שמרנות שיפוטית בפרשנות הדין הפלילי: בין פרשנות לשונית לנאמנות להכרעת המחוקק

המאמר זכה במקום הרביעי בתחרות הכתיבה של הפורום הישראלי למשפט וחירות לסטודנטים למשפטים ע״ש ינאי כהן ז״ל לשנת התשפ״ו. המאמר מבחין בין שמרנות לשונית לשמרנות מוסדית בדין הפלילי, וטוען כי שמרנות שיפוטית אמיתית מחייבת נאמנות למסגרת הפרשנית שקבע המחוקק בסעיף 34כא לחוק העונשין.
Getting your Trinity Audio player ready...
מבוא

בשנים האחרונות הפך המושג "שמרנות שיפוטית" לאחד המושגים השנויים במחלוקת בשיח המשפטי הישראלי.[1] במשפט הפלילי, שמרנות מזוהה בדרך כלל עם פרשנות לשונית ומצמצמת של הוראות הדין.[2] ואולם, זיהוי זה מטשטש את ההבחנה בין שתי שאלות שונות. האחת, מהי הגישה הפרשנית הראויה לדין הפלילי, והשנייה, מהו תפקידה של הרשות השופטת ביחס להכרעותיו של המחוקק. כל עוד השאלה הראשונה הייתה פתוחה, ניתן היה לחלוק על הדרך הראויה לפרש את הדין הפלילי. אלא שלאחר חקיקתו של סעיף 34כא לחוק העונשין, קבע המחוקק מסגרת פרשנית מחייבת.[3] כיום, המחלוקת בדבר השמרנות השיפוטית בדיני העונשין אינה מתמצה בשאלת הפרשנות הראויה, אלא גם, ואולי בעיקר, בשאלה כיצד על בית המשפט לנהוג נוכח הכרעתו של המחוקק.

לצורך בחינת שאלה זו, נעמוד תחילה על המתח שבין פרשנות לשונית לתכליתית בפרשנות הדין הפלילי, כפי שהוא משתקף במשפט העברי ובפסיקה שקדמה לחקיקת סעיף 34כא. לאחר מכן, נבחן את מבנהו של הסעיף, נדון בשלוש פרשות מרכזיות שנידונו לאחר חקיקתו, ונבחן כיצד הן משקפות תפיסות שונות של שמרנות בפרשנות הדין הפלילי. לבסוף, נדרש להצעת חוק בעניין משנת 2025 ולמשמעותה המוסדית, על רקע השאלה הרחבה יותר בדבר מקומה של הרשות השופטת במערכת שלטון המבוססת על עליונות החוק.

א. שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך

המתח בין צמצום להרחבה בדיני העונשין נטוע עוד במשפט העברי, המכיל שני עקרונות הנראים כסותרים זה את זה.[4] מחד גיסא, הכלל המצמצם "אין עונשין מן הדין" אוסר להטיל אחריות פלילית מכוח קל וחומר או סברה, אף כאשר ההיגיון תומך בהטלתה.[5] מאידך גיסא, הכלל המרחיב שלפיו "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה" מכיר באפשרות לחרוג מן הדין הכתוב כאשר צורכי השעה מחייבים זאת.[6]

עיון מעמיק מלמד כי אין מדובר בסתירה וכי שני הכללים פועלים במישורים שונים. הכלל "אין עונשין מן הדין" מיועד לפרשן המבקש להרחיב את גבולות האחריות הפלילית מכוח שיקול דעתו. לעומתו, הסמכות להכות ולענוש שלא מן התורה אינה מסורה לפרשן הבודד, אלא לבית הדין כמוסד. זוהי סמכות חריגה, בין שהיא מופעלת כסמכות שיפוטית לשעת הצורך ובין שהיא מופעלת בדרך של התקנת תקנות .[7] בשני המקרים, הסמכות אינה נגזרת מפרשנותו של הדין הקיים, אלא מהכרעה מוסדית מפורשת של הגוף המוסמך; ובמשפט הישראלי, הכרעה מסוג זה שמורה למחוקק. השאלה איננה אפוא אם יש לצמצם או להרחיב את היקף הדין הפלילי, אלא מי מוסמך לעשות כן ובאילו נסיבות.

