים, הפרעה בצעקות וכיוצא בזה מהווים שלילת הזכות לחירות וחופש ההתאספות. והרשימה עוד ארוכה.

המשותף למעשים הללו – המוכרים לכולנו היטב מהשנים האחרונות – הוא שכולם אינם נובעים מהמדינה או מרשויות השלטון אלא הם מבוצעים על ידי "גורמים שאינם מדינתיים" (בשפתו של ברנט), כלומר, מדובר בפעולות על ידי אזרחים כלפי אחרים. כל אלה מעשי אלימות אזרחית, טרור פרטי והתעמרות בריונית – בדיוק מסוג המעשים שהתיקון ה-14 ביקש למנוע (וכל השוואה עם ה-KKK היא על אחריות הקורא בלבד).

במשך רוב שנת 2023 חזינו כיצד פורעי חוק שללו זכויות יסוד – זכויות של חירות, קניין ושלמות הגוף במובן הפיזי והבסיסי ביותר – תחת חסותה של מחאה נגד מדיניות ממשלתית. אלימות אזרחית זו בוצעה כלפי אנשי ממשל, נבחרי ציבור, עיתונאים, ארגונים ומפלגות, שכונות שלמות, וכמובן לעתים נגד אלפי משתמשי דרך; ולעתים קרובות בהפרה בוטה וברורה של החוק, בפרהסיה, בפנים גלויות ולאור יום. בו בזמן חזינו כי רבים מאזרחי ישראל לא זכו ל"הגנה שווה של החוקים" – כיצד רשויות אכיפת החוק העלימו עין מאותו טרור פרטי ולעתים אף תמכו בו במרומז או במפורש, כיצד תחת דגל ה"מחאה" אלימות אזרחית ושלילת זכויות קיבלו יחס מכיל וסלחני מצד אלו האמונים על הגנת אותן זכויות מפני אותה אלימות (לשם ההמחשה, בשנת 2023 מספר כתבי האישום שהוגשו בגין חסימת נתיבי תחבורה היה זעום ביחס להיקף התופעה). הרושם שנוצר היה כי יש מי שעבורם החוק אינו מהווה מחסום; ושיש כאלו שעבורם החוק אינו מעניק הגנה.

ואכן, המסר של גורמי האכיפה בשנת 2023 לפיו האלימות מותרת, נשמע והופנם היטב. כאשר ההגנה על אזרחים מפני טרור פרטי היא לא חובה אלא "על תנאי", וכאשר ההגנה ניתנת או נשללת לפי גחמות שרירותיות של קציני משטרה, פרקליטים ושופטים – אין להתפלא שגורמים שונים בחברה הישראלית יראו זאת כהזדמנות, כפרצה הקוראת לגנב.

אם המדינה אכן מחויבת להעניק לאזרחיה הגנה שווה מפני אלימות פרטית, הרי שהתחייבות זו אינה יכולה להישאר בגדר עיקרון מופשט בלבד. עליה לקבל ביטוי מוסדי ברור, שיבטיח כי רשויות האכיפה לא יוכלו להימנע ממילוי חובתן. הגיע הזמן שחירותם, שלומם ורכושם של אזרחי ישראל לא יהיו נתונים לחסדי פורעי החוק ולשרירות רשויות האכיפה – שתוטל על המדינה חובה מוצקה להגן על אזרחיה מפני אלימותם של אחרים. נדרש חוק שיקבע ענישה זריזה וחמורה כלפי מפעילי אלימות אזרחית ואלו השוללים זכויות חירות, קניין וביטחון אישי מאזרחים אחרים. על אותו חוק להקים מנגנון התערבות מהיר ויעיל כאשר רשויות החוק מסרבות להעניק לאזרחים הגנה מפני טרור פרטי, לרבות חובות דיווח לוועדות הכנסת, עילות תביעה אישיות נגד נושאי משרה, עיכובים בקידום ועוד. נראה שבשלה העת ל"תיקון 14" ישראלי עם סעיף "הגנה שווה של החוקים".

אזכור מוצע: יונתן גרין ""הגנה שווה של החוקים": בין הפגנות קפלן, מרדכי דוד והתיקון ה־14 לחוקת ארצות הברית" רשות היחיד (18.4.2026)

״רשות היחיד״ היא במה למחשבה רעיונית ולשיח מגוון, שבה רשאים הכותבים להבליט את השקפת עולמם ולהציע פרשנות מוצהרת – פחות מחקרית ויותר רעיונית – המנוסחת בקפידה וברמה אינטלקטואלית גבוהה.