מבוא

החלטת בית הדין הפלילי הבין־לאומי בהאג (ICC) לקבל את הבקשה להוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבטחון הקודם יואב גלנט,[1] כמו גם עמדתו של כארים קאן, תובע בית הדין,[2] חשפו מחדל משפטי חמור של מדינת ישראל. המחדל אינו נדון בתקשורת הישראלית. קשה לדעת אם התעלמות זו נובעת מתוך בורות של הכתבים, מתוך הסתרה מכוונת מאחר שחשיפת המחדל תפגע בטענה המקודמת על ידי חלקים בתקשורת ולפיה, לו רק הייתה מוקמת ועדת חקירה ממלכתית היו נמנעים צווי המעצר,[3] או בשל שילוב בין שני הגורמים. חמור מכך, כפי שאראה להלן, עורכי הדין המעורבים במחדל נמנעים מלהזכירו ומומחים מן האקדמיה הישראלית מנתחים את המחדל בכתיבתם בחו"ל, אך אינם כותבים עליו בכתיבתם לקהל הישראלי. בשל כך, לא נדון המחדל האמור והמסקנות הראויות אינן מוסקות.

התמקדות רשימה זו במחדל בבית הדין הפלילי הבין־לאומי אינה צריכה להטעות. מדובר בסימפטום לבעיה רחבה יותר שמאפיינת את ישראל בשנים האחרונות: השיח הציבורי מזוהם וכלי התקשורת חולים במחלת הביביזם,[4] עד כי אין כל אפשרות לנהל שיח נוקב כמתחייב ממחדלי הממשלה ונציגיה. מחלה זו מתווספת על מחלות נוספות של השיח הציבורי בישראל, המתאפיין במומחים "חיצוניים" שרובם הם "לשעברים" ואינם מציעים כל זווית ראיה ביקורתית וחדשה ביחס למערכות מהן הם באים. כתוצאה מכך, אין ישראל יכולה להפיק את הלקחים הנחוצים על־מנת להבטיח שמחדלים חמורים בפעולת הרשות המבצעת יימנעו בעתיד.

אפתח בהצגת המחדל. לאחר מכן, אדון בסיבות מדוע המחדל לא נדון בשיח הציבורי על-ידי התקשורת אף כאשר רואיינו משפטנים המודעים למחדל ואף כאלה שתרמו לו. אטען שהסיקור הלקוי במקרה זה הוא אך דוגמה לבעיה רחבה: בשל הביביזם החברה הישראלית נמנעת מלהתמודד עם ליקויים קשים בממסד הביטחוני והמשפטי בישראל.

א. המחדל המשפטי

סיפור המעשה מתחיל במרץ 2021 עת תובעת בית הדין הפלילי הבין־לאומי דאז, פאטו בנסודה, מודיעה לישראל על פתיחת חקירה מאחר שלטענתה בוצעו פשעי מלחמה בעזה ובשטחי יהודה ושומרון.[5] לפי סעיף 18 לחוקת בית הדין הפלילי הבין־לאומי ("חוקת רומא"[6]) ניתנו לישראל חודש ימים מהודעה זו לעדכן את בית הדין כי ברצונה לחקור האשמות אלו בעצמה. לו הייתה ישראל מודיעה בתוך חודש ימים על רצונה לחקור את האשמות בעצמה, לפי סעיף 18(2) לחוקת בית הדין, היה על התובעת להשאיר את החקירה בידי ישראל אלא אם הייתה משיגה, בהתאם לסעיף 18(3) לחוקת בית הדין, את אישור בית הדין להמשיך בחקירה.[7] מנגנון זה נקבע בשל עקרון המשלימות שמותיר את החקירה למדינה הרלוונטית ומאפשר לבית הדין להתערב ולהשלים את החקירה רק אם מערכת המשפט המדינתית אינה יכולה או אינה מעוניינת לחקור בצורה הולמת את הפשעים אותם מבקשת התובעת לחקור ואינה מעמידה לדין את הפושעים במקרים המתאימים.[8]

אך ישראל נמנעה ממתן ההודעה שהייתה משאירה את החקירה לפתחה. התכתובת בין ישראל לתובעת בית הדין חסויה, אבל מתיאור הדברים בהחלטת פאנל שופטי בית הדין שהחליט על הוצאת צווי המעצר עולה שהתובעת בנסודה פנתה לישראל פעמיים לבחון האם ישראל מעוניינת לפתוח בחקירה כך שבדיקת החשדות תיוותר לפתחה של מערכת המשפט הישראלית בהתאם לעקרון המשלימות.[9] ישראל ענתה בתשובות עמומות ולא ביקשה שיותר לה לחקור את ההאשמות.[10] במקום זאת, טענה ישראל שלבית הדין אין סמכות לפתוח בחקירה נגדה.[11] לפי פרסומים בתקשורת הזרה, באותה תקופה, נשלח ראש המוסד יוסי כהן לאיים על בנסודה.[12]

רק במאי 2024, הגישה ישראל הודעה ממנה ניתן להסיק שהיא מבקשת שחקירת ההאשמות תתבצע על ידה.[13] תובע בית הדין קאן, שהחליף את בנסודה, טען בתשובתו כי ישראל אינה יכולה להעלות טענה זו מאחר שחרגה ממגבלת הזמן של חודש הימים ביותר משלוש שנים.[14] קאן זכה לתמיכה בעמדתו גם מאחד מיועציו האקדמיים, פרופסור ג'ון קווין הלר מאוניברסיטת קופנהגן שתהה מדוע אפילו המשפטנים של ממשלת אפגניסטן צלחו, במסגרת מגבלות הזמנים, לתת הודעה דומה לבית הדין בתיק שעסק במדינתם.[15]

בהחלטתם להוציא את צווי המעצר, השופטים בבית הדין הפלילי הבין־לאומי קיבלו את עמדת התובע שישראל לא ביקשה במועד המתאים שחקירת ההאשמות תתבצע על ידה.[16] בית הדין מבהיר שבהתאם לעקרון המשלימות, לו הייתה ישראל מגישה בזמן בקשה שהחקירה תועבר לסמכותה, היה מחויב התובע להותיר את החקירה בידיה של מערכת המשפט הישראלית(deferral) .[17] במילים אחרות, הימנעותה של ישראל מלהודיע כי תחקור את האשמות נגדה בשנת 2021 מנעה ממנה בשנת 2024 להעלות את הטענה שיש להותיר למערכת המשפט הישראלית לחקור את החשדות נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט.