תפיסה מוסדית זו באה לידי ביטוי במעשה המובא במשנה.[8] המשנה מתארת מחלוקת בין רבן גמליאל לרבי יהושע בשאלת קידוש החודש. רבן גמליאל קיבל את עדותם של עדים שראו את הלבנה, בעוד שרבי יהושע סבר כי מדובר בעדות שגויה. מצב זה עורר חשש כי עמידתו של רבי יהושע על חשבונו העצמאי תחתור תחת סמכותו של בית הדין המוסמך לקדש את החודש. לפיכך, גזר רבן גמליאל על רבי יהושע להתייצב לפניו ביום שלפי חשבונו של רבי יהושע חל יום הכיפורים, אף שהדבר כרוך, לשיטתו של רבי יהושע, בחילול יום הכיפורים.[9] חרף עמדתו כי ההכרעה שגויה, נענה רבי יהושע לצו. טעם הדבר נוסח בבהירות על ידי רבי דוסא: "אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו". הציות אינו נובע מהכרה בנכונות ההכרעה לגופה, אלא מהכרה בסמכותו של המוסד המכריע. ודוק, יציבותו של הסדר המשפטי מחייבת לקבל את הכרעתו של הגוף שהוסמך להכריע, גם כאשר ניתן לחלוק עליה.

ב. פרשנות בפלילים בפסיקה הישנה

במשפט הישראלי, הפרשה המרכזית הראשונה שעסקה בפרשנות הדין הפלילי היא עניין ברנבלט.[10] ברנבלט, ששימש ראש המשטרה היהודית בגטו בנדין, הועמד לדין באשמת נתינת יד למסירת אדם לשלטון עוין.[11] בעוד שבית המשפט המחוזי הרשיע אותו,[12] בית המשפט העליון הורה על זיכויו.[13] השופט חיים כהן הכיר בכך שמבחינה מעשית עשוי להיות דמיון בין מסירת אדם לידי השלטון הנאצי לבין מניעת בריחתו ממנו. ואולם, הדמיון העובדתי אינו יכול להחליף דרישה להסמכה חוקית מפורשת:

"[…] ואין עונשין מן הדין. ענישה מתוך היקש (אנלוגיה) או מקל-וחומר, במקום על-פי החוק המפורש בלבד, היא מנת חלקן של מדינות שאין בהן שלטון החוק; ולא יהא חלקנו עמהן."[14]

בכך, אימץ השופט כהן את הביטוי התלמודי "אין עונשין מן הדין" לחיק המשפט הישראלי, והציגו כביטוי לעקרון שלטון החוק.

כשני עשורים לאחר מכן דן בית המשפט העליון בעניין מזרחי שעסק בשאלה אם אסיר שלא שב מחופשה ביצע עבירה של "בריחה ממשמורת חוקית". בעוד שהמונח "בריחה" עשוי להתפרש כמעשה אקטיבי של הימלטות, אי חזרה מחופשה היא מחדל בלבד. השופט ברק קבע כי אי חזרה מחופשה אכן נחשבת לבריחה. הוא דחה את ההנחה שלפיה הדין הפלילי כפוף לכללי פרשנות מצמצמת, וקבע כי:

"חוק פלילי […] אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי".[15]

תחת ההנחה כי הדין הפלילי מצדיק, מעצם טבעו, פרשנות מצמצמת, הציע השופט ברק להחיל עליו את עקרונות הפרשנות התכליתית שעלולים להרחיב את היקף האחריות הפלילית. ואולם, חשוב להדגיש כי עניין מזרחי נידון בתקופה שבה המחוקק טרם קבע הסדר מפורש באשר לאופן פרשנותו של הדין הפלילי. שאלת המתודולוגיה הפרשנית הייתה אפוא פתוחה, ובית המשפט נדרש לעצב את התשובה במסגרת מלאכת השפיטה. מצב זה השתנה עם חקיקתו של סעיף 34כא לחוק העונשין.

ג. הכרעת המחוקק בסעיף 34כא

חקיקתו של סעיף 34כא בשנת 1994 הוסיפה לוויכוח בדבר פרשנותו של הדין הפלילי ממד חדש. לראשונה קבע המחוקק הוראה מפורשת המסדירה את אופן ההכרעה בין פירושים מתחרים של נורמה פלילית:

"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין"

לשון הסעיף משקפת מבנה פרשני מורכב. תחילה, נדרש השופט לבחון את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת. לאחר מכן עליו לזהות את הפירושים הסבירים העולים בקנה אחד עם תכליתה של הנורמה. בשלב האחרון, אם נותרו כמה פירושים סבירים לפי התכלית, עליו לבחור בפירוש המקל עם הנאשם.[16]

ודוק, המילים "לפי תכליתו" משקפות בחירה מפורשת לשלב שיקולים תכליתיים בהליך הפרשני. בד בבד, המחוקק גם לא ויתר על ההגנה המסורתית הניתנת לנאשם בדין הפלילי, אלא התנה את הפעלתה בכך שלאחר הבחינה התכליתית יישארו כמה פירושים סבירים אפשריים שמהם יש לבחור את הפרשנות המקלה ביותר עם הנאשם.

עד לחקיקתו של סעיף 34כא ניתן היה לראות במחלוקת בין הגישות הפרשניות השונות מחלוקת פסיקתית פתוחה. לאחר חקיקתו קבע המחוקק את המסגרת שבתוכה אמורה להתנהל מלאכת הפרשנות. מכאן ואילך, הדיון אינו מתמקד רק בשאלה איזו שיטת פרשנות עדיפה. המיקוד עובר לשאלה מהי מידת הנאמנות הראויה להכרעתו של המחוקק עצמו.

ד. מגמות בפסיקה לאחר סעיף 34כא

בדיון הנוסף בעניין דנ"פ כהן נחלקו השופטים בשאלת היישום של סעיף 34כא.[17] כהן עבד בחברת שמירה פרטית שפעלה במשרד הפנים. הוא ניצל את תפקידו לצורך מתן העדפה פסולה למעוניינים לקבל שירות מהמשרד, אך התעוררה מחלוקת אם הוא נחשב לעובד ציבור כהגדרתו בעבירת השוחד.[18]

דעת הרוב השיבה על שאלה זו בחיוב. לשיטתה, אין הצדקה להבחין בין שירות ציבורי המופעל בידי המדינה לבין שירות ציבורי המבוצע באמצעות גוף פרטי. בהתאם לכך, נקבע כי גם עובד של חברה פרטית, הפועלת במסגרת פעילותה של רשות ציבורית, עשוי להיכלל בגדר עובד הציבור לצורך עבירת השוחד. השופט גרוניס, שנותר בדעת מיעוט, התמקד בהיבט אחר של הסוגיה. הוא סבר כי יש ליישם את מנגנון הפרשנות שקבע המחוקק בסעיף 34כא. כדבריו:

"גישתם של חברותיי ושל חבריי אינה נותנת משקל ראוי, לטעמי, לעיקרון החוקיות, והיא מביאה, למעשה, לאיונו של סעיף 34כא לחוק העונשין".[19]

עיקר הדגש בדברי השופט גרוניס מופנה למסגרת הפרשנית של הדין הפלילי. לשיטתו, יש לפרש את הדין הפלילי במסגרת סעיף 34כא ולא מחוצה לו. עמדה זו אינה הצהרתית גרידא. בפסק הדין שבערעור יישם גרוניס את סעיף 34כא במלואו, לרבות השלב התכליתי, באמצעות בחינת תכליותיה של עבירת השוחד.[20]