ישראל ערערה על החלטת השופטים ועתה ממתינה להחלטה בערעור.[18] בתגובתו לערעור, קאן מתייחס בהרחבה לטענת ישראל שהמלחמה שהחלה באוקטובר 2023 בהתקפת החמאס הביאה לשינוי "רדיקלי במציאות על הקרקע" שמשמעותו שינוי מהותי במעשים ומחדלים בגינם התבקשו צווי המעצר לעומת אלו בגינם החלה החקירה ב־2021.[19] לטענת ישראל, שינוי זה מחייב את התובע להודיע על פתיחת חקירה חדשה ושממועד הודעה זו ימנה החודש בה היא יכולה להודיע על רצונה לחקור את החשדות.[20] קאן גורס כי תקדימי בית הדין אינם מתיישבים עם עמדת ישראל וכי מדובר בחקירה אחת מתמשכת בנוגע לכיבוש הישראלי.[21]

גם אם לקורא הישראלי נראית עמדת התובע מופרכת לאור השינוי העצום שחוללו אירועי אוקטובר 2023, הרי שאי־הגשת בקשה ישראלית בשנת 2021 לחקור את החשדות היא מחדל משמעותי. לו הייתה ישראל מגישה בשנת 2021 בקשה להפעיל את סעיף 18, היה הנטל על התובע להראות שישראל אינה מקיימת חקירה הולמת ובכך מסכלת את עקרון המשלימות. קאן מוסיף ומציין בתגובה לערעור שאף אם דבקים בגישת ישראל שחל שינוי עם מתקפת אוקטובר 2023 של החמאס, הרי ישראל המתינה אחד־עשר חודשים לאחר המתקפה טרם ביקשה רשמית להפעיל את סעיף 18.[22]

כתוצאה מהוצאת צווי המעצר על ידי בית הדין הפלילי הבין־לאומי, ממשלות בעולם נרתעות מלספק נשק למי שמנהיגיה חשודים בפשעי מלחמה.[23] בנוסף, במדינות שונות החלו מערכות התביעה והחקירה לדון בבקשות לחקור ולעצור מי ששירתו בצה"ל בתקופת המלחמה ומטיילים בשטחן בטענה שהשתתפו בפשעי המלחמה עליהם נסמכים צווי המעצר שהוציא בית הדין הפלילי הבין־לאומי.[24]

חשוב להדגיש, שמלבד המחדל המשפטי של אי־הגשת הבקשה לפי סעיף 18 במועד, אין ספק שהחלטת התובע ופאנל השופטים נשענת גם על ספקות כבדים לגבי החקירות שישראל מבצעת בנוגע לפעולותיה בעזה.[25] עם זאת, לו הייתה מגישה ישראל את תגובתה בזמן ופותחת בחקירות הולמות בשנת 2021, היה הנטל על התובע להראות שישראל אינה מקיימת את עקרון המשלימות על־מנת שיוכל להחזיר את החקירה לסמכותו. אף אם חמשת שופטי ערכאת הערעור יקבלו את טענותיה של ישראל שהיה על התובע קאן להודיע על פתיחת חקירה חדשה לאחר תחילת מלחמת "חרבות ברזל", ולאפשר לישראל להודיע שברצונה שהחקירה החדשה תתבצע על ידה, נדרשת עדיין בחינה של המחדל של אי־הגשת ההודעה בשנת 2021.

כל הקורא את החלטת בית הדין, ערעורה של ישראל, תגובת התובע ובקשתה הבהולה של ישראל להגיב עליה,[26] אינו יכול אלא לתמוה כיצד המחדל המשפטי כלל לא נדון בשיח הציבורי בישראל. לדעתי, היעדר הביקורת הציבורית על המחדל המשפטי בבית הדין הפלילי הבין־לאומי מדגים את החולשה של "כלבי השמירה" על מערכת הביטחון – ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, העיתונות ומכוני המחקר ה"עצמאיים" – שהלכה למעשה מאתרגים את הקו של הממסד הביטחוני ואינם משמשים גורמים עצמאיים המאתגרים קו החשיבה הזה. אבקש להדגים טענה זו במקרה זה באמצעות בחינת העיסוק של המכון הישראלי לדמוקרטיה ועיתון "הארץ" בפרשת צווי המעצר. למיטב ידיעתי, ועדת חוץ וביטחון כלל לא נדרשה למחדל האמור, ייתכן מן הטעם שהוא כלל לא ידוע לחבריה בשל השתקתו בשיח הציבורי בישראל.

ב. המומחים שומרי הסף

שני פרופסורים חברי המרכז לביטחון ודמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה – פרופסור יובל שני מהאוניברסיטה העברית ופרופסור עמיחי כהן מהקריה האקדמית אונו – הגישו לבית הדין הפלילי הבין־לאומי חוות דעת מטעם עצמם בה הם מתייחסים ארוכות למחדל המשפטי של ישראל ומנסים להסביר מדוע אין המדובר במחדל.[27] בחוות דעתם הם מציעים תשובות טובות מדוע היה על תובע בית הדין לתת הודעה על חקירה חדשה לאחר שהחלה מלחמת "חרבות ברזל" ולא להסתפק בהודעת קודמתו משנת 2021. גם שעה שכתבו שני הפרופסורים לבלוג האמריקני החשוב ביותר בסוגיות של בטחון ומשפט – Just Security – וכן לבלוג של מכון ליבר בווסט פוינט, הם דנו ארוכות בסוגית אי מתן ההודעה על ידי ישראל.[28] אך אין ולו מילה על סוגיה זו בסקירות הרבות בעברית באתר המכון לדמוקרטיה שנכתבו על בית הדין הפלילי הבין־לאומי והחלטתו לגבי צווי המעצר של נתניהו וגלנט ובטורים ובראיונות שנתנו בתקשורת (והמובאים באתר המכון).[29] רק באתר המכון באנגלית מופיע הפוסט שחיברו השניים באנגלית ופורסם ב־Just Security עם הכותרת המקורית המתמקדת במחדל המשפטי.[30]

ייתכן שקשה לכתוב בעברית על המחדל הישראלי באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה כאשר מנהל המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה במכון לדמוקרטיה הוא ד"ר אל"ם (במיל.) ערן בורר־שמיר שהיה ראש חטיבת הדין הבין־לאומי בפרקליטות הצבאית (דבל"א) בשנת 2021 שעה שאירע המחדל.[31] ייאמר מיד, ייתכן שעמדתו של שמיר־בורר בשנת 2021 הייתה כי ישראל צריכה להודיע לבית הדין כי תחקור את ההאשמות בעצמה בהתאם לסעיף 18 לחוקת בית הדין ועמדתו נדחתה בידי הדרג המדיני. הדיווחים העיתונאים משנת 2021 מספרים כי בתגובתה לבית הדין, אימצה הממשלה את "המלצות הצוות הבין־משרדי שבראשות המטה לביטחון לאומי".[32] ייתכן ששמיר־בורר חלק על המלצות הצוות, אך אין ספק שעמדת הפרקליטות הצבאית – שמנוסחת במקרה שכזה על ידי חטיבת הדין הבין־לאומי בראשות שמיר־בורר – התבקשה טרם גובשו ההמלצות. הפרקליטות הצבאית היתה מעורבת דרך שגרה בדיונים ממשלתיים על בית הדין הבין-לאומי הפלילי ולפי דיווחים זרים, נציגיה אף השתתפו בפגישות חשאיות עם בכירי בית הדין הפלילי הבין־לאומי בין השנים 2017-2019.[33]