גישה פרשנית אחרת מופיעה בעניין הדוד הפונקציונלי.[21] פרשה זו עסקה בשאלה אם אדם שהיה נשוי לדודתה של קטינה, אך התגרש ממנה טרם ביצוע העבירות, נכלל בגדר המונח "דוד" לצורך עבירת המין הרלוונטית.[22] בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב, תוך מתן משקל לתכלית ההוראה ולמערכת היחסים המעשית שבין הנאשם לקטינה.[23] בית המשפט העליון, לעומת זאת, זיכה את הנאשם מהרשעה בנסיבה המחמירה של קרוב משפחה.[24] השופט שטיין ביסס את הכרעתו על מובנן הטבעי והרגיל של מילות האיסור הפלילי:

״בענייני עבירות ועונשים, גבולות הפרשנות, שאותם אין לחצות, אינם נקבעים על ידי כל מה שהטקסט החקיקתי יכול לשאת… אלא על ידי מה שנכלל במובנו הרגיל, הטבעי והמקובל של הטקסט החקיקתי״[25]

לכאורה, השופט שטיין פועל במסגרת סעיף 34כא. הוא מצטט את הסעיף במפורש ומבהיר כי עקרון החוקיות אינו מחייב פרשנות מצמצמת כשלעצמה, אלא רק מקום שבו קיימים כמה פירושים סבירים התואמים את תכלית האיסור הפלילי.[26] ואולם, מבנה פסק דינו מלמד שסעיף 34כא אינו מיושם בפועל. השופט שטיין קובע כי המונח "דוד" איננו באמת זקוק לפרשנות וכי מדובר ב"הסדר ממצה וברור",[27] קביעות המתקבלות מבלי לבחון את תכליתו של האיסור. הכרעתו מבוססת על יסוד מובנה הרגיל, הטבעי והמקובל של הלשון בלבד, ללא שימוש בשלב התכליתי שבסעיף 34כא.[28] אכן, השופט שטיין עמד על תכליותיו הכלליות של הדין הפלילי ועל עקרון החוקיות. אולם סעיף 34כא אינו מפנה לתכליותיו הכלליות של המשפט הפלילי, אלא לתכליתו של "דין" מסוים – ובעניין זה, לתכליתו של סעיף 351 לחוק העונשין. השאלה אם המונח "דוד" נושא פירושים סבירים אחדים "לפי תכליתו" לא נבחנה, והקביעה כי מדובר ב"הסדר ממצה וברור" קדמה לבחינה זו במקום לנבוע ממנה.[29] הפנייתו לסעיף 34כא נותרת אפוא הצהרתית יותר מאשר אופרטיבית.[30]

מסקנה זו מקבלת חיזוק מחוות דעתה של השופטת וילנר. אף שהצטרפה לתוצאה שאליה הגיע השופט שטיין, היא הדגישה כי סעיף 34כא מעגן במפורש את חובת הבחינה התכליתית.[31] עצם הצורך בהבהרה זו במסגרת פסק דין שכבר מפנה לסעיף 34כא, עשוי ללמד כי לשיטתה ההפניה לסעיף אינה מקיימת את הדרישה הפרשנית המלאה שהוא מציב.

ה. פרשנות תכליתית לטובת הנאשם?!