בהחלט ייתכן, כפי שגורסים דיווחים בעיתונות הזרה, שהממשלה בראשות נתניהו העדיפה לשלוח את ראש המוסד יוסי כהן לאיים על תובעת בית הדין הפלילי הבין־לאומי.[34] אם החלטה זו התקבלה בניגוד לדעת הגורמים המקצועיים, הרי האחריות למחדל כולה מוטלת על נתניהו וחבר יועציו. אך כפי שאראה בהמשך, כאשר ניתנה לבורר־שמיר הזדמנות בראיון לתקשורת לחשוף את עמדתו בסוגיה בשנת 2021, הוא נמנע מכך כפי שנמנעו כל היועצים המשפטיים שהיו מעורבים בהחלטה והתראיינו תדירות לתקשורת הישראלית מרגע שהתבקשה הוצאת צווי המעצר על ידי תובע בית הדין.[35] אם נשפוט לפי כתיבתם על בקשת הצווים והחלטת בית הדין, הרי סיפור המחדל של ישראל בפני בית הדין הבין־לאומי הפלילי, שעומד במרכז החלטת בית הדין ובמרכז כל המסמכים שהוגשו על ידי ישראל לבית הדין – כאילו לא ארע מעולם.

בשורה הפותחת את הדף "על המכון" באתר המכון לדמוקרטיה מתואר המכון כ"מוסד עצמאי א-מפלגתי, מחקרי ויישומי, הפועל בזירה הציבורית הישראלית בתחומי הממשל, הכלכלה והחברה".[36] במה מתבטאת "עצמאות" המכון שעה שמנהל המרכז לביטחון ודמוקרטיה מונה לתפקיד חודשים ספורים לאחר שפשט את מדי הצבא? אחרי כמעט שלושה עשורים של שירות במחלקת הדין הבין-לאומי של הפרקליטות הצבאית, כיצד ניתן בתוך מספר חודשים "להחליף דיסקט" מחשבתי ולהפוך למבקר עצמאי של המערכת? וזאת אף מבלי לקחת בחשבון שגם בתפקידך האזרחי מתקיימים קשרים פורמליים (לדוגמה, בשירות מילואים ביחידה) ובלתי־פורמליים (לדוגמה, היוועצות של מחליפיך בתפקיד איתך).

קודמו של בורר־שמיר כראש חטיבת הדין הבין־לאומי בפרקליטות הצבאית, ד"ר אל"ם (במיל.) לירון ליבמן אף הוא שימש עד לאחרונה עמית מחקר בכיר במרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה של המכון לדמוקרטיה.[37] ואם תרצו להרחיק לכת ולברר היכן עובדת ראש מחלקת הדין הבין־לאומי בצה"ל שקדמה בתפקיד לליבמן ולשמיר־בורר, לא תצרכו להרחיק לכת יותר מדי. אל"ם (במיל.) פנינה ברוך־שרביט היא מנהלת תוכנית המחקר "ישראל בזירה הגלובלית" במכון למחקרי ביטחון לאומי.[38] עוד מכון מחקר שאמור להציע קול עצמאי מקולה של המערכת הצבאית – ולא להשתתף באותה חשיבה קבוצתית שאובחנה כמאפיינת מחדלים בצה"ל[39] – אך ממשיך בשכפול אותן תובנות שמפיק הארגון החזק בישראל שקולו אינו חסר בשיח הציבורי.

במסמכים באתר המרכז לביטחון ודמוקרטיה של המכון לדמוקרטיה לא תמצאו חשיבה עצמאית וחדשנית אלא כתיבה המשכפלת את הקו של מערכת הביטחון.[40] בחינה האם צה"ל ביצע פשעי מלחמה בהפצצות בעזה שאושרו על ידי חטיבת הדין הבין־לאומי בצבא או האם הוראות הפתיחה באש של צה"ל במסדרון נצרים מתירניות מדי ודאי שלא תמצאו באתר. במקום זאת, המרכז לביטחון ודמוקרטיה נמנע מלעסוק בסוגיות אלו שהן מרכזיות לדמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מכון שמתיימר להגן על הדמוקרטיה בישראל ואינו עוסק בבחינה הטענות נגד פשעי מלחמה של צה"ל בשעה גורלית זו אינו יכול להיקרא "עצמאי". אך כיצד יכול מרכז שבראשו מי שפיקד על חטיבת הדין הבין־לאומי בפרקליטות הצבאית זמן קצר לפני מאורעות אוקטובר 2023 לבקר בצורה עצמאית מדיניות והחלטות שראש המרכז היה שותף לגיבושן בין בשירות סדיר ובין בשירות מילואים?

המכון לדמוקרטיה אינו המכון היחיד שנמנע מלחשוף את המחדל המשפטי של ישראל בפני בית הדין הפלילי הבין־לאומי. אף מכונים אחרים שעוסקים בביקורת על מערכות הביטחון והמשפט נמנעו מלחשוף את המחדל,[41] למרות שיקשה להאמין שאיש מעורכי הדין המאכלסים מכונים אלו לא קרא את בקשת התובע, החלטת בית הדין ואת המסמכים שהגישה ישראל. אך במקרה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בלט הפער בין העיסוק הדקדקני של מומחיו במחדל בכתיבתם באנגלית, להתעלמות מן המחדל בכתיבתם בעברית לקהל הישראלי.