ניתן לטעון כי הניתוח שנפרש לעיל מחמיר יתר על המידה. הרי אם מטרתו של סעיף 34כא היא להגן על הנאשם, ואם גישתו של השופט שטיין, המייתרת את הבחינה התכליתית, מובילה בפועל לתוצאה מקלה, מה הנפקות בכך שהבדיקה התכליתית שהסעיף דורש נותרת ללא יישום? עניין צוברי מספק מענה לטיעון זה, תוך הטלת ספק בהנחה שביסודו.[32]

צוברי שלחה מכתב לשופטת שדנה בעניינה, ובו הודיעה על כוונתה לשים קץ לחייה, מה שהוביל להרשעתה בעבירת האיומים. בערעור התעוררה השאלה אם איום בהתאבדות נכלל בגדר האיסור על איום בפגיעה שלא כדין ב"אדם אחר". השופטת ברק־ארז זיכתה את המערערת, בקובעה כי תכליתה של עבירת האיומים מחייבת להביא בחשבון את החשש מפני אפקט מצנן כלפי ביטוי מצוקה נפשית.[33] אומנם, הבחינה התכליתית לא עמדה לבדה והיא נלוותה לקשיים לשוניים שעוררה לשון העבירה, אשר חיזקו את התוצאה המקלה. ואולם, עצם השימוש בה מלמד כי הבחינה התכליתית שסעיף 34כא מחייב אינה פועלת בהכרח לחובת הנאשם, ולעיתים דווקא היא שמבטיחה את צמצום היקף העבירה.[34]

מכאן שהיחס בין המתודה הפרשנית לבין תוצאתה המעשית אינו קבוע. פרשנות תכליתית אינה בהכרח מחמירה, ופרשנות לשונית אינה בהכרח מקלה. הטענה כי יש להעדיף פרשנות מסוימת משום שהיא מגנה יותר על הנאשם עשויה להיות נכונה במקרים אחדים ושגויה באחרים. ממילא, ההכרעה בדבר המתודה הפרשנית הראויה אינה שאלה שניתן להותיר לשיקול דעתו של השופט הפוסק במקרה הקונקרטי, אלא שאלה של מדיניות משפטית כללית, שמקומה הטבעי הוא אצל המחוקק.

ו. שמרנות מוסדית ושמרנות תוצאתית

מן הפרשות שנבחנו לעיל עולות שתי תפיסות שונות של שמרנות. הראשונה, שניתן לכנותה שמרנות תוצאתית, בוחנת אם הפרשנות מובילה לצמצום כוחו של הדין הפלילי ולהגנה על הנאשם. השנייה, שניתן לכנותה שמרנות מוסדית, בוחנת אם בית המשפט פועל במסגרת שקבע המחוקק, גם כאשר הוא חולק על תבונתה או על תוצאותיה.

מנקודת מבט זו, ההבדל המרכזי בין השופטים גרוניס ושטיין נעוץ במעמדו של סעיף 34כא. השופט גרוניס מקבל את המסגרת הפרשנית שקבע המחוקק ומגונן עליה. השופט שטיין, לעומתו, מצטט את הסעיף אך בוחר לפרש את הדין על יסוד מובנן הטבעי והרגיל של המילים, תוך ייתור הבחינה התכליתית שהסעיף מחייב. לפיכך, גם כאשר גישתו מובילה לתוצאה ראויה, היא אינה מיישמת את המתווה הפרשני שקבע המחוקק.

בשנת 2025 הוגשה הצעת חוק המבקשת למחוק מסעיף 34כא את המילים "לפי תכליתו". אם תתקבל, יוסר העיגון הסטטוטורי המפורש של הפרשנות התכליתית בדין הפלילי.[35] קידומה של הצעת החוק מעניק ממד נוסף לדיון, והיא משקפת הכרה בכך שההכרעה בשאלה זו מסורה למחוקק ולא לשופט. ניתן לתמוך בהותרת המילים "לפי תכליתו" בסעיף 34כא, וניתן לתמוך במחיקתן. אולם כל עוד הסעיף עומד על מכונו, השאלה המוסדית נותרת בעינה: האם על בית המשפט ליישם את המסגרת שקבע המחוקק, או שמא הוא רשאי לעצב במקומה מסגרת פרשנית אחרת.

סיכום

רשימה זו בחנה מחדש את שאלת השמרנות בפרשנות דיני העונשין. התשובה המקובלת מזהה שמרנות עם נכונות לפרש בצמצום את היקפו של הדין הפלילי, אולם תשובה זו עלולה לטשטש הבחנה חשובה יותר. לאחר חקיקתו של סעיף 34כא ההבחנה המרכזית שיש לעשות היא בין שופטים הפועלים בתוך המסגרת שקבע המחוקק לבין שופטים המבקשים להציב במקומה מסגרת אחרת. השופט גרוניס ניהל את המחלוקת מתוך סעיף 34כא. השופט שטיין, אף שביקש להגן על הנאשם, צייד את עמדתו בציטוט מן הסעיף אך נמנע מיישום שלב התכלית שהוא דורש. השאלה אינה מי הגיע לתוצאה המצמצמת יותר, אלא מי נותר נאמן יותר להכרעתו של המחוקק.

קיומו של הדיון ברשות המחוקקת על עתידו של סעיף 34כא חשוב ביותר. כל עוד המחוקק לא שינה את החוק, שומה עלינו לקיימו. עצם קיומו של הוויכוח בוועדות הכנסת מחזק את העיקרון שבמדינת חוק, הכללים הפרשניים של הדין הפלילי נקבעים על ידי המחוקק, ולא על ידי השופט. כך, שמרנות שיפוטית בדיני העונשין לא תימדד בתוצאה שאליה מגיע פסק הדין. היא תימדד בנכונותו של השופט לקבל כי גם את כללי הפרשנות עצמם לא הוא קובע.

 

אזכור מוצע: אוריאל דהן "שמרנות שיפוטית בפרשנות הדין הפלילי: בין פרשנות לשונית לנאמנות להכרעת המחוקק" רשות הרבים (1.11.2026)


[1] ראו למשל שאול שארף ״שופט שמרן במדינת ישראל״ השילוח גיליון 39, 91 (2024); רונית לוין־שנור וליאור נאוי ״פרשנות שמרנית אקטיביסטית: קריסת התיוגים המחנאיים בפסק הדין בעניין ביטול עילת הסבירות״ מעשי משפט טז 123 (2025); Michael W. McConnell, Four Faces of Conservative Legal Thought, 34 L. Sch. Rec. 12 (1988).

[2] ראו בועז סנג׳רו ״פרשנות מרחיבה בפלילים?!״ עלי משפט ג 165 (2005); בועז סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים 81–93 (2020). ראו גם יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 110–131 (מהדורה שלישית, 2014); אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347 (2002); צ׳זרה באקריה על פשעים ועל עונשים 14–15 (עורך שחר אלדר, מתרגמת עתליה זילבר 2018).

[3] ס' 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

[4] חשיבותו של המשפט העברי לענייננו נשענת על שני טעמים מרכזיים: האחד, הן בית המשפט והן המחוקק הפנו לעקרונות המשפט העברי בהקשר של פרשנות הדין הפלילי (ראו ע"פ 77/64 ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד יח‏(‏2‏)‏ 70, 73 ‏(‏1964‏) (להלן: עניין ברנבלט)‏‏; פרוטוקול ישיבה 1 של ועדת משנה (של ועדת החוקה, חוק ומשפט) לחוק העונשין 5–6 (17.11.1992) (להלן: פרוטוקול הוועדה)). השני, ס׳ 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם–1980, ס"ח 163, מעניק למשפט העברי מעמד נורמטיבי במסגרת ההשלמה הפרשנית של המשפט הישראלי: ״ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל״.

[5] בבלי, מכות ה, ע״ב.

[6] בבלי, סנהדרין מו, ע״א.

[7] ראו בבלי, שבת כג, ע״א; משנה תורה, סנהדרין כד, ד.

[8] משנה, ראש השנה ב, ח–ט.

[9] חילול זה גורר עונש כרת (מיתה בידי שמים) על פי המשפט העברי. ראו משנה תורה לרמב"ם, שביתת עשור א, ב.

[10] עניין ברנבלט, לעיל ה"ש 4.