ג. האיוולת של הכתבים הצבאיים

פחות משבוע לאחר מתקפת הטרור הרצחנית של השבעה באוקטובר כתב עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", כי גם התקשורת אינה נקיה ממחדל השבעה באוקטובר והסביר כי:

"בקווים כלליים, אני סבור שזה נובע מנטייה עיתונאית לייחס משקל רב מדי להכרזות הבוטחות של בכירי המערכת, מגישה של חשיבה קבוצתית ולבסוף גם מהתמצאות אופרטיבית מוגבלת, המקשה עלינו לאתגר את חשיבת הצבא. לא יעזור כמה ספרים קראנו על מלחמת יום הכיפורים, וכמה כתבנו על מלחמת לבנון השנייה — הלקח לא נלמד ובוודאי לא דמיינו את התוצאות".[42]

אך כאשר לאחרונה, ראיין הראל את אל"ם (במיל.) ד"ר שמיר־בורר על החלטת פאנל השופטים בבית הדין הפלילי הבין-לאומי הוא שכח את הלקח על הצורך לאתגר את חשיבת הצבא והתעלם כליל מהמחדל לו היה, על פני הדברים, שותף שמיר־בורר והעדיף במקום זאת להמשיך ולתת משקל להכרזות הבוטחות של מי שהיה מבכירי המערכת.[43]

הראל מביא בכתבה את הזעם הקדוש של שמיר־בורר שאומר שהחלטת בית הדין "שערורייתית בהרבה מובנים, אבל התנהלות המדינה הקשתה על המאמצים למנוע החלטה הזו".[44] ב"התנהלות המדינה" שמיר־בורר אינו מכוון לפַשְלה מ־2021, שעל פני הדברים יש לו יד בה, אלא לאפשרות להקים עכשיו ועדת חקירה לפשעי המלחמה. שמיר־בורר אינו טורח לציין שלפי החלטת בית הדין ספק רב אם ועדה שכזו הייתה מונעת את הוצאת הצווים לאור האיחור בהגשת התגובה מאז שנת 2021. הראל כלל אינו מעמת את שמיר־בורר עם נקודה זו ואף לא עם המחדל הישראלי בפני בית הדין. הראל לא לבד. למיטב ידיעתי, מלבד אזכור של הסוגיה ב"זמן ישראל",[45] לא נדון כלל המחדל המשפטי בכלי התקשורת בישראל.

היעדר הדיון הציבורי במחדלים בטיפול המשפטי במלחמת "חרבות ברזל" אינו ייחודי למחדל הישראלי בבית הדין הפלילי הבין־לאומי. החל מתחילת המלחמה עוברת הפרקליטות הצבאית את המשבר החריף בתולדותיה. גוף שהתגאה בייעוץ המשפטי הצמוד שהוא מעניק לכוחות הלוחמים כשכפ"ץ משפטי,[46] עומד בחזית הכישלון של ישראל בשדה המשפטי. אין המדובר רק בצווי המעצר של בית הדין הפלילי הבין־לאומי שמביעים אי־אמון במערכת הייעוץ והתביעה של הפרקליטות הצבאית. מדובר גם בהחלטות של בתי משפט באירופה וממשלות ברחבי העולם שמסרבות לספק נשק לישראל מאחר שהן אינן סומכות עוד שמערך הייעוץ הצה"לי מונע פשעי מלחמה.[47] בדומה לכך, החלטות של רשויות חקירה ותביעה במדינות שונות לחקור, בחשד לפשעי מלחמה, מי ששירתו כחיילים בצה"ל בזמן המלחמה ושוהים כתיירים במדינות אלו מעידות אף הן על סנטימנט דומה.[48] אף מממשל ביידן נשמעו קולות דומים שהגיעו לשיאם במזכר החריף ששלחו מזכיר המדינה האמריקאי הקודם, אנתוני בלינקן ושר ההגנה הקודם, לויד אוסטין שאיים באמברגו נשק אמריקאי אם לא יוגדל הסיוע ההומניטרי לעזה.[49] מכתב זה לימד כי אפילו בארצות־הברית נסדק האמון כי ביכולתה של מערכת המשפט בישראל למנוע הפרות זכויות אדם המוניות בעזה.

ובכל זאת, למרות מעורבותם של משפטני הצבא בכל האירועים הללו, איש מהכתבים הצבאיים אינו שואל את השאלות הנדרשות לגבי כשלון השכפ"ץ המשפטי. הבטחותיהם מהימים שלאחר השבעה באוקטובר בדבר הספקנות והאיתגור נזנחו. הראל מראיין את מי שיש לו חלק במחדל המשפטי שהוביל להוצאת צווי המעצר על-ידי בית הדין הבין־לאומי הפלילי, או לכל הפחות נטל חלק בפורומים שבהם נוצר המחדל, ואינו יודע את אשר לשאול. בדומה לכך, העיתונות נמנעת לחקור בשאלות מתבקשות אף בפרשות הבאות: בעניין החשדות לעבירות בעציר במחנה המעצר שדה תימן, איש מהכתבים הצבאיים אינו שואל כיצד ייתכן שהתובע הצבאי שהפליא להסביר את צו איסור הפרסום בעניין קצין המודיעין ת' שנפטר בכלא,[50] נמנע, כראש התביעה הצבאית, מלהוציא צו איסור פרסום על פרשת חקירת האונס והעדיף דווקא מעצר "רועש" של החשודים שהזיק לביטחון המדינה וסיכן את שלום החטופים.[51] בעניין ה"מערב הפרוע של ציר נצרים", בו על־פי התחקיר של יניב קובוביץ בעיתון "הארץ", "אין חוקים, וכל אחד הוא בן מוות",[52] נמנע הכתב מלברר את חלקה של הפרקליטות הצבאית באישור הירי. לפי "תורת הלחימה" של עיתון "הארץ" מתחייב כמובן שזוהי תוצאה של מפקד שהוא קצין מתנחל דוגמת תא"ל יהודה ואך,[53] וזאת למרות שהכתבה עצמה מעידה שמציאות הירי לאזורים המוגדרים כאזורי הרג התקיימה עוד לפני הגעתו של ואך לאזור. פרשה קודמת בה למדה העיתונאית אילנה דיין, יחד עם הכתבים הצבאיים, שאזורי הרג (אב"ם בעגה המבצעית) בהם הוראות הפתיחה באש שונות נקבעים באישור הפרקליטות הצבאית נשתכחה.[54] גם את תגובת צה"ל לכתבתו של קובוביץ לפיה הכול מתנהל לפי הפקודות והנהלים, איש לא טרח לאתגר. הדיון על הרג המוני, שחוקיותו מוטלת בספק, אך מקבל אישור ממשפטנים כחלק מהבנאליות של הרוע שמור ב"הארץ" רק לעמודי מוסף הספרות.