[11] ס׳ 5 לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש״י-1950.

[12] עניין ברנבלט, לעיל ה״ש 4, בעמ׳ 73.

[13] שם, בעמ׳ 108.

[14] שם, בעמ׳ 83–84.

[15] ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ״ד לה‏(‏4‏)‏ 421, 428 ‏(‏1980‏) (להלן: עניין מזרחי)‏‏.

[16] יוער כי בפרוטוקול הראשון של ועדת המשנה שדנה בתיקון, עלה קישור מפורש למשפט העברי. יהודית קרפ ציינה שהכלל "אנלוגי לכלל שאין עונשין מן הדין", ויושב הראש דן מרידור הוסיף כי "אין קל וחומר, אין גזירה שווה, עבירות צריכות להיות מפורטות בחוק". ייחוס זה ממחיש את הרציפות ההיסטורית בין הכלל התלמודי והערכים שבבסיסו לבין בחירת הפירוש התכליתי המקל עם הנאשם שבסעיף 34כא. ראו פרוטוקול הוועדה, לעיל ה"ש 4.

[17] דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פ״ד סג‏(‏1‏)‏ 644 ‏(‏2009‏)‏‏ (להלן: עניין דנ"פ כהן).

[18] ס' 290(ב) לחוק העונשין.

[19] עניין כהן, לעיל ה"ש 17, בפס׳ 3 לפסק הדין של השופט גרוניס.

[20] ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל, פס' 13–14 לפסק הדין של השופט גרוניס ‏(‏נבו 19.11.2007‏)‏‏ (להלן: עניין ע"פ כהן).

[21] ע"פ 3583/20 פלוני נ' מדינת ישראל ‏(‏נבו 9.11.2020‏)‏‏ (להלן: עניין הדוד הפונקציונאלי).

[22] ס׳ 351 לחוק העונשין.

[23] תפ"ח 50351-08-18 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם 14.11.2019). ההליך עצמו חסוי אך הוא הוצג בעניין הדוד הפונקציונאלי, לעיל ה״ש 21, בפס׳ 3, 9–13 לפסק הדין של השופט שטיין.

[24] שם, בפס׳ 20, 54.

[25] שם, בפס׳ 48.

[26] שם: "עיקרון החוקיות איננו דורש מבתי המשפט לפרש איסורים פליליים בצמצום. דרישה כאמור קיימת רק בהימצא פירושים סבירים אחדים אשר תואמים את תכלית האיסור הפלילי״.

[27] עניין הדוד הפונקציונאלי, לעיל ה״ש 21, בפס׳ 26.

[28] ראוי לציין כי גם ד"ר אסף הרדוף, אשר שיבח את תוצאת פסק הדין בעניין הדוד הפונקציונלי והביע תמיכה בגישה שלפיה אין להידרש לתכלית כל עוד לא התעורר ספק לשוני, מדגיש כי מקום שבו אכן קיימת דו־משמעות לשונית יש לבחון גם את תכלית העבירה. לדבריו, "רק כאשר לשון של עבירה כוללת לפחות שתי משמעויות, מצמצמת (מזכה) ומרחיבה (מרשיעה), יש לבחון אם הפרשנות המצמצמת מתיישבת עם תכלית העבירה בטרם נזכה. כלומר, המילים 'לפי תכליתו' הוסיפו תנאי מצטבר לזיכוי במצב של דו-משמעות לשונית". אסף הרדוף ״שיעור מהדוד סם: משפט פונקציונלי, אנלוגיה מפלילה ועקרון יסוד מזכה״ משפטים על אתר יז 17, 26–27 (התשפ״ב).

[29] עניין הדוד הפונקציונאלי, לעיל ה״ש 21, בפס' 36–37. זאת, בניגוד לדרך הפעולה של השופט גרוניס בעניין ע"פ כהן, לעיל ה"ש 20.

[30] היו שבירכו על פסק הדין ותיארו אותו כניצחון של פרשנות פורמליסטית ולשונית על פני הפרשנות התכליתית, תוך השמטה של ההפניה שמבצע השופט שטיין עצמו לסעיף 34כא לצורך בחינת הפרשנות התכליתית. ייתכן שההשמטה מכוונת וייתכן שלא, אולם אין ספק שהיא מחזקת את ההבנה כי הפנייתו של השופט שטיין לבחינה התכליתית שבסעיף 34כא היא הצהרתית גרידא. ראו גיל ברינגר ״הטעות הקרדינלית של השופט אלכס שטיין״ גלובס (13.11.2020). בועז סנג׳רו "המשפט הפלילי משתחרר ממהפכת ברק״ ישראל היום (8.1.2021).

[31] עניין הדוד הפונקציונאלי, לעיל ה"ש 21, בפס' 3 לפסק הדין של השופטת וילנר: "ודוק: […] לא למותר להדגיש כי סעיף 34כא לחוק העונשין, מעגן במפורש את הפרשנות התכליתית הנוהגת כאמור, בקבעו: 'ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

[32] רע"פ 8736/15 צוברי נ' מדינת ישראל ‏(‏נבו 17.1.2018‏)‏‏ (להלן: עניין צוברי).

[33] שם, בפס' 58 לפסק הדין של השופטת ברק־ארז.

[34] כך, הזיכוי נשען בראש ובראשונה על פרשנות הרכיב "שלא כדין"; ובאשר לרכיב "אדם אחר" קבעה השופטת ברק-ארז כי הלשון אינה מספקת תשובה חד-משמעית, אך "שתיקתה" מטה את הכף לטובת צוברי. התכלית הצטרפה לקשיים הלשוניים וחיזקה את התוצאה המקלה. יתרה מזו, לו נבחנה התכלית מנקודת מבטו של המאוים בלבד, דומה שהייתה תומכת דווקא בעמדת המדינה; רק שילובם של עקרונות היסוד, ובראשם חופש הביטוי, בפרשנות התכליתית הוביל לצמצום היקף העבירה. שם, בפס' 42–44 (הרכיב "שלא כדין"), 47–49 (לשון הרכיב "אדם אחר"), 50–58 (תכלית העבירה ושילוב חופש הביטוי בפרשנות התכליתית) לפסק הדין של השופטת ברק-ארז.

[35] הצעת חוק העונשין (תיקון – פרשנות מקלה בפלילים), התשפ"ה–2025: ״בחוק העונשין, התשל"ז–1977, בסעיף 34כא, המילים "לפי תכליתו" יימחקו״.

אולי יעניין אותך גם

המאמר זכה במקום החמישי בתחרות הכתיבה של הפורום הישראלי למשפט וחירות לסטודנטים למשפטים ע״ש ינאי כהן ז״ל לשנת התשפ״ו. המאמר בוחן התנגשויות בין רצון נאשם קטין לרצון הוריו בעיון בחומרי חקירה ובערעור, ומציע לאמץ את דוקטרינת הקטין הבשל, תוך הכרה
המאמר זכה במקום השלישי בתחרות הכתיבה של הפורום הישראלי למשפט וחירות לסטודנטים למשפטים ע״ש ינאי כהן ז״ל לשנת התשפ״ו. המאמר מבקר את דחיית ההכרעה בטענת ההגנה מן הצדק לסוף המשפט, ומציע הכרעת סף מחייבת בפגמים בהתנהלות הרשות, תוך הבחנה בין
ד"ר בל יוסף מציגה ביקורת על ספרו של אסף מידני, המציע ליברליזם קהילתני מוסדי כמענה לשסע הישראלי. לצד ההכרה בתרומתו, ד"ר יוסף מדגישה את חשיבותם של הדיאלוג החוקתי ושל חיזוק הכנסת כזירה לייצוג, להידברות וליישוב מחלוקות חברתיות.
הרשמה לניוזלטר