אך חלילה לנו מלחשוב שהכתבים הצבאיים אינם אנשי ספר. כל הספרים שפורסמו על ידי כתבים ופרשנים צבאיים לאחר מלחמת לבנון השנייה נבנו על בסיס התובנה היסודית מספרה הקלאסי של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת".[55] לפי ספרים אלו, רעיון "מצעד האיוולת" לוכד את הלקח המרכזי של המלחמה. הכתבים שהלכו בנתיב של טוכמן הם: עפר שלח ויואב לימור בספרם "שבויים בלבנון";[56] עמוס הראל ואבי יששכרוף בספרם "קורי עכביש";[57] ועמיר רפפופרט בספרו "אש על כוחותינו".[58] יתרה מכך, גם בספרם "בומרנג", שלח ושותפו לכתיבה אז, רביב דרוקר, טענו שטוכמן לכדה גם את לקחי שנות האינתיפאדה השנייה, עת הובל הציבור הישראלי למלחמה "שאין לה תכלית", מלחמה בה "בצד הישראלי, איוולת רדפה איוולת – או אם לדייק, פעם אחר פעם פעל השלטון על פי טבעו ולא על פי מה שהורה לו השכל".[59]

יש משהו מטריד בכך שעולם לקחי המלחמה של שישה עיתונאים בכירים מתנקז לספר בודד אחד (חשוב ככל שיהיה) מקרב ספריה עצומת ממדים על לקחי מלחמות. יש בכך בכדי להעיד על אופקי המחשבה המשותפים והדלים השולטים בעיתונות הישראלית. אך מטריד הרבה יותר שכל העיתונאים הבכירים הללו אינם מבחינים באירוניה שבדימוי. כמאמר השיר: ה"בדיחה היא עליהם",[60] שהרי אם יש גוף שאחראי על כך שבזמן אמת מצעד האיוולת לא ימשיך לצעוד זו העיתונות. אם "כלבי השמירה" של השלטון מבחינים באיוולת במדיניות הממשלה עליהם להתריע ואם לא עשו כן, הלא הם חלק מהאווילים המובילים בראש המצעד. טוכמן עצמה גורסת כי למניעת איוולת נדרש "לקבל מידע נאות, לשים לב למידע, להקפיד על ראש פתוח ושיפוט זהיר ולהתנגד לקסם החשאי והמזיק של אטימות המוחין".[61] על תפקיד זה בדיוק מופקדת העיתונות. עיתונאים שמבקרים בכובעם כסופרים את המנהיגים על הליכתם בנתיב של איוולת, ראוי שישאלו את עצמם מדוע בכובעם כעיתונאים לא העירו את הציבור הישראלי בעוד מועד. שאלה זו זוכה למשנה תוקף לאחר מחדל השבעה באוקטובר.

ד. מדוע נמנעה חשיפת המחדל המשפטי בפני הציבור הישראלי?

כיצד ייתכן שמחדל משפטי שנדון בהחלטת פאנל שופטי בית הדין הפלילי הבין־לאומי, במסמכי תובע בית הדין ובמסמכים שהוגשו על־ידי ישראל אינו נדון כלל בשיח הציבורי הישראלי? כיצד ייתכן שכלי התקשורת הישראליים שייחסו חשיבות כה רבה לצווי המעצר ולהשלכותיהם, וזימנו מומחים רבים להביע את עמדתם על הצווים, נמנעו מלסקר את אחת הסיבות המרכזיות לכישלונה של ישראל במניעת הוצאת צווי המעצר? בעוד בחלקים הקודמים במאמר הסברתי את המחדל המשפטי והראיתי כי התקשורת הישראלית ומכוני המחקר נמנעו מלדון בו, בפרק מסכם זה אבקש לענות על החידה: מדוע נמנעה חשיפת המחדל בפני הציבור הישראלי?

מזה מספר שנים נשלט השיח הציבורי בישראל על־ידי מחלת הביביזם. כמו למחלת הסכרת, גם למחלה כרונית זו שני ביטויים בגוף החולה: פחות מדי ביבי ויותר מדי ביבי. אך במהותה המחלה הזו, שכילתה כל חלקה טובה בשיח הציבורי בישראל, היא זהה בשתי צורות התבטאויותיה. עבור החולים במחלה, כל שאלה נדונה דרך זווית הראיה של כיצד ביבי השפיע עליה וכיצד היא תשפיע על ביבי וסוגית העמדה הישראלית בפני בית הדין הפלילי הבין־לאומי תוכיח. מסגור אחד (framing) של הוצאת צווי המעצר הציג אותם ככתבי אישום נגד נתניהו – ולא נגד ממשלת ישראל, צה"ל ומערכת המשפט הישראלית – ואת כישלונה המשפטי של ישראל ככישלון אי־הקמת ועדת החקירה לחקירת מחדלי נתניהו. במסגרת מסגור זה, לרוב לא ציינו הכותבים שלשם מניעת צווי המעצר, ועדת החקירה הנדרשת אינה זו שתחקור את המחדל שהוביל לשבעה באוקטובר, אלא ועדת חקירה שתחקור את פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות הנטענים נגד ישראל. הכותבים ודאי לא ציינו שלאור האיחור במועד ההודעה של ישראל על הפעלת סעיף 18(2), גם הקמת ועדת חקירה לחקירת פשעי המלחמה סביר שלא הייתה מונעת את הוצאת צווי המעצר.

כאשר ביקש התובע קאן להוציא את צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, עיתון "הארץ" – המשמש כפורום מרכזי לדיון ציבורי בישראל – פרסם שלושה טורים של עורכו הראשי אלוף בן, סגנית העורך נעה לנדאו ודינה זילבר, כולם עם מסר זהה: הצווים נוגעים רק לראש הממשלה נתניהו.[62] ההשלכות הרחבות יותר על חיילי צה"ל והבעת אי־האמון במערכת המשפט הישראלית נדחקו לקרן זווית. וחשוב להדגיש, כפי שהראיתי ברשימה זו השלכות הביביזם כבר חרגו בתקשורת הישראלית מטורי דעה ומשפיעות גם על הסיקור גופא.

המסגור הנגדי הציג את צווי המעצר כהטיה של מערכת המשפט הבין־לאומית נגד ישראל, שעה שלא משנה כיצד הייתה פועלת ישראל במלחמה בעזה ומה הייתה עמדתה המשפטית, צווי המעצר היו מוצאים.[63] על־פי גישה זו, הממשלות בראשות נתניהו נקיות מכל אחריות על הוצאת הצווים, למרות שייתכן שבמקרה זה פעלה הממשלה נגד חוות הדעת של גורמי המקצוע המשפטיים ויכול שבחרה לסמוך על עוצם ידה בשליחת ראש המוסד לפעול בשיטות הדומות לאלו של המאפיה הסיציליאנית. כל זאת, במקום פעולה בנתיב המשפטי שדרשה שליחת מכתב המודיע על הפעלת סעיף 18(2) ופתיחה בחקירה עוד בשנת 2021.

בעת הנוכחית איננו יודעים מה הסיבה לכישלונה של ישראל בבית הדין הפלילי הבין־לאומי מאחר שאחד מהמחדלים המשפטיים החמורים ביותר שאירעו לישראל בזירת המשפט הבין־לאומי כלל לא דווח ונדון בתקשורת הישראלית. וזאת, למרות שהמחדל נדון ארוכות בהחלטת פאנל השופטים ובערעורה של ישראל ותשובת התובע לה. למעלה מכך, בפורומים בין־לאומיים, מומחים ישראליים דנים במחדל בעוד אותם מומחים ממש נמנעים מהצגת המחדל לקהל הישראלי שעה שהם כותבים, למשל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה ומתראיינים לתקשורת הישראלית.

אף מאמר זה מתפרסם בכתב העת "רשות הרבים", לאחר שלא התקבל לפרסום בשני אתרים לביקורת התקשורת: "העין השביעית" ו"מידה". לדעתי, שני האתרים נמנעו מפרסום המאמר מאחר ששניהם נגועים בשני גווני המחלה ומאמר זה גורם להגברת הסימפטומים. אין זו הפעם הראשונה מאז שהחל שר המשפטים, יריב לוין, לקדם את מהפיכת הנגד החוקתית, בו אני נתקל בקושי בפרסום ביקורת בכלי התקשורת בישראל שנוגעת למערכת המשפט ולמערכת הביטחון בישראל. קשה לפרסם היום ביקורת שכזו שאינה מציעה תמונה חד צדדית, שלפיה או שמערכת המשפט טהורה וביבי הוא השטן בהתגלמותו האנושית או שמערכת המשפט מושחתת וביבי הוא מלאך שרת. קושי זה לא התקיים בעבר טרם התפשטה מחלת הביביזם ואיכלה כל חלקה טובה בשיח הציבורי בישראל. התמזל מזלי שבעת כזאת, מטה לחמי אינו תלוי בכתיבה על ישראל ושכאשר אני מוצא את העיתים לכתוב על ישראל, מצויים עדיין כתבי עת וכלי תקשורת בחו"ל המוכנים לפרסם את כתיבתי גם כשהיא מציעה עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם הנרטיב השולט בישראל.[64] אך רבים בישראל אינם מוצאים בכלי התקשורת בישראל מקום לבטא ביקורת נוקבת בשל מחלה זו,[65] ולא בכדי רבות מן ההדלפות ממערכת הביטחון – שבעבר היו מתפרסמות תדיר ב"הארץ" – מוצאות כיום את דרכן לכלי התקשורת בחו"ל.[66] כפי שאמר לי בכיר בכוחות הביטחון חודשים ספורים לאחר השבעה באוקטובר, "'הארץ' חדל מלהיות עיתון רציני."

קונספציות וחשיבה קבוצתית צומחות בחברה כולה, וצה"ל אינו יכול להיות בגדר שמורת טבע נפרדת בו שיח ביקורתי מתקיים. כאשר קולות שאינם מתיישבים עם הפרדיגמות השליטות בשיח מודרים וכאשר מכוני המחקר לנושאי ביטחון מונהגים על ידי מי שפרשו משירות בכוחות הבטחון , לא ניתן לצפות לחשיבה ביקורתית בנושאי ביטחון. בעיית ההדרה של קולות ביקורתיים בחברה הישראלית לא נולדה עם מחלת הביביזם. אך מחלה זו הביאה לרידוד השיח לרמת מי־אפסים כך שאין זה פלא שכלי התקשורת בישראל היו נתונים לאותה הקונספציה בה הייתה נתונות ממשלת ישראל ומערכת הבטחון.

אחד מהלקחים הנדונים פעם אחר פעם כתוצאה ממחדל השבעה באוקטובר הוא היעדר חשיבה ביקורתית – "איפכא מסתברא" במערכות הביטחוניות. אומנם כתוצאה מלקחי המחדל של מלחמת יום הכיפורים נוסדה באגף המודיעין יחידת בקרה שתפקידה להציג את האיפכא מסתברא לקונספציות השולטות באגף המודיעין.[67] אך עתה, כתוצאה ממחדל דומה חמישים שנה אחר־כך עומדת על הפרק הצעת חוק המבקשת לייסד מחלקה במשרד ראש הממשלה שתגבש איפכא מסתברא שיבדל מהאיפכא מסתברא של אגף המודיעין.[68] אך גם מחלקה נוספת לא תביא מזור לבעיה מאחר שאנשי המחלקה יהיו אף הם חלק מהשיח הציבורי בישראל וסביר שיגיעו משורות הצבא ממש כמומחי המכון לדמוקרטיה והמכון למחקרי ביטחון לאומי.

השפעת ההדרה וההשתקה של קולות ביקורתיים קודם למחדל השבעה באוקטובר עוד תעסיק בדורות הבאים כותבים וכותבות שיהיו משוחררים מצל מחלת הביביזם משום שעבורם, נתניהו יהיה דמות היסטורית הניבטת אליהם מתמונות בספרי היסטוריה ולא דמון או רַב מָג. ספק רב אם יוכלו להבין כיצד הערצה אל נתניהו או החרדה ממנו הצליחו להחשיך ולדלל את השיח הציבורי בישראל, אך הם ודאי יוכלו לאתר בנקל את התעלמות השיח הציבורי ממחדלים דוגמת המחדל המשפטי בבית הדין הפלילי הבין־לאומי. אחרי הכול, מחדל זה נדון בגלוי באותיות קידוש לבנה במסמכים שישראל עצמה הגישה לבית הדין.

אזכור מוצע: אור בסוק "המחדל הישראלי בבית הדין הפלילי הבין־לאומי" רשות הרבים (27.3.2025).

[1] ICC's Pre-Trail Chamber I decision on Israel’s request for an order to the Prosecution to give an Article 18(1) notice (21 November 2024).

[2] ראו לדוגמה בתגובתו האחרונה של קאן לבקשתה של ישראל להגיב לתגובת התביעה לערעורה של ישראל על צווי המעצר: Prosecution response to Israel’s “Request for leave to reply to Prosecution Response to Israel’s “Appeal of ‘Decision on Israel’s request for an order to the Prosecution to give an Article 18(1) notice’ (ICC-0118-375)” and to reject the Prosecution’s submission (22 January 2025).

[3] ראו לדוגמה, נדב איל "הדרך לביטול הצווים: ועדת חקירה ממלכתית" ידיעות אחרונות (22.11.2024).

[4] כפי שיוסבר בהמשך, למחלת ה"ביביזם" מספר גירסאות אך כולן מאוחדות סביב עקרון מארגן אחד: התפתחויות ושינויים נדונים סביב ההשפעות של נתניהו על התפתחויות וסביב ההשלכות של ההתפתחויות עליו שעה שכל יתר הגורמים וההשלכות נזנחים.

[5] Statement of ICC Prosecutor, Fatou Bensouda, respecting an investigation of the Situation in Palestine.

[6] Rome Statute of the International Criminal Court.

[7] ראו William Schabas, The International Criminal Court : a commentary on the Rome Statute 474-482 (2016).

[8] שם, בעמ' 479-480.

[9] Situation in the State of Palestine (Decision on the ‘Abridged Request for an Order Requiring an Article 18(1) Notice, and Staying Proceedings Pending Such a Notice’) (International Criminal Court, Pre-Trial Chamber I, Case No ICC- 01/18, 21 November 2024), para 10.

[10] שם.

[11] שם. ראו גם הודעת הממשלה "ראש הממשלה נתניהו קיים דיונים בנושא המדיניות הישראלית בנוגע להודעת בית הדין הבינלאומי בהאג" (8.4.2021).

[12] Harry Davies, Revealed: Israeli Spy Chief ‘threatened’ ICC Prosecutor over War Crimes Inquiry, The Guardian (28.5.2024).

[13] Situation in the State of Palestine (21 November 2024), לעיל ה"ש 8.

[14] Prosecution’s Response to Israel’s “Abridged Request for an Order Requiring an Article 18(1) Notice, and Staying Proceedings Pending Such a Notice” – ICC-01/18-355, section 6-7 (27 September 2025).

[15] מצוטט ב: Yuval Shany & Amichai Cohen, The Prosecutor’s Circumvention of Article 18 Complementarity? A Flaw in the ICC’s Palestine Investigation, Just Security, 1 June 2024.

[16] ICC's Pre-Trail Chamber I decision on Israel’s request, לעיל ה"ש 1, פסקאות 12-15.

[17] שם, בפסקה 13.

[18] Appeal of “Decision on Israel’s request for an order to the Prosecution to give an Article 18(1) notice” (ICC-01/18-375) (22 December 2024).

[19] Prosecution response to Israel’s “Appeal of ‘Decision on Israel’s request for an order to the Prosecution to give an article 18(1) notice’ (ICC-01/18-375)” (13 January 2025).

[20] Appeal of Decision (22 December 2024), לעיל ה"ש 17.

[21] Prosecution response to Israel’s Appeal, ה"ש 18, פסקאות21 -46.

[22] שם, פסקאות 58-59.

[23] יובל אזולאי "חרמות ברזל" כלכליסט (28.11.2024).

[24] דיאא חאג' יחיא, ליזה רוזובסקי ונעה שפיגל "בית משפט בברזיל הורה לחקור תייר ישראלי על ביצוע פשעי מלחמה בעזה" הארץ (5.1.2025).

[25] Or Bassok, The Silence of the Israeli Supreme Court Judges: How the Rise of Judicial Power May Lead to a Failure in the Core Judicial Role of Protecting Human Rights, VerfBlog, 27.11.2024.

[26] Request for leave to reply to Prosecution response to Israel’s “Appeal of ‘Decision on Israel’s request for an order to the Prosecution to give an Article 18(1) notice’ (ICC 01/18-375)” and to reject the Prosecution’s submissions concerning suspensive effect in limine, 17 January 2025.

[27] Yuval Shany & Amichai Cohen, Written observations on the question of jurisdiction pursuant to Rule 103 of the Rules of Procedure and Evidence, 5 August 2024.

[28] Shany & Cohen, לעיל ה"ש 14; Yuval Shany & Amichai Cohen, The ICC Palestine Case in the Aftermath of the Arrest Warrants Decisions – Part One. השוו למאמר ארוך באתר המכון שנכתב שמונה ימים קודם לכן שאין בו כלל דיון בסעיף 18 לחוקת רומא: עמיחי כהן ומירית לביא "צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט בבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – שאלות ותשובות" מסבירון (23.5.2024).

[29] ראו המאמרים באתר המכון לדמוקרטיה תחת "המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה". וראו לדוגמה: עמיחי כהן וערן שמיר־בורר "צווי מעצר נגד בכירים ישראלים בבית הדין הפלילי הבינלאומי – שאלות ותשובות" מסבירון (3.5.2024).

[30] Yuval Shany & Amichai Cohen, The Prosecutor’s Circumvention of Article 18 Complementarity? A Flaw in the ICC’s Palestine Investigation.

[31] אבישי גרינצייג "בכירי משרד המשפטים מורידים פרופיל. זה לא יעבוד לאורך זמן" גלובס (12.2.2022).

[32] ג'ודי מלץ "ישראל השיבה לבית הדין בהאג: חסר סמכות לחקור פשעי מלחמה בגדה ובעזה" הארץ (10.4.2021).

[33] Harry Davies, Bethan McKernan, Yuval Abraham & Meron Rapoport, Spying, Hacking and Intimidation Israel’s Nine-year War on the ICC Exposed, The Guardian (28.5.24).

[34] Davies, לעיל ה"ש 12.

[35] ראו לדוגמה רועי שיינדורף "איך לעצור את צווי המעצר" ידיעות אחרונות (2.5.2024). ד"ר שיינדורף כיהן כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה האחראי על תחום המשפט הבין־לאומי בשנת 2021.

[36] https://www.idi.org.il/about/about-idi/.

[37] https://www.idi.org.il/staff/7261.

[38] https://www.inss.org.il/he/person/sharvit-baruchpnina/.

[39] אורי בר־יוסף הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה (מהדורה שניה, 2013).

[40] https://www.idi.org.il/centers/1120.

[41] ראו לדוגמה פנינה שרביט ברוך ותמי קנר "צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג החלטה חמורה ומסוכנת – ומה הלאה?" INSS מבט על גיליון 1921 (26.11.2024). המחברות מפרטות את השפעת ה"התנהלות המזיקה של ממשלת ישראל על הוצאת הצווים" אבל לא כוללות בתוכה את המחדל המשפטי אלא רק ש"ההתבטאויות והמעשים של הממשלה לאורך חודשי המלחמה תרמו לביסוס האישומים המופרכים של התביעה, ויחד עם היעדר תחקירים וחקירות עצמאיים מצד ישראל חיבלו בניסיונות לבלום את צווי המעצר".

[42] עמוס הראל "ישראל צועדת על חבל דק בין עזה ללבנון, בהמתנה לפענוח כוונות חיזבאללה" הארץ (13.10.2023).

[43] עמוס הראל "לא רק צווי מעצר: החלטת בית הדין בהאג עשויה לגרור תוצאות נוספות" הארץ (22.11.2024).

[44] שם.

[45] יובל יועז "צווי המעצר של בית הדין בהאג אינם איסור על ישראל להילחם, אלא איסור לבצע פשעי מלחמה" זמן ישראל (24.11.2024).

[46] ראו לדוגמה: רון בן ישי "צה"ל בוחר מטרות גם דרך הכוונת המשפטית" Ynet (27.1.2014); נטע סרוסי "האלופה שקובעת באילו מטרות של חמאס מותר לצה"ל לפגוע" גלובס (9.3.2024).

[47] Jacques Hartmann, Lea Köhne & Vincent Widdig, Arms Exports and Access to Justice: Enforcing International Law through Domestic Courts, EJIL: Talk (25 October 2024).

[48] ראו לדוגמה, איתן גליקמן, איתמר אייכנר, רענן בן צור, קורין אלבז־אלוש, טובה צימוקי וסיון חילאי "דרמה בברזיל: לוחם צה"ל נדרש לחקירה בגין "פשעי מלחמה" – והצליח לצאת מהמדינה" Ynet (5.1.2025).

[49] Robert Tait, US Warns Israel of Potential Halt to Arms Transfers if Gaza Aid is not Distributed, The Guardian (15.10.2024).

[50] ב"ש (יבד"ץ) 57-21 ידיעות אינטרנט נ' התובע הצבאי הראשי (נבו 20.12.21) וראו גם טל לב־רם "עוה"ד של הקצין שמת בכלא: 'לא הבין את המשמעות של מה שעשה'" מעריב (7.6.2021).

[51] אור בסוק "חקירת הסוהרים משדה תימן היא מס שפתיים. את ההפצצות מהאוויר איש לא חוקר" הארץ (31.7.2024).

[52] יניב קובוביץ "עדויות לוחמים: במערב הפרוע של ציר נצרים אין חוקים, וכל אחד הוא בן מוות" הארץ (18.12.2024).

[53] יגיל לוי "השקפת העולם של תא"ל ואך ידועה. למרות זאת הופקד על גזרה רגישה בעזה" הארץ (22.12.2024).

[54] אור בסוק "הזמן הצהוב" העין השביעית (16.1.2019).

[55] ברברה ו. טוכמן מצעד האיוולת (יוסף אשכול מתרגם, 1983).

[56] עפר שלח ויואב לימור שבויים בלבנון – האמת על מלחמת לבנון השנייה 303 (2007).

[57] עמוס הראל ואבי יששכרוף קורי עכביש 250 (2008).

[58] עמיר רפפופרט אש על כוחותינו 209 (2008).

[59] רביב דרוקר ועפר שלח בומרנג 405 (2005).

[60] השיר "I Started a Joke" של ה־Bee Gees משנת 1968.

[61] טוכמן, לעיל ה"ש 55, בעמ' 40.

[62] אלוף בן "יש רק דרך אחת לענות לצווי המעצר בהאג" הארץ (22.5.2024): "בית הדין הפלילי בהאג נועד לעשיית דין בפושעים, לא במדינות, ונתניהו מנסה לטעון שעל ספסל החשודים ניצבת מדינת ישראל כולה, ולא רק הוא וגלנט, ביבי ואנטי־ביבי"; נעה לנדאו "הרג והרעבה של חפים מפשע צריכים להיחקר – ואם לא בישראל, אז כן, בהאג" הארץ (22.5.2024): "בפועל, התובע מבקש להעמיד לדין ספציפית את נתניהו וגלנט, ולא את החייל הישראלי, הש"ג שבקצה השרשרת, וגם לא את 'מדינת ישראל כולה.'"; דינה זילבר, "נתניהו מטעה: הבקשה מהאג היא נגדו, ולא נגד המדינה או חייליה" הארץ (22.5.2024).

[63] חגי סגל "צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט הם הפרצוף האנטישמי של החוק הבינלאומי" מקור ראשון (29.11.2024).

[64] ראו לדוגמה עוד טרם השבעה באוקטובר Or Bassok, The Legal Takeover of the Manifestly Unlawful Order Doctrine in Israel, Just Security, August 14, 2023.

[65] לעיתים מגיעים הדברים לידי גיחוך המזכיר סיפורים של יוצאי ברית המועצות על הדרך לפרסם ביקורת בעיתונות הקומוניסטית. טלו לדוגמה את טורו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עו"ד יהודה ויינשטיין שביקר את ההחלטה שלא להגיע להסדר טיעון בתיקי נתניהו. ויינשטיין רצה לחלוק מחמאה ליכולותיו של נתניהו, פעולה שעלולה לגרום להתקף ביביזם חריף (ואולי אף מסכן חיים) בקרב עורכי "הארץ". לכן, בטור ביקורתי מאוד כלפי נתניהו, נכתבה המחמאה כ"הוא אינו חף מכישרונות" וכך ניצלו חייהם של רבים מעובדי העיתון. ר' יהודה ויינשטיין, "קבלת אחריות? לא צריך, כולם חייבים להתפטר. אך את ראש היועצת הם דורשים," הארץ, 5.12.24. השינוי התבטא לא רק ב"כללי שפה" חדשים דוגמת הכינוי "הפיכה משטרית" שנאכף באדיקות, אלא גם בהדרת עמדות חולקות שבעבר היו מותרות להבעה בטורי הדעה ב"הארץ." לדוגמה, העמדה שלבג"ץ אין סמכות לבקר חקיקת יסוד (וראו לדוגמה: רות גביזון ואור בסוק, "חוק הלאום הוא טעות, אבל אסור לבג"ץ לתקנה" הארץ, 7.5.2019; מני מאוטנר ואור בסוק "חוק הלאום אינו ענין לבג"ץ" הארץ 14.12.20), הודרה כליל מטורי הדעות בשנתיים האחרונות. יתירה מזאת, בסיקור החדשותי היא הוכתרה כשגויה משפטית (ראו דוגמה אחת מיני רבות, דני בר־און "מה יפסוק בג"ץ בעתירות נגד חוקי ההפיכה? לבכירי המשפטנים בישראל יש תשובה" הארץ, 15.3.23). יש הרבה מהאירוניה שעורך העיתון אלוף בן מטיף על דיכוי השיח בטורו "הירקן מפראג, או: כך תיראה הדיקטטורה שלנו," הארץ, 11.3.25).

[66] הדוגמאות הבולטות לכך אינן ההדלפות על מבצעיהם המרהיבים של כוחות הביטחון, אלא דווקא ההדלפות הביקורתיות כלפי פעולת הממשלה. שתי דוגמאות בולטות לכך: Ronen Bergman & Mark Mazzetti, The Unpunished How Extremists Took Over Israel, NY Times, 16.5.24;Davies, McKernan, Abraham and supra note 32.

[67] דני הכט "'ניסיתי לאתגר, דמיינתי פיגועים וניסיונות חטיפה': האזהרה של ראש מחלקת בקרה באמ"ן – שבוע לפני המלחמה" N12 (7.1.24).

[68] הצ"ח פ/4998/25 הצעת חוק הקמת מחלקה לגיבוש תפיסת מודיעין חלופית ("איפכא מסתברא") מגופי המודיעין, התשפ"ה־2024